הרמב"ם: איש האשכולות האמיתי

''איש אשכולות'', תואר מוכר, שחוק לעיתים, ולא תמיד מצדיק את מלוא משמעותו לגבי האיש שהוכתר בו. אך היה אדם שביטוי זה הלם אותו במדויק, ואף למעלה מכך. היה זה הרמב''ם. הוא שלט בחכמות רבות ומגוונות: רפואה, דקדוק, שירה אסטרולוגיה, מתמטיקה והיגיון- וכל זאת במקביל לידיעות עצומות בתורת הנגלה והנסתר. לא לשווא התבטאו לאחר מותו: ''ממשה עד משה לא קם כמשה''.

הרמב''ם - ר' משה בן מימון

נולד למשפחה מעטירה ומיחסת. אביו, הדיין ר' מימון, היה בן למשפחה שבה כיהנו שבע דורות דיינים רצופים ותלמידי חכמים מופלגים! בעקבות חלום שמימי, בו נאמר לו לשאת פלונית בת קצב לאישה, נשא אותה, וממנה נולד בנו ר' משה. למרבית הצער נפטרה היולדת בלידתה, ותוך זמן קצר אח''כ נשא אישה שנייה, שגידלה את הפעוט כאם.

בעודו קטן, לא גילה ר' משה כישרון רב בהבנת הלימוד. רחוק היה מאוד מקליטת החומר, והסברי אביו לא פעלו עליו. באחד הימים, כאשר שוב הוסבה תשומת ליבו מהלימוד לעניינים אחרים, גער בו אביו נמרצות. הילד עזב את המקום נכלם.

יום שלם שוטט בחוצות, ולעת ערב נכנס לבית הכנסת, שם תינה צערו לפני ארון הקודש הפתוח. הוא ביקש בדמעות כי מוחו וליבו יפתחו לקליטת דברי תורה. עם בוקר, בעת התפילה, חש כי ליבו נפתח, וחשק עז מלא את כל כולו להגות בלימוד. מכיוון ששאף להתעלות, פנה לישיבה המפוארת באליסנה. שם זכה לברכתו האישית של ראש הישיבה, ר' יוסף אבן מגאש, ומאז חש כי מעיינות החכמה נפתחו לפניו.

הוא למד בצימאון רב ובשקידה יתירה. תוך זמן הדביק את כל אשר החסיר בשנותיו הראשונות, ויותר מכך. הוא נתעלה מעלה מעלה, אך ר' יוסף לא האריך ימים, ולאחר פטירתו שב ר' משה לביתו, שם למד מפי אביו הדיין, הבקי בכל מכמני התורה.

עימו למד גם דוד אחיו הבכור. לא זמן רב יכלו ללמוד בשלווה. האלמוחדים הקנאים במיוחד לדתם, כבשו את דרום ספרד, והציקו ללא הרף ליהודים. בלית ברירה ניסו יהודים רבים על נפשם, ביניהם משפחת מימון. הם הגיעו לצפון ספרד, אך גם שם בעקבות מאורע מסוים פרצה סערת שנאה נגד היהודים.

שוב נטלו הללו את מקל הנדודים ופנו למרוקו

על אף תלאות הדרכים הארוכות, לא פסק פומיה מגירסא. ר' מימון העניק משפעת אוצרותיו הרוחניים לבניו, והם נתעלו ללא הרף. עוד בתחילת דרכם כתב ר' משה את חיבורו הפילוסופי ''מילות הגיון'', ואחר כך את פירושו למשנה, יצירה אדירה בהיקפה, שלא מסגירה את גילו הצעיר של מחברה: גיל 23 שנים בלבד! בהגיעם למרוקו, חפצו ללמוד בשלוה, אך ענייני ציבור שונים טרדו מנוחתם.

ביניהם הייתה ההתייחסות הנאותה לאנוסים. אנוסים אלו היו יהודים שעקב לחץ ממושך מצד השלטונות, המירו דתם למראית עין. משחלף זמן, חפצו לחזור בגלוי ליהדות. רבים טענו כי יש להחרימם, ומן הצורך היה בפסק ברור שינתן בדחיפות לגביהם. היו רבנים שסברו כי יש לדחותם, אך הרמב''ם הפיץ אגרת, ובה חוות דעתו הפסקנית, כי ניתן לצרף את האנוסים לקהל ה' מחדש, וחלילה לדחותם.

אגרתו זו נכתבה בעקבות אגרת אביו ר' מימון, שאף הוא פסק כי יש לקבלם. אגרת הנחמה של ר' מימון בצירוף אגרת השמד של הרמב''ם- בה הורה כיצד לנהוג באנוסים לדורות, הקנתה לרמב''ם שם בכל תפוצות העולם. אולם, מצד היהודים במרוקו הלך ורע. לאחר שהרמב''ם השמיע פעם משפט שנחשב כפגיעה קשה באסלם, חיפשו המלך על מנת להורגו. הרמב''ם ובני משפחתו התחבאו כשישה חודשים מפני המלך, ולאחר מכן בלילה אפל עזבו את המדינה.

הם פנו לארץ ישראל, אך גם בה לא האריכו ימים. פטירת האב ר' מימון, הסתייגותם הפתאומית של מכריהם בארץ ששינו טעמם כלפיהם, והמצב הביטחוני הרעוע- כל אלה חברו להחלטה להגר שוב, הפעם למצרים. בארץ זו ציפו לרמב''ם כבוד ותהילה לצד סיכונים ועלילות שונות. תוך זמן קצר יחסית עמד המלך המצרי על טיבו, ומינהו לרופאו האישי. במקביל הרבה להתייעץ עימו בעניינים מדיניים. גם המוני העם הרבו לשחר לפתחו לצורך התייעצות רפואית.כה רבו טרדותיו, עד בקושי מצא זמן לארוחה בודדת חטופה ביום!

אז חיבר גם את ''תפילת הרופא'', בה ביקש שישים לנגד עיניו רק את טובת החולה, בין אוהב ובין שונא תפקידיו הרבים והמגוונים שמלא בחייו, מותירים כל מתוודע אליהם פעור פה: הוא היה רופא מלכותי וכללי, משורר, מדינאי, מחבר ספרים, פוסק, מנהיג ופילוסוף. העובדה ששלט בשטחים כה רבים מפתיעה עוד יותר לאור הנסיבות, בהן לא חסרו לו שונאים ומקנאים. הללו ניסו פעמים רבות להתנקש בחייו, וכמעט הצליחו.

אך תמיד ברגע האחרון, הודות לחסדי שמים ולחוכמתו הגדולה, ניצל ממוות. עמיתיו, הרופאים המצרים, שרחשו לו שנאה וקנאה, ניסו בכל דרך להבאיש ריחו בפני המלך. באחת העמים הציעו למלך כי תתקיים תחרות ביניהם לבין הרמב''ם: שני הצדדים יכינו מרקחת סמים אשר יש בכוחה להרוג אדם. ביום מסוים, בשעה שנקבעה מראש, יפגשו בבית המלך, והיה אם אחד מהצדדים יביא עימו גם מרקחת חיים, הרי הוא המנצח בתחרות.

הרמב''ם הסכים, וכשיצא מעל פני המלך הוסיפו הללו וטענו כי על הרמב''ם לשתות ראשון את אשר יכינו הם. מזימתם הייתה שקופה להורגו במקום. הרמב''ם שב לביתו, וסיפר לתלמידיו הנאמנים על המזימה. הם נחרדו, אך הוא אמר שכבר מצא עצה בעז''ה: הוא ביקשם להכין 2 מרקחות, עפ''י רשימות מפורטות שיתן להם. מרקחת אחת ישתה בטרם צאתו לארמון, ובשובו- יתנו לו את המרקחת השנייה, שתפקידה לבטל לחלוטין את הרעל ולחזק את כוחותיו. עד מהרה נפוצה השמועה ברחוב היהודי על מזימת הצוררים.

בתי הכנסת נגדשו במתפללים לשלום הרב הנערץ. ביום המיועד הופיע הרמב''ם בארמון. נוכח זוגות עיניים מתנכלות, ניגש ושתה את כוס הרעל... סחרחורת עזה תקפה אותו. הוא יצא ומיהר לביתו, שם השקוהו תלמידיו המסורים במרקחת השנייה שהכינו לפי הוראותיו. היא ביטלה כליל את השפעת הרעל, ותוך זמן קצר שב לאיתנו. אז חזר הרמב''ם לארמון, וביקש כי יקוים החלק השני בתחרות: כי שונאיו ישתו את הרעל שהכין הוא!!! הללו ניסו להתחמק מזאת בכל דרך, אך המלך אילצם לקיים את חלקם בתחרות. הם שתו את אשר הכין, ובו במקום נפחו את נפשם הטמאה...

כך נתייקר כבודו של הרמב''ם שוב בעיני המלך

חכמתו הרבה, אצילותו וידיעותיו הנרחבות בכל תחום, עוררו את חיבת המלך אליו, אולם בד בבד עוררו את חמתם וקנאתם של רופאים אחרים בארמון. הללו לא יכלו לשאת את העובדה שהיהודי עולה עליהם עשרות מונים. באחד הימים, פרץ ויכוח ביניהם לבין הרמב''ם. הם טענו כי ניתן לרפא עיוור מלידה, ולהשיב לו את כוח הראיה, בעוד שהרמב''ם טען כי הדבר בלתי אפשרי. המלך, שהד דבריהם הגיע אליו, פקד עליהם לחפש עיוור מלידה, לרפאו ולהציגו לפניו.

הרופאים ניסו לעשות כן, אך העלו חרס בידם. לבסוף מצאו עני, שתמורת תשלום הגון שיתף עימם פעולה. הם הביאוהו לארמון, והחלו לטפל בו בחומרים ומשחות שונות. בסוף הטיפול פקח עיניו, והכריז כי הוא רואה היטב! הרמב''ם הוציא מכיסו מטפחת אדומה, הציג אותה לפני האיש ושאל: ''האם אתה רואה כעת היטב?'' ''בוודאי!'' ענה הלה. ''מהו צבע המטפחת שבידי?'' הוסיף לשאול. ''צבע אדום!'' ענה האיש ללא היסוס.

חייך הרמב''ם ופנה למלך: ''אין ספק כי מעשה רמאות נעשה כאן. אם אכן זהו עיוור מלידה, מניין ידע ברגע שנרפאו עיניו לציין כי הצבע שראה הינו אדום?'' שוב הוכחה חכמתו לעין כל, אך עם זאת נתעוררה קנאת עמיתיו הרופאים בו. מעשה זה לא היה בודד. שוב ושוב העלילו עליו הרופאים, ובכל פעם, בעזרת הקל יתברך, הצליח הרמב''ם להוכיח את חפותו ולהינצל ממוות. בשלב מסוים, לאחר שכמעט אבד את חייו עקב עלילה, ברח למערה נסתרת, ובה שקד על התורה יומם ולילה. תלמידיו הביאו לו את מזונו למערה בהיחבא. שם, פנוי מטרדות העבודה והמלכות, שב וכתב את חיבורו הענק ''משנה תורה''. אולם גם שם נזקקו לפסקיו המאירים.

עת צרה הייתה זו ליהדות תימן

השליטים שם העמידו לפני היהודים ברירה: שמד או הרג! בנוסף, פשטה אווירה משיחית בקרב העם. יהודי הוזה וחולם חלומות טען כי הוא המבשר על בוא הגואל. רבים נהו אחריו ללא מחשבה. נחוץ היה להתוות ליהודי תימן דרך ברורה ומוצקה. אחד מתלמידי הרמב''ם שישב אז בתימן, הריץ אגרת לרבו, בה פרט את השאלות.

הרמב''ם השיב לו בפירוט, בשפה הערבית המובנת לכל יהודי תימן. הוא ציין כי שנאת הגוי לעם ישראל נובעת מקנאתם בתורה הקדושה, ואין זה אלא ניסיון כדי לבחון אם הקשר שלנו לתורה אמיץ ואיתן. כמו כן, קבע שאין להקשיב לדברי המומר שמסית להמרת הדת, ונביא השקר כל דבריו הבל ושטות. כעצה טובה יעץ לחבשו לתקופת מה במאסר, ואז ישקוט דבריו.

האיגרת הגיע לתימן, ועשתה רושם אדיר על כולם עד כדי כך שבקדיש הוסיפו את המילים: ''בחייכון וביומיכון ובחיי רבנא ר' משה בן מימון!'', והדבר נקבע בנוסח הקדיש, דבר שלא היה לו תקדים בתפוצות ישראל לאחר שנים של ישיבה במערה, הוחלף השלטון במצרים, ואז יצא ממחבואו. תוך זמן קצר כבש מעמד גם בחצר השליט החדש, ושוב נהרו אליו להירפא מרחוק ומקרוב. בחצר המלך פגש את סופר היהודים, שהתייחס למשפחה חשובה, והוא נשא את ביתו לאישה.

ממנה נולד לו בנו האהוב ר' אברהם. כמו כן נולדו לו עוד ילדים, שחלקם נפטרו בצעירותם. עם כל טרדותיו כרופא למלך ולכלל ישראל, לא הניח ידו גם מהנהגה רוחנית. הוא חידש את הישיבה בקהיר, ומסר בה שיעורי תורה לרוב. אף לאש''ל במקום דאג, וכן לתמיכה כספית ללומדים. בראותו כי הקראים חפצים להטיל ארסם בציבור, הוציא כנגדם תקנות רבות תוקף. גם בנושאים אחרים שנזקקו לשיפור הוציא תקנות, כגון: בענייני אישות.

תשובותיו בכל הנושאים ההלכתיים נתקבלו כהלכה פסוקה. במרוצת הזמן רכש ידע עצום גם בקבלה. לחכם יהודי שהיה מקובל גדול בא''י נאמר בחלום להגיע למצרים, ושם ללמד את הרמב''ם את אשר הוא יודע. החכם, ר' יעקב, הגיע למצרים, ואכן לימד את הרמב''ם. כך רכש ידע עצום גם בשטח זה.

עם זאת המשיך לכתוב את חיבוריו הנפלאים כגון: ''שמונה פרקים''- הקדמה לפרקי אבות, פירוש למשנה, ''מורה נבוכים'' על עיקרי הדת, וכן ספרים ברפואה, כגון: ''פרקי אבוקראט'' ו''פרקי משה''. לאחר 90 שנות לימוד ופעילות, קרבו ימיו לקיצם. הוא כתב צוואה שנתפרסמה בשם ''מוסר אב''. הוא ביקש מבנו לטמנו במצרים זמנית עד שיעלה בידם להעבירו לארץ ישראל. (עקב מגיפה קשה במצרים לא יכלו להעבירו מיד). ביום שני בשבוע, כ' טבת שנת תקס''ה עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים.

כל יהודי מצרים נתאבלו מרות, ואף יהודי ארץ ישראל הספידוהו. הוא נטמן בחצר בית הכנסת, וכשהמגיפה שככה הועבר לארץ ישראל. ארונו הועמס על גמל שהחל לצעוד, ולידו 4 מתלמידי הרמב''ם. להפתעתם, הופיעו כמה נציגים מערים שונות בארץ ישראל וביקשו שייטמן שם. הם התקשו להחליט ואז... נראו שודדים מזוינים באופק.

הם נסו בבהלה, ונטשו את הארון. השודדים ניסו לפתוח את הארון, בחפשם אוצרות, אך מצאו גופה! הם רצו לנתק את הארון ולקחת את הגמל, אך הארון מאן להינתק.... הבינו כי מדובר באיש קדוש, וביקשו מחילתו, כשהסתלקו, שבו היהודים המלווים, והחליטו כי יניחו לגמל ללכת לדרכו. הוא הגיע עד שערי טבריה, ושם כרע על ברכיו. היהודים חפרו קבר בסמוך לקברי אמוראים ותנאים. על מצבתו נכתב: ''פה טמון ר' משה בן מימון- מבחר האנושות''.