זיכרון, היפנוזה ושכחת המוח

המחקרים מצביעים על כך שהזיכרון של האדם הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה. בדרך כלל זוכרים מה היה היום, אתמול, בשבוע שעבר, אולם גם מזמנים אלה לא זוכרים הרבה פרטים למעט חוויות מאוד מיוחדות. אך ידוע שבהיפנוזה, ניתן להחזיר אדם לעולם החוויות של כל מה שהוא חוה במרוצת חייו, ואף יזכור פרטים ופרטי פרטים.

לפני שנים אחדות התפרסם בכלי התקשורת פענוח חקירת תאונת דרכים קטלנית, באמצעות היפנוזה: משאית פגעה ברכב פרטי, והנהג ברח, היפנטו את אחד האנשים שאיבד את ההכרה באותה תאונה ותחת אותה השפעת ההיפנוזה יכל למסור את כל הפרטים של הרכב הפוגע. אף על פי שבאותה שעה הוא לא ניסה להיזכר, הכול נחקק בזיכרונו.

כלומר, המוח שלנו (שזה וודאי לא הג'ל הבשרני אלא הנשמה שנמצאת במוח) יכול לזכור את כל מה שנחקק דרך חלונות הראיה שנקראות 'עיניים' וחלונות השמיעה שנקראות 'אוזניים', אז למה בעצם אנו שוכחים? אומרים חכמי הסוד, שיש הטבה גדולה בכך. ש- ה' היטיב לאדם בכך שהמוח מסנן ושוכח.

עצה טובה למי שלומד למבחן, וצריך לאמר זאת אף לילדים – שצריך לאמר לעצמנו שאנו לומדים על דעת לזכור את הדבר לעד ולא רק לשם המבחן. וזאת למה? מכיוון שהמוח מתוכנת בצורה כזו, שעל-פי ההוראות שהוא מקבל כך הוא עובד.

מה ההבדל בין אותו אדם שזוכר את לימודו לבין אותו אדם ששוכח? אם ההוראה למוח היא שהידיעה צריכה להישמר עד שעת המבחן, אחרי כן יש הוראת מחיקה, כמו במחשב ואז זה נמחק. אך אם המוח מקבל הוראה: 'זו ידיעה חשובה שאותה צריך לדעת לתמיד', המוח מתאמץ לזכור. אדם שבונה את מוחו בצורה זו, החשיבה שלו היא חשיבה נכונה ובריאה הרבה יותר ויכול לזכור טוב יותר.

ומדוע נבראה השכחה? ישנן שתי סיבות מרכזיות

הסיבה הראשונה היא, להיפטר ממידע מיותר שנדרש רק לזמן מה כגון כתובת זמנית וכדו'. (וזאת מלבד מערכת הסינון התת הכרתית הקובעת מה יעלה כעת על פני השטח. נתאר לעצמנו שהיינו צריכים לזכור בכל שנייה ושנייה, כל פרט ופרט שחווינו בחיינו...), השכחה – מתנה טובה. סיבה נוספת: אם לא הייתה שכחה באדם היינו זוכרים את הצרות וחווים אותם בדיוק כמו באותה שעה. יש ביטוי: 'הזמן עושה את שלו'.

הכוונה היא שהזמן משכיח מהאדם את חוויותיו הקשות. וזו הטובה. כי אם האדם היה נשאר בחווית הצרה במשך כל חייו, היה סובל בצורה נוראה כי היה זוכר בדיוק את הצריבה של אותה מכה, ושל אותו סבל. ויותר מכך, הוא לא היה יכול לתפקד בעומס של כל כך הרבה מכות. לכן, מתנה טובה נתן לנו הקב''ה לשכוח. מאידך, נאמר בתורה: ''הישמר לך פן תשכח את ה' א-לוקיך' , כלומר האדם צריך להישמר שלא להשתמש במתנה הטובה הזו של השכחה ולשכוח את אשר באמת צריך לזכור.

במי זה תלוי? בו! באופן בו הוא מתכנת את עצמו. יש פסוק שבו משה רבנו מוכיח את ישראל לפני פטירתו: ''צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחללך'' אומר המגיד מדובנא: 'צור' – הכוונה לקב''ה שילד אותך, אותו שכחת ואתה מתעסק בדברים אחרים. למה הדבר דומה? לאדם שהיה חייב כסף רב לאנשים ועוד המשיך ללוות מאחרים לווה מאלה ופורע לאלה ומבזבז הרבה עד שקרס והתפרסם כאדם שלווה ואינו פורע, ושוב לא מצא מלווים. והיו הנושים נוגשים בו.

עד שלא יכל לשאת, וביקש את מותו. והנה הוא, שומע שוב נקישות בדלת וכשפתח עמד לפניו אחד מחבריו הטובים ביותר אשר הוא חייב לו עשרת אלפים שקל. אמר לו חברו: 'מה עם הכסף'? ענה לו: 'אומר לך בכנות, אינני יכול לעמוד בכך יותר. באים כולם ומציקים לי ואיני יכול לסבול יותר'. נגעו הדברים לליבו של חברו ואמר לו: אתן לך עצה טובה כיצד תעמוד מול כולם.

מהיום, כל אחד שיבוא לבקש את כספו, תתנהג אתה כמשוגע, וכך הוא יחשוב שיצאת מדעתך ויעזוב אותך. הלך החבר, ולאחר כעשר דקות נשמעו שוב נקישות בדלת. והנה בעל חוב שבא לבקש את כספו. החל הלה להשתולל ולקפוץ על השולחן. בעל החוב נשאר עומד המום, ריחם עליו ואמר כנראה מרוב חובות יצא מדעתו.

הוציא את שטר- החוב קרע אותו והלך. ראה מיודענו שהרעיון טוב והתחיל לעבוד בשיטה זו. בכל פעם שהיה מגיע בעל-חוב ומבקש את כספו היה נוהג כמשוגע. לאחר חודשים אחדים שבהם כמעט והתפטר מכל בעלי-החוב, מגיע אותו חבר שייעץ לו את העצה. שאל אותו, ידידי מה עם הכסף? החל מיודענו שוב להשתולל, לקפוץ ולרקד.

החבר כעס מאוד וסטר על לחיו, אמר לו: עלי אתה 'עובד'? אני הוא שנתתי לך את העצה בשביל האחרים ולא כדי שתשתמש בזה נגדי. זה מה שאומר משה רבנו לעם ישראל: א-לוקים נתן לך את השכחה לטובתך, כדי שלא תינזק מהזיכרון המופרז, והנה אתה לוקח את הכלי היפה הזו שהוא נתן לך, ומשתמש בזה נגדו. כך מסביר המגיד מדובנא את הפסוק.