חשיבה חיובית על הסביבה - איך עושים את זה?

ישנו עוד מהלך, שאדם המחנך את עצמו בו, יכול להיכנס למסלול חיים טוב ומאושר, וזה מה שאומרים חז''ל בפרקי אבות: ''הווה דן את כל האדם לכך זכות''. כלומר, כשאתה רואה אדם שמוחזק בכשרות, מבצע דבר שבשטחיות נראה כמעשה שלילי, יש מצווה מהתורה: ''בצדק תשפוט עמיתך''. התלמוד מבאר, שהמצווה כאן לא מתייחסת לשופט (בפרשת שופטים המצווה הנאמרת לשופט היא: ''צדק צדק תרדוף'') אלא כלפי כל אדם. כיצד לשפוט אותו? האם לזכות או לחובה? מצווה מן התורה מוטלת על האדם לדון אותו לכף זכות, כלומר לחפש דבר חיובי במעשה שנראה שלילי.

נתאר לעצמנו אדם שפוגש את חברו בשדה והנה הוא קוטף ואוכל ונראה כגניבה. יש נטייה טבעית להרבה בני-אדם לדון לכף חובה. לאמר, האדם הזה לוקח משל אחרים ונהנה ממה שלא שלו. אנחנו מצווים באותה שעה לדון לכף זכות. שאולי ביקש רשות מבעל השדה. מלבד מצוות התורה, יש בזה עניין שאדם המחנך את עצמו לדון לכף זכות, זוכה להסתכל תמיד על כל הסביבה באופן חיובי, ואדם שהסתכלותו על הסביבה חיובית, גם הסתכלותו כלפי עצמו תהיה חיובית.

ונבאר את הדברים. בתלמוד מסכת קידושין, נאמר משפט שפגשתי בו לראשונה כשהייתי בגיל 16 בישיבה, ומאוד הופתעתי ממנו, חז''ל אומרים: ''כל הפוסל במומו פוסל'', אדם שפוסל אחרים בחסרונות שיש בהם אוהב לדבר על כך שפלוני ואלמוני הם כך וכך, ולחטט בפצעים של אחרים. זהו אדם שבעצמו פגום באותם החסרונות.

מדוע זה כך? מה ההסבר בעומקו של עניין? אחד מבעלי המוסר מסביר ומבאר: אם אתה נקי לחלוטין מאותו הדבר, כאשר תראה אחרים הפגועים בדבר מסוים נטייתך הטבעית לא תהיה לומר שיש כאן מעשה לא טוב. לעומת זאת, נטיית אדם הנגוע בנקודה מסוימת, תהיה לדון אחרים לכף חובה באותה נקודה. יש לעיתים מצבים שלשכל קשה לעכל עד היכן מגעת נקודת הכף זכות, ורק לאחר שברר לעומקם של דברים ראה עד כמה הדבר נכון.

מסופר על הרב אריה לוין שהיה הולך לבקר את אנשי המחתרות, אנשי אצ''ל ולח''י שהיו במאסר הבריטי, והיה לומד עם חברותא במשך עשרות שנים, שניהם כבר היו זקנים, והנה החברותא הזה נפטר מן העולם, כמובן שהרב היה בצער גדול והשתתף בלוויה של החבר. אחד האנשים שהשתתפו בלוויה, עקב כל הדרך אחרי הרב, כי הבין שהמקרה הזה קשה מאוד לרב. והנה, למרבה הפלא הוא רואה שתוך כדי הלוויה שהייתה צועדת רגלית, הרב חמק מבין האנשים ונכנס לחנות פרחים. קנה עציץ קטן מחרס ויצא.

הדבר מאוד בער בו, לא ראוי ולא מתאים בעת לוויה של חבר טוב להיכנס לקנות עציץ גם אם זה לאשתך... אך לא אמר מילה. לאחר כמה ימי הבלגה, לא יכל להתאפק, ניגש לרב ובעדינות שאל לפשר הדבר. ענה לו הרב ואמר: לא ידעתי שמישהו שם לב, אך טוב ששאלת. הרב אריה לוין, היה ידוע כאדם מסור מאוד לכלל. אהבת ישראל שלו הייתה דבר מדהים. הוא היה נוהג לבקר בבית-חולים לאנשים מצורעים, החולים במחלות מדבקות שהיו מאושפזים במקום זה.

וכמובן שהיה נזהר לפי כל כללי הזהירות על מנת לא לסכן את עצמו. וסיפר הרב אריה לוין לאותו אדם: בבוקר הלכתי כדרכי לבית החולים, וביקרתי במחלקות, וראיתי שם מיטה ריקה. לשאלתי נעניתי שהאדם נפטר. שאלתי: מה עם התפילין שלו? אמרו לי, כידוע במקום כזה, כל דבר שהאדם נגע בו אנו לוקחים אותו ושורפים. אמרתי להם: לשרוף תפילין? חס ושלום. אמרו לי: אין מה לעשות, זה עלול להדביק אחרים. שאלתי אם אין פתרון אחר, ואמרו לי שיש.

בתנאי שאני אהיה אחראי לכך שהתפילין יוכנסו לכד חרס שיוטמן במקום שאין לאנשים גישה לשם, ונתנו לי שעה מסוימת שעד אז אני חייב להביא את כד החרס, שאם לא כן ישרפו את התפילין. לכן נאלצתי בעת הלוויה להיכנס לחנות הפרחים, ולקנות את העציץ. זוהי דוגמא, עד היכן צריכה להגיע המחשבה בלדון לכף זכות. לפעמים אנו לא חושבים, אך כל אחד יכול לחשוב על עצמו, איך היו אנשים אחרים דנים אותי אם היו רואים אותי במצבים מסוימים ולא מכירים את כל התמונה כולה ורק אנו יודעים שאפילו נהגנו אולי לפנים משורת הדין.

לכן כל אדם מצווה מן התורה לדון לכף זכות. כף זכות, הוא גם מתכון לשלום-בית. ישנו מהלך נפלא המבואר בדברי חכמי המוסר, במקרה בו הבעל אומר כי אין לו דרך כיצד לדון את רעייתו לכף זכות, ''הרי אני מכיר אותה היטב ואני יודע שבמצב הזה היא לא בסדר'', או שהאישה אומרת לעצמה - בדבר הזה בעלי לא בסדר. לעיתים, הדין שהאדם דן את חברו הוא על פי עצמו. בעוד שלמעשה כשמחפשים כף זכות ולא מוצאים, יש מהלך שהאדם יכול לחשבו בשכלו ולהגיע לכף זכות.

יש לחשוב על כך שהזולת גדל באווירה מסוימת, נולד עם טבעים ותכונות משלו, חווה במהלך ימי חייו חוויות לא פשוטות שאני לא חוויתי, ייתכן שאני חוויתי חוויות אחרות, אבל לא את המסלול שהוא עבר. אם אני הייתי במקומו, והכוונה היא, לא אני עם כל התכונות שלי כיום, אלא הוא עם תכונותיו שלו, עם הדוגמא האישית שנתנו לו הוריו, עם החברה והסביבה שלו, ייתכן שהייתי יותר גרוע ממנו, ויש להעריכו מאוד שהוא עדיין בולם את עצמו בשלב זה ולא ממשיך הלאה. זה חלק מהכף זכות שאדם יכול לדון את חברו ולהירגע. דוגמא נוספת, היא של בעל שכועס מאוד על אשתו שמשוחחת רבות בטלפון.

במקרה זה יש לדון לכף זכות, ואף להיזכר במאמר חז''ל שאמרו 'שמתוך עשרה קבין של דיבור שירדו לעולם, תשעה נטלו הנשים'. וכמובן שבזה לא התכוונו חז''ל ללעוג לנשים שמדברות הרבה, אלא להסביר שהנשים קיבלו כישרון יתר בדיבור כדי שתוכלנה לחנך את הילדים כראוי, והרי בחינוך ילדים צריך הרבה דיבור.

הגבר, הוא כמו 'שר החוץ', ומטבע הדברים הוא קיבל יותר תקיפות, יותר סמכות ומתאים יותר לכל הנוגע למלחמת הקיום וההגנה של הבית ולכן קיבל כלים אלו (ואין הכוונה כמובן שהגבר פטור מדוגמא אישית בחינוך הילדים ומדיבורי חינוך והסבר והקניית ערכים לחיים). אולם האישה שנמצאת יותר עם הילדים קיבלה יתרון בכח הדיבור. אגב, אלו דברים שהמדע מוכיח אותם.

הדיבור נמצא באונה השמאלית של המוח. אצל הגברים האונה הימנית היא הפעילה ואילו אצל הנשים האונה השמאלית היא הפעילה יותר. לכן, בנות מדברות בגיל הרך לפני בנים, ומאותה סיבה לא תמצאו כמעט נשים המתקשות בדיבור, כי החלק הזה של המוח פעיל יותר אצל הנשים. משום כך, נשים מצוינות יותר בניסוח. המדע מסביר גם את אשר שמציינים חכמי הקבלה מדורי דורות, שהנקבה, שורשה בעולמות העליונים בצד שמאל שזוהי ספירת הגבורה והזכר שורשו בעולמות העליונים בצד ימין שזוהי ספירת החסד.