להמליך את השכל

את מאמר חז''ל שנראה תמוה במבט ראשון: ''מי שלא חס על שכלו טוב לו שלא בא לעולם''. מבאר הרמב''ם בהבחנה עמוקה מאוד: השכל הוא הגילוי של כבוד ה' בעולם. מכיוון ש-ה' נתן לאדם את החוכמה מעל כל בעלי החיים, ממילא כבודו של א-לוקים מתגלה בכך בעולם. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו, כלומר אם אינו מייחס משקל מספיק לשכל ולחשיבה הריהו מופקר ביד תאוותיו ונעשה כבהמה.

חכמי הקבלה מציינים שמלכות אמיתית של אדם היא בבחינת מה שכתוב בפרקי אבות: ''איזהו גיבור הכובש את יצרו''. אדם שמתגבר פיסית על אנשים אחרים לא ניחן בתואר הכבוד 'גיבור', כי אם יעמוד מול פיל או לווייתן כמובן שלא יצליח לגבור עליהם, ומה נאמר אז? שהפיל נחשב יותר מהאדם? האם זוהי הגדולה? הגבורה האמיתית היא כשאדם גובר על עצמו. שואלים חכמי הקבלה: כיצד מגיע אדם לגדולה עצמית? ע''י שהוא נכנס למלכות.

ואיזהו מלך אמיתי? מ ל ך - ר''ת: מוח, לב, כבד. המוח במקום העליון ביותר, הלב מתחתיו והכבד במקום נמוך יותר. המוח – זו החשיבה, הנשמה. הלב – זה הרוח, הרגש. הכבד – זו הנפש, התאוות. כשהאדם משליט את החשיבה על הרגשות ועל התאוות זוהי מלכות אמיתית. כך מגיע אדם לתואר ''מלך''. כל מהלך החיים של אדם כזה הוא מהלך בריא. ב'מורה נבוכים' כותב הרמב''ם כך: חז''ל אומרים ''הרהורי עבירה קשים מעבירה''.

הכוונה היא שאומנם אדם שעושה עבירה בפועל נענש בעונש חמור הרבה יותר מאדם שרק הרהר בה, אך הפגם הרוחני בהרהורים קשה מהעבירה עצמה. והרמב''ם מסביר את הסיבה לכך: ''ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאוד והוא: שאדם, אם עשה עבירה הרי עשה עבירה מחמת המקרים הנספחים לחומרו'' כלומר, שהוא עבר בחלק החומרי שבו, ''אך המחשבה, היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו'' (לצורתו = לרוחניותו).

''וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו'' ממשיך הרמב''ם בדבריו: ''כי הצורה זו האנושית'', כלומר הרוחניות של האנושות, ''וכל סגולותיה הנספחים לה אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לו'', כלומר מה שיועד עבורו, ''להתחברות בנעלה ולא להידרדרות לעמקי השיפלות, רצה לומר – המחשבה של האדם, למה היא נועדה? שהאדם יתרומם במחשבותיו ויתעלה בהבנתו את הבריאה, מה שאין כן לבעלי החיים''.

המחשבה היא גם הבסיס להבנת וקיום המצוות התלויות בה. לדוגמא: כשהאדם נוסע בדרך יכול בזמן זה להרהר בדברי שטות והבל, ולעומת זאת יכול להתבונן ביפי הבריאה ולהתפעל ממנה ולחשוב על אמונה באותה שעה. אדם כזה מקיים בכל הדקות האבודות האלו מצוות 'עשה' מן התורה. המוח יכול לנווט את מחשבותיו להתעלות וח''ו גם להפך – להתדרדרות, והכול בכוח המחשבה. כתוב: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''. הלב והעיניים הם 'שער הכניסה' אל מוחו של האדם.

ממשיך הרמב''ם וכותב: ''וכבר ידעת חומר האיסור שבא אצלנו'', כלומר בעם ישראל, ''בניבול הפה, כי הדיבור בלשון הוא מסגולות האדם'' כלומר, לבעלי החיים אין אפשרות לדבר. לדוגמא: פרה פוגשת את חברתה בשדה, היא לא שואלת אותה מה שלומך? וכדו'.אין מציאות כזו בעולם בעלי-החיים. אין שפה תקשורתית של שיחה ודיבור. כשהכלב מקשקש בזנב יודעים שהוא שמח, נובח בצורה מסוימת יודעים שהוא כועס, זוהי שפתם.

אך אין זו שפה של יצירת משפט או מילה יוצרת, והמקובלים אומרים שזוהי אחת מסגולותיו של האדם וקשורה לנשמתו של האדם: ''כי הדיבור הזה בלשון הוא מסגולות האדם וטובה שהושפע בה ונבדל בה'', כמו שנאמר: ''מי שם פה לאדם'' ואמר הנביא: ''ה' נתן לי לשון לימודים'', ולכן אין ראוי להשתמש בטובה הזו אשר ניתנה לנו לשלמותנו, ללמוד וללמד בשפל השפלות ובחרפה גמורה.

ע''י הדיבור האדם יכול להחכים ולהבין וכיצד נשתמש בטובה הזו לדברים שפלים של ניבול פה. המשך דברי הרמב''ם ב'מורה נבוכים': ''כל מי שמשתמש במחשבתו או בדיבורו, בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש, או יאמר בכך שירים (כוונתו לשירי תועבה) ''הרי לקח את הטובה אשר הושפע עליו בה ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במיטיב ולהמרות ציוויו, ויהיה כמי שנאמר בהם: וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל''.