בת מלך: דמות האישה ביהדות

אם זוכה האישה ליחס של שוויון, הרי שנמנית היא על חברה מתקדמת, ואם מופלית היא לרעה, אזי שרויה היא עדיין בסביבה חשוכה וחסרת תרבות. לגבי דמותה של האישה והיחס אליה על פי תורתנו הקדושה ומסורת היהדות, רווחת משום מה ההשקפה, שמעמדה נחות, והיא מקופחת בחברה ומשוללת זכויות בביתה, כשהזלזול הינו מנת חלקה מכל עבר.

השקפה נלוזה זו, שהיא חסרת שחר ונטולת יסוד, שייכת לאותן מוסכמות מחשבה אופנתיות, שההמון מאמץ אותן מבלי להעמידן כלל בכור הבירור הרעיוני- אישי, ומבלי לבוחנן באספקלריית המקורות ולאור המציאות המשתקפת באורח חייהם של ההולכים בדרך התורה. ואכן, עיון בכתובים ומדרשיהם, מציג לפנינו את האישה כדמות נאלצת, שופעת תבונה ורבת הישגים, שמעמדה הוא בריח התיכון של הבית, וכיבודה הינו חובה לכל הסובבים אותה.

מעט מזעיר מאוצר בלום זה בחרנו להעלות כאן, ואולי דוגמאות מעטות אלו יהוו תרומת מה לגיבוש השקפה נכונה בנושא, השקפה המושתת על אדני התורה וביאורי חז"ל. החברה העולמית דוגלת היום בשוויון האישה, ונוקטת בדרכים ובשיטות שתכליתן לגרום לשוויון גדל והולך בין שני המינים, אם בחיי החברה והמשפחה, ואם בתחומי כלכלה ומדיניות.

שוויון זה הוא בלתי מציאותי ומעוות, מאחר שמטבע הבריאה נבראו האיש והאישה בתכונות שונות זו מזו, ומטרתם היא להשלים האחד את רעותו. דומה הדבר לכסא הזועק לשוויון עם השולחן הן בצורה והן במטרה, והיה אם אכן יושוו זה לזה יהיו אומנם בידינו שני שולחנות, אולם אף לא מערכת שלמה אחת, כי השלמות היא בהיות הכסא ליד השולחן, ובאפשרות השימוש בשניהם כאחד.

אשר על כן, השאיפה האמיתית של האדם צריכה להיות, השגת הביטוי המושלם לאישיותו ותכנותיו תוך עמידה בניסיונות החיים, ורכישת קנייני נצח מירבים, האיש בשלו והאישה בשלה, ומתוך נקודת ראות זו עלינו לבחון את השקפת היהדות על האישה. כאמור, הגבר והאישה משלימים איש את רעותו, ורק בהיותם יחדיו ראויים הם לשאת את התואר אדם, כמדרש חכמים:- אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אישה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (יבמות סג, א').

אולם שלמות זו אינה מובטחת באופן טבעי, אלא מהווה אתגר והישג אם אכן יוכלו לה, וכפי שהוסיף רבי אלעזר בהמשך: מאי דכתיב: אעשה לו עזר כנגדו? זכה- עוזרתו, לא זכה- כנגדו. כל אחד מבני הזוג חייב לתרום לשותפות זו את מירב הנכונות וההבנה, תוך הכרת הבדלי האופי והתכונות בין שני המינים, ומתוך כך יזכו לשלמות המיוחלת.

ושוב מציגים זאת חז"ל בחדות מופלאה: אמר רבי עקיבא: איש ואישה, זכו- שכינה ביניהם, לא זכו- אש אוכלתם (סוטה יז, א'). השוני בין האיש והאישה הוא מהותי. האיש פועל ממנו ולחוץ, הוא המוליך והמביא, הוא הכובש והמפרנס, מאידך האישה פועלת פנימה, היא המקבלת והבונה מבית, היא הצופייה הליכות משפחתה ובידיה נכונו יסודותיה.

האישה גם ניחנה בבינה יתרה העולה על זו של האיש, וכמדרש חכמים: ויבן ה' אלוקים את הצלע- מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באישה, יותר מבאיש (נידה מה, ב'). זכתה היא בבינה יתרה מטבעה, ואינה חייבת לרכשה מבחוץ, מה שאין כן האיש: דרכה של אישה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם (מדרש רבה, בראשית יח, א').

נעלה האישה, שיושבת בית היא, ואף על פי כן יתרה בינתה משל האיש למרות היותו ניזון מבינת רבים הסובבים בשוק. משום כך פנויה ומזומנת האישה למילוי ייעודה הגדול והמופלא בבניין בית משכן לתורה ובחינוך ילדיה ליראת שמים ועבודת ה', וכפי שאמרו חזל: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן (ברכות יז, א'). לאמור: זכותן של הנשים עומדת להן בשגרן בניהן לבית הכנסת ובעליהן לבית המדרש, וממתינות לבעליהן עד שישובו מבית תלמודם.

נחזור אל מהותה של האישה, שהיא בבחינת כל כבודה בת מלך פנימה. הפנמה זו אינה שרירותית, אלא מוטבעת באישה מטבע בריאתה, וכך מתארים זאת חז"ל: ויבן ה' אלוקים את הצלע, התבונן מאין לבריאותה. אמר: לא אברא אותה מן הראש- שלא תהא מייקרת ראשה (מתגאה), ולא מן העין- שלא תהא סקרנית, ולא מן הלב- שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד- שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל- שלא תהא פרסנית (רדופה ללכת לכל מקום), אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם, ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא בה, היה אומר לה: תהיי אישה צנועה. ומסיימים חז"ל בקורטוב של לעג מריר: ואף על פי כן: ותפרעו כל עצתי (משלי א', כה).- שכולן יש בה (בראשית רבה יח, תנחומא פרשת וישב).

ברור שכל ניסיון להסיר מעל האישה את צניעותה הטבעית ומאידך להעמיס עליה גם תפקידיו של האיש, גורם לעיוות דמותה, כפי שתעוות דמותו של האיש אם יוטלו עליו תפקידי האישה. ומשום כך אנו מוצאים שחז"ל מגדירים כעבודת פרך – החלפת מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים (סוטה יא ב').

מתוך הבחנה מהותית זו, העלו חכמינו חלוקת תפקידים בין בני הזוג: במילי דביתא (בענייני הבית)- קובעת האישה, במילי דעלמא (בענייני העולם)- קובע הבעל (בבא מציעא נט א'). אכן, הבעל הוא הפועל כלפי חוץ, ואולם את כוחו וגיבויו הוא שואב ומקבל מן הבסיס המוצק של ביתו- זו אשתו, משום כך נקראת היא עקרת הבית, לאמר- העיקר שבבית. ראויה היא, אפוא, לכבוד רב, וכיבודה חובה על בעלה, ואף מתן שכרה בצידה, כדברי חז"ל: אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ולאברם הטיב בעבורה, והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא- אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (בבא מציעא, שם).

רבא הורה לבני העיר לכבד את נשיהם כדי שיתעשרו. אין זו מליצה ריקה, אלא קביעת עובדה שברכבת הבית תלויה באישה, ולא רק הברכה, אלא כל גורלו של האיש נחרץ בגין אשתו, ושוב דרשו זאת מן הכתוב: אמר רבי חנינא, כל ימי עני רעים (משלי טו טו) זה שיש לו אישה רעה, וטוב לב משתה תמיד (שם) זה שיש לו אישה טובה (בבא בתרא, קמה, ב'). ואם במשקל ערך האישה בבית אנו עוסקים, הרי שכאן המקום להביא מאמר חזל המצביע על כך שבערוב ימי האדם גדולה ברכתה של האישה בביתה: סבא בביתא- פחא בביתא (זקן בבית- משא כבד בבית), סבתא בביתא- סימא בביתא (זקנה בבית- אוצר בבית) (ערכין יט א').

על כן נוטלת האישה חלק שווה במעמדו של הבעל: אשר חבר- הרי היא כחבר (שבועות, ל', ב'). אין להפריד בין האישה לבין מעמדו ותפקודו של הבעל, מאחר שגם בפעלו מחוץ לכותלי ביתו, אשתו היא שותף מלא לו, אם לטוב ואם לשבט. (יצוין שמאמרי חז"ל המובאים בזה מבטאים לא רק השקפת עולם, אלא יש להם גם השלכות מעשיות בתחום ההלכה, כמובא בספרי הפוסקים).

עד כה פרסנו את ידיעת ברכת הבית שבשל האישה, גודל כבודה וחין ערכה, אולם יש מירקם יחסים בין הגבר והאישה שהוא מעל ומעבר לזה, הממוקד במושג יסודי אחד- האהבה. אין זה מושג חדש, ימיו כימי עולם, והינך מוצא אותו בכתבי הקודש ובספרות חיצונית, בשירה ובסיפור, במקורות היהדות ובתרבויות זרות, אך דורנו המתירני הפך ליבו לסגוד לאהבה, ואף זאת בצורתה הזולה ביותר.

בתקופה זו, כאשר מרכיב האהבה במערכת היחסים שבין איש לרעהו הינו דל ונדיר ביותר, עולה כפורחת תדמית האהבה במובנה המיני. אין לך אמן בן דורנו, ויהיה הוא סופר או משורר, מחזאי או מלחין, צייר או פסל, שאבן הבריח של יצירותיו אינו סובב הולך על ציר האהבה בין לאישה. יצירות אלו אין בהן כדי לרומם את הנפש מאצילותה של האהבה הנבחרת, זו הנוטלת תמצית לבב איש ויוצקתו אל לבב רעותו וחוזר חלילה, זו הכורתת ברית נצחים בין נושאיה גם בבוא ימים אין חפץ בם, זו שמדובבת ללא אומר ומרטיטה ללא מגע.

 אין הן אף בבואתה של אהבה כגון זו, אלא כולן ביטוי לדחפי אדם טבעיים, עטיפה פרחונית דמוית תרבות, ליצרים אנוכיים של בן אנוש. אהבה התלויה בדבר, שכדי להשיגה נכון האדם, תוך הבנה של החברה הסובבת אותו לרמוס כל ערך נעלה, ובאובדנה עם אי היענות הצד שכנגד, ימירנה בשנאת שאול ויגיב בחמת רצח. אין היהדות שוללת את האהבה, אדרבא, היא מחייבת אותה ביותר: - שנו רבותינו, האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאם סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר (איוב ה' כד) וידעת כי שלום אהלך (יבמות סב ב').

ח"זל מטיפים לאהבת אשתו כגופו ללא אנוכיות ומתוך כבוד מירבי, בראותם אהבה זו כאחד ממרכיבי היסוד לשלום הבית, וככורח חיוני לשלמותו. דמותה של האישה כפי שהוטבעה על ידי הבורא, והתייחסותו של הגבר אליה כפי שהורתה התורה, הינן ערובת אמת לאהבה מלאה, כי האהבה מושתת על מכלול הנימים הדקים המקשרים בין האוהבים ואשר הם סמויים וחסויים בפני כל זר.

והיה ככל שירבו רגשות משותפים המיוחדים אך ורק להם כן תגבר ביניהם האהבה, וככל שיצטמצמו נימי הקשר ורגשות הייחוד, כן תהיה אהבתם שטחית ודלה יותר. הדור המתירני החושף את האישה לעין זר וללב זר, מותיר אך מעט מאוד מוקדי קשר בלעדיים לבני הזוג בלבד, כי מרביתם פתוחים לשותפות כל, ושוב אין זה מפליא מדוע יחסי הזוגות בחברה המתקדמת הינם כה רופפים.

מאידך, בת ישראל כשרה שכל כבודה הוא פנימה, שמופת היא בצניעותה הן בלבוש הן בהנהגה כולה, אבן חן היא לאהבת בעלה, והוא, בעלה, שרק אותה יידע, אבן שואבת הוא לאהבתה שלה, משום כך הקשר שביניהם הוא נצחי, ומתעלה על עצמו בשלהבת רגשות גואה לאין קץ וגבול. סיכום לכל האמור, שוב נמצא בדברי חז"ל: - אמר רבי תנחום, אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אישה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא אמרו: בלא תורה, בלא חומה. רבא בר עולא אמר: בלא שלום (יבמות שם).