סיפור קצר: לראות את האור בתוך החושך

היה זה בוקר כשבוע לפני חג הפסח. אוריאל היה עסוק בעיצומו של ניקיון הפסח כשצעקות נוראות החרידו את השכונה השלווה בפאתי ירושלים. הוא נזדעק לחלון הפונה לרחוב ולעיניו נתגלה מחזה מוזר ומחריד.... באמצע הכביש עמדה משאית גדולה ולצידה מוטלת ילדה כבת תשע פצועה.

בסמוך חבט גבר באיש שכוב על הרצפה, תוך שהוא חוזר וצורח עליו: הרגת את הילדה! וממשיך להכות בו. אוריאל, חובש מתנדב במגן דוד אדום, תלש את תיק העזרה הראשונה התלוי דרך קבע בכניסת ביתו, וטס במדרגות לכיוון הרחוב, כשבמוחו מבליחה המחשבה שלא במקרה הוא נמצא בבית. הוא דילג על שני הגברים שהתכתשו ביניהם, וניגש לילדה הפצועה.

בהערכת מצב מהירה נוכח לדעת שהילדה שנפגעה על ידי המשאית, נמצאת במצב קשה, סובלת מפגיעות ראש, שבר יד ופצעים בשאר חלקי הגוף ומתקשה לנשום. בינתיים הגיע סיוע מאנשי ארגון המתנדבים הצלה שהם תושבי השכונה. הם חיברו את הילדה למכשיר חמצן, וטיפלו בה עד להגעת האמבולנס של מדא לאחר כ- 20 דקות. מסביב התקהלו השכנים, וארשת דאגה על פניהם.

אנשים טובים הפרידו בין שני הגברים הניצים, אשר התברר שאחד מהם היה הנהג הדורסן, ושני- עובד עייריה שנכח בזמן הפגיעה, ובסערת רגשות תקף את הנהג בתגובה על פציעת הילדה. גברת דבורה לרמן הייתה עסוקה בקיפול הכביסה, כשלפתע קלטו אוזניה קולות תגרה מכיוון הרחוב.

היא ניגשה לחלון והבחינה בשני גברים דוחפים זה את זה תוך צעקות, כאשר במרכז הכביש הייתה התקהלות של שכנים. על הכביש היה מונח משהו המוכר לה... הייתה זו נעלה התכולה של שרל'ה ביתה בת ה-9. מה עושה הנעל של שרל'ה על הכביש? השתוממה. ואז, במרכז ההתקהלות הבחינה בקצה של השמלה הוורודה המוכרת לה כל כך, אותה השמלה שלבשה שרל'ה כשיצאה מן הבית לפני כרבע שעה... דבורה טסה למטה, כשליבה הולם בפראות, ונדחקה בעוז בין העומדים.

על הרצפה שכבה ילדתה המתוקה הלבושה בסרפן הורוד, כשפניה הפצועות נתונות בתוך מסכת חמצן, והיא בוכה ורועדת. מה קרה, מה קרה? שאלה בהיסטריה את הסובבים. איש לא ענה. מאי שם נשאלה אם היא האימא. היא הנהנה בראש לחיוב, ושוב לא התעניינה בסביבתה, רק ליטפה את ילדתה הקטנה המתייסרת, תוך ניסיון לדלות ממנה ככל האפשר פרטים על פציעתה.

כל זמן שהמתינו לאמבולנס, וגם במהלך הנסיעה לבית החולים היה עיקר מעיינה נתון לדאוג שבתה לא תאבד קשר איתה. גם כשחברו באמצע הדרך לניידת טיפול נמרץ שיצאה לקראתם, לא וויתרה על מקומה ליד הילדה. היא הוסיפה לדובב את הילדה, כשהרופא והפרמדיק מנסים לייצב את מצבה. מעולם לא חשבה שהנסיעה באמבולנס יכולה להיות כזאת איטית ומורטת עצבים.

היא לא ידעה עדיין שהגעתם לחדר הטראומה בבית החולים הדסה תהיה תחילתה של דרמה חדשה... אבישי לרמן היה בעיצומה של ישיבת צוות בעבודתו, כשהגיעה אליו שיחת טלפון בהולה. מעבר לקו הוא שמע את קולו המבוהל של בנו שמעון, המודיע לו שביתו שרל'ה נפצעה בתאונת דרכים, והיא נמצאת בדרכה באמבולנס להדסה עין כרם. מהדברים המבולבלים של בנו הצעיר לא הצליח לאמוד את חומרת המצב, אולם למרות שבמוחו עברו תסריטים נוראים, ניסה לשמור על קור רוח במהלך הדהירה לבית החולים.

כשהגיע לרחבה שלפני הכניסה לבניין בית החולים, ראה שהאזור מוצף באנשי צבא מחיל רפואה, וכן צוותות של בית החולים. במקום התקיים תרגיל חירום בשיתוף הצבא, ופעילות חדר המיון הושבתה עקב כך. רק מקרים קשים כמו הפציעה של ביתו נקלטו בחדר הטראומה. באותם רגעים כשנכנס בלב כבד לבניין, עדיין לא עמד על המשמעות החשובה שהייתה בעובדה זו, לתועלת הטיפול בביתו. בחדר הטראומה ראה את אשתו רכונה ליד מיטת טיפולים, כשסביב מתרוצצים רופאים ואחיות.

הוא קרב אל המיטה כשעיני הצוות עוקבות אחר הבעת פניו, ואכן, לא קל היה המחזה. אולם, דווקא ברגע שזיהה את שרל'ה שלו, בתוך הדם, הפצעים והמכשירים, שככה מעט סערת רוחו. היא חיה, ברוך השם, חשב לעצמו. אבישי ליטף בחמלה את ידה הבריאה של ביתו האהובה (היד השנייה נשברה). מה כואב לך ילדה שלי? הוא שאל רטורית.

הילדה התפתלה בייסוריה. הכל, הצליחה ללחוש, וליבו, לב האב, חישב להישבר לרסיסים. האחות הראשית ניגשה וניקתה את פניה המכוסים בדם של שרל'ה. איזה אפון סולד ויפה יש לה, ניחמה אותם. אל תדאגי, הוא יישאר כך, הבטיחה.

אחר רמזה להם לגשת למשרד. תראו, פתחה, כשהיא מנסה לשוות לקולה עליצות מה. שמי אתי, אך כולם מכנים אותי אתי טראומה, וכך יקל עליכם למצוא אותי. אני האחות הראשית פה. בתכם נפצעה קשה. יש לה שברים בגולגולת, בלסת וביד. היא תיכנס עכשיו לסי. טי ואחר כך נהיה יותר חכמים. רופא ואחות הובילו את שרל'ה לצילום ה- C.T, כשההורים נשרכים אחריהם. בשלב מסוים במהלך הדרך, מבחינה דבורה שמשהו השתבש אצל הילדה. מבטה נהיה זגוגי וחסר הבעה, ונראה שהיא מאבדת קשר לסביבה.

דבורה המודאגת מפנה את שימת ליבו של הרופא המלווה, והוא מייחס זאת למשככי הכאבים שקיבלה. לפתע, מאבדת שרל'ה את ההכרה, ודם ניגר מפיה. המראה מפחיד אפילו את הרופא, והוא מכריז מייד על קוד החייאה. מכל הכיוונים מגיעים רופאים במרוצה, והילדה מוכנסת בבהילות לאחד החדרים הסמוכים... לא היה צורך להסביר לזוג ההורים מה קורה.

היה ברור להם שמאחורי הדלתות המוגפות נאבקים עכשיו הרופאים על חייה של שרל'ה הקטנה שלהם... ישנם רגעים בחיים שאליהם מתנקזים כל הרגשות וכל הזיכרונות, והכל- מתרחש ברגע אחד שנמשך כנצח. אבישי עמד דמום, כשלצידו רעייתו ממלמלת תהילים, בוכייה, ורק בנס עומדת שבריריותה במבחן הקשה הזה, ולנגד עיניו חולפות התמונות: ילדותה של שרל'ה, חיוכה הכובש, פיקחותה ושובבותה, השאיפות והחלומות שרקמו סביבה, הכל התמקד ברגע אחד של נצח.

ברגעים אלה הכל נעשה ברור, והאמיתות הגדולות שמדקלמים כל החיים עומדות עכשיו במבחן המציאות. ובתוך החושך הזה מופיעים לפתע כמלאכים,, אנשי החסד של ארגון העזרה לחולה. הם נמצאים כאן ברגעים הקשים כדי להרגיע, לייעץ ולשאת בעול. הילדה עוברת כרגע תהליך החייאה, מעדכן המומחה של ארגון החסד, אשר מצוי ובקי בצורה מדהימה בכל הנעשה בעולם הרפואה ובבתי החולים.

בחדר איתה נמצאים טובי הרופאים בהדסה, אשר נמצאים פה לרגל התרגיל של הצבא. ברגע שיהיו חדשות, אעדכן אתכם. נתפלל לבשורות טובות. אנשי החסד הוליכו את אבישי ודבורה המתוחים לחדר פנוי, והגישו להם קפה. לבני הזוג לא נותר אלא להמשיך בתפילתם. רק אחר כך נודע שלא היו בודדים בתפילתם. באותה שעה התפללו אותם מאות ואולי אלפי אנשים ברחבי הארץ, אשר גורלה של הילדה הנאבקת על חייה, נגע לליבם. אחד הרבנים הידועים התקשר במקרה באותם הדקות הגורליות לבית משפחת לרמן.

כשנודע לו על התאונה, התקשר לערוצי הרדיו הדתיים, וביקש שיפנו למאזינים בבקשה להתפלל לרפואתה של שרל'ה. שכנים טובים התקשרו לכל מוסדות החינוך בירושלים, וביקשו לומר תהילים ותפילות לזכותה. וכך, מאחורי הקלעים פעל מנגנון החסד האדיר כדי להציל את חייה. הייתה זו נקודת אור נוספת בתוך האפילה שירדה עליהם. עשרים דקות נמשכו ניסיונות ההחייאה, כאשר עבור ההורים היה זה נצח.

סוף סוף הגיע איש החסד, כשחיוך על פניו. הילדה חיה, והיא מועברת לחדרי הניתוח כדי לטפל בשברים, הרגיע אותם. המצב שבו בית החולים השבית את חדרי המיון והניתוח בעקבות התרגולת עם גורמי צבא, פינתה למעשה את טובי הרופאים, כל אחד בתחומו, והילדה תקבל את הטיפול הטוב ביותר שאפשרי במצבה, ולכן אין אפילו צורך לקחת מנתח פרטי.

ארבע שעות ארך הניתוח של שרל'ה, והוא הוכתר בהצלחה. במהלכו, שאבו הרופאים מהריאות שתי שיניים קדמיות, אשר נשברו תוך כדי הפגיעה, והילדה בלעה אותן בלי שחשה בכך. השיניים הושתלו מחדש בפיה. לאחר זמן התברר, שהקליטה שלהם חזרה בפה הייתה מוצלחת רק אודות לכך שהיו בתוך הנוזלים של הגוף עצמו במשך שהייתם בריאות. אילו היו מחוץ לגוף, היו מתייבשות, ושוב לא היה ניתן לשקמם. קרן אור נוספת הבקיעה מן האפילה.

בתום הניתוח מופנית שרל'ה ליחידה לטיפול נמרץ. בשלב הראשון היא מונשמת ואינה מסוגלת לדבר, מה גם שבמהלך הניתוח בלסת חוברו השיניים בברזלים כדי למעט תנועת הפה. בבקרו של יום המחרת מתעוררת הקטנה, ולנגד עיניהם הנפעמות של הסובבים אותה היא שמה את ידה הבריאה על עיניה, ושפתיה נעות ללא קול. היא זוכרת לומר כבכל בוקר את קריאת שמע ישראל הנצחית. למרות מצבה הקשה מנשוא, הדבר הראשון שעולה במחשבתה לקיים את רצון הבורא... על מנת לתקשר איתה מאלתרים בני המשפחה לוח עם משפטים בסיסיים, ושרל'ה מביעה את משאלותיה תוך כדי הצבעה עליו בידה הבריאה.

צוות האחיות המאיישות את יחידת הטיפול נמרץ הן מלאכיות בלבן המגיעות מכל רחבי העולם. שרל'ה הילדה המתוקה זוכה אצלן לייחס מועדף, כשהן מעריפות עליה הרבה חום ואהבה. בשקט הקודר של היחידה הזו הייתה המיטה שלה הילדה, בובותיה וצעצועיה מחזה יוצא דופן. תהליך ההחלמה של שרל'ה היה מדהים. שלושה ימים לאחר מכן נותקה ממכונת ההנשמה, וסוף- סוף היא יכולה לדבר, אם כי באופן מוגבל. באחד הימים נכנסת חיילת במדים למחלקה, וניגשת בצעדים מהוססים למיטה של שרל'ה.

כאשר נשאלה עי האם את מי היא מחפשת, הציגה את עצמה כביתו של נהג המשאית שדרס את הילדה. הוא חושש לבוא בעצמו, אבל רוצה להתעדכן במצבה. החיילת הייתה נבוכה, הציצה בילדה בחשש, ופנתה לשוב על עקבותיה. שרל'ה, במחווה של אצילות סימנה לה לחזור, ושפתיה לחשו: אני סולחת לו על הכל.

כשבוע ימים לאחר התאונה שוחררה שרל'ה מבית החולים. כשהגיעה לבית הוריה, המתינו לה ילדי השכנים בכניסה לבנין, וערכו לה קבלת פנים מחממת לב. למחרת בערב, הסיבו בני משפחת לרמן לחוג את ליל הסדר, כאשר השמחה גואה בליבם על נס ההצלה של שרל'ה שלהם. אומנם, עדיין ידה הנתונה בגבס, שיניה חשוקות בברזלים, ועקבות החבלות ניכרות בכל הגוף, אבל גם בתסריט האופטימי ביותר לא ציפו ההורים לחוג ביחד עם ביתם את חג הפסח בשנה זו.

במהלך סעודת ליל הסדר פנה האב במילים נרגשות לבני המשפחה: חג החירות קיבל אצלנו השנה משמעות נוספת- חירות מהסיוט הנורא שעברנו מאז נפצעה שרל'ה שלנו. אם נתבונן היטב נבחין שבתוך החושך הנורא שאפף אותנו, קיבלנו איתותים מבורא עולם, קרניים של אור, לרמוז לנו: אני אתכם לאורך כל הדרך. ואכן, הוא היה איתנו, והרבה קרניים שלח לנו. העולה על כולן, החלמתה המטאורית של שרל'ה לאחר שנשארה בחיים בנס.

אין ספק שלחג הזה קיבלנו את הילדה שלנו ממש במתנה. במשך חודשיים, ובאופן אינטואיטיבי ציירה שרל'ה תאונות דרכים, ובכך שיחררה את עצמה מטראומת הפציעה והסבל. היא חזרה להיות ילדה בריאה, מאושרת ומלאת שמחת חיים עד להחלמתה המלאה, ללא משקעים וצלקות בגוף ובנפש...