הורים כתפקיד

המצווה המלווה את האדם במשך שנים רבות היא מצוות הנישואין, המורה לאדם להקים מסגרת משפחתית עם אישה. אולם להפתעתנו, כאשר הקדוש ברוך הוא ציווה את כל באי עולם במצווה הראשונה בתורה והראשונה מימות עולם- של הקמת משפחה, הדבר לא נאמר בצורה ישירה, כמו ציווי על חובת האדם להינשא, אלא מדובר על חובתו להרחיב את משפחתו על ידי הוספת ילדים למסגרת, ולהגדיל את מספר ברואיו בני האנוש של בורא עולם.

וכך היא לשון הפסוק: פרו ורבו ומילאו את הארץ (בראשית א', כח) כלומר, בהבדל מהתפיסה האנושית הרגילה, בה גבר ואישה מעוניינים לחיות יחד, לשם כך הם מקימים מסגרת משפחתית, ובבוא הזמן משנולדים להם ילדים, הם גם מגדלים אותם, כיוון שהם חשים קשר רגשי מאוד חזק כלפיהם. מהתורה אנו מבינים שהתהליך אמור להיות שונה. התורה מצווה על האדם להרחיב את עולמו, על ידי הולדת צאצאים.

אך היא אינה מרשה לו לעשות כן שלא במסגרת הנישואין, וכדי לקיים את מצוות התורה הוא נאלץ להינשא. הווי אומר כי הדבר מלמד אותנו כי שורש מצוות נישואין אינה הזוגיות, אלא המשך שלשלת הדורות. ברור כי כאשר מדובר ביהודים, עיקר הרחבת עולמו של בורא עולם נועדה להעמיד צאצאים ההולכים בדרך התורה, כפי שנאמר על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו על אברהם אבינו: למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט).

שאלות שנשאלות שם - זאת ועוד. ילד הנולד להורים, הוא למעשה בנו של בורא עולם והופקד בידי זוג הורים. יוצר העולם יכל לברוא כל אדם מן האדמה, כפי שברא את האדם הראשון, ולצוות כל אחד מאיתנו שנאמץ לביתנו יצורים אלה, ונגדלם עד שיוכלו לנהל את חייהם בעצמם. אך הוא בחר בדרך אחרת, והיא- שילדיו יבואו לעולם דווקא על ידינו (לשון ספר החינוך מצווה תקפב).

זאת, כדי להפוך אותנו לשותפיו, ואולי גם כדי להקל עלינו את גידולם של הילדים, שהרי אנו מבחינים שאדם קשור מאוד לתולדותיו יותר מאשר הילדים קשורים להוריהם. לולא כן, כנראה שהיה מאוד קשה לאדם לגדל צאצאים, שלמעשה אינו חש שהם המשך לו. זאת בהבדל מההבנה האפשרית, שהיכולת של הורים להשפיע על ילדיהם נובעת בעיקר בתלות המוחלטת של הילדים בהם ובהבדלי הגילים.

אולם, כאמור, אין זה כיוון המחשבה הנכונה. בורא עולם יצר את הקשר שבין הבנים להורים בצורה שלהורים תהיה יכולת מוחלטת להשפיע עליהם בכל שטחי החיים. לכן יצר הבורא את האדם חדל אונים וחסר יכולת לדאוג לעצמו למשך תקופה ארוכה מאוד, ואף משולל יכולת שיפוט לאורך שנים. כל זה גורם שהוא מאוד תלותי בהוריו, כדי שהיכולת שלהם לעצב את אישיותו תהיה כמעט ללא הגבלה.

ההשפעה על התפתחות בנם היא דרמטית, ומקיפה את כל שטחי החיים, החל מהשפעה על תזונתו ובריאותו, אבל עיקר העיקרים שבו יש בידי ההורים כח השפעה, הוא בדברים הקשורים באישיותו של הילד. כאן ההשפעה כמעט ללא מיצרים. ואכן, ההורים יכולים ממש ללוש רוחנית- נפשית את הילד הקט שנמצא תחת ידיהם, כי הוא נושא אליהם עיניים, מפנים את כל מה שהם אומרים, עושים ובעיקר מתנהגים.

הוא ממתין לתמיכתם במה שהוא עושה, ומושפע רגשית מביקורתם על מה שאינו עושה או על מעשים שאינם לרוחם, ולכל זה נודעת השפעה מכרעת על הילד. בבוא היום, זה אכן יהיה אחד המבחנים המרכזיים אם האדם מילא את חובתו בעולמו, ועל כך יתבקש לתת דין וחשבון מפורט.

הוא למשל ישאל שם, כיצד מילא את חובתו כבעל לאשתו ואב לילדיו. ויותר מכך, מובא בשם הרב חיים ויטאל זצל, גדול תלמידי הארי הקדוש, כי הדין ימדד על פי התנהגות האדם כלפי בני ביתו, ולא כלפי אחרים. גם האישה- תשאל, היא תתבקש להשיב על שאלות כיצד הייתה אישה לבעלה ואם לילדיה.

עיין בפירוש הנציב 'העמק דבר' על תחילת פרשת ניצבים, על המילים טפכם נשיכם. שם הוא גם מוסיף כי כל אחד נידון על העיסוק המרכזי בחייו, כאשר ההתנהגות במשפחה היא המבחן המרכזי של כל אדם, ההורים וגם הילדים נידונים על מילוי תפקידם, ההורים על הדרך בה גידלו את ילדיהם, והתייחסו האחד לשני, והילדים על התנהגותם כלפי הוריהם!

ממש קופי של בעלי... הדרך שבה ההורים מעצבים את אישיות הילדים מתבצעת בשני מישורים. הדרך האחת בהדרכה המילולית הישירה, תוך ציטוט ושינון פסוקי התורה ואימרות חזל, ובדאגה המעשית לביצוע המצוות. המישור השני הוא הנחלת דרך ה' על ידי שימוש בנטייה החד המשמעית של הילדים לחקות את הוריהם בכל.

אנחנו מבחינים בתנועות, צורות הילוך, שפת גוף ועוד תחומים לכאורה בלתי משויכים, שבהם הילדים מחקים את התנהגות הוריהם, מבלי שהדבר יהיה קשור לתורשה הגנטית, אלא רק מתוך חיקוי ההתנהגות. יותר מכך, אנחנו יכולים לזהות אצל הילדים את ביטויי ההתנהגות היומיומית של ההורים, כמו פייסנות וכעס, מאור פנים לעומת פנים זעופות, תגובות מחושבות או פזיזות, השגת דברים באמצעות כוחנות או ריכוך הזולת, הכרת טובה או התכחשות לטוב.

בכל אלה הילדים הם חקיינים מושבעים של הוריהם עד כי לא אחת הם נראים כמו ראי המשקף את התנהגות האב והאם. וכפי שתמצתו זאת חכמינו: דיבורו של הילד ברחוב נובע או מאביו או מאימו, דהיינו, מה ששמע מהם רגיל על לשונו. ההתנהגות מתלבשת על האופי המיוחד של הילד שהגיע בתורשה ומשביחה או משביחה אותו.

גם מי שנוטה לחשוב כי התנהגות ילדו לא באה מחיקוי של התנהגותו, יוכל לשים לב לתופעה, למשל כאשר אחד ההורים מזהה התנהגות לא תקנית אצל הילד. ואז הוא מגיב מבלי משים: אוהו, איזה חיקוי של אשתי, והאישה מהצד האחר אומרת לעצמה את אותו משפט עצמו: הילד הזה ממש קופי של בעלי... אנחנו, מהצד, נוכל לחשוב כי שניהם צודקים, כי אכן הילד מחקה את שניהם, ומוסיף גם לנהוג עפ המסקנה שהסיק ממה שראה, שמע ובעיקר חווה.

נמשך אחר סביבותיו - נתחיל בכך שברור לנו, שלהיות הורים זה למלא תפקיד לא פחות אחראי מאשר להיות מורה בבית ספר. הבה ונבחן התנהגויות של מורים שמשפיעות על ילדים שנמצאים במסגרות אלה. ברור לכולנו שכאשר מורה המלמד בבית הספר מבטא בכל רמח ושסה שלו התנהגות חיובית, מאור פנים, חמלה, רחמים והבנה, כבוד לכל נברא, התייחסות מכובדת לכל יהודי באשר הוא, כולל שרת בית הספר, והכרת תודה לכל תלמיד שהעניק לו שירות ולו הקטן ביותר, והדבר חוזר על עצמו לאורך כל השנה, ברור שבכך הוא מנחיל לתלמידיו מנה גדושה של אורחות חיים טובים ומועילים. אין אומנם ספק שעיקר זמנו של מורה מוקדש להעברת החומר הלימודי. אבל עובדה היא שהתלמידים המושפעים ממנו, קולטים לא פחות את צורת ההתנהגות שלו בנושאים השוליים, שכלל אינם קשורים לתפקידו, בוודאי לא לחומר הנלמד.

הילד רואה את מעשי הגדולים סביבו, ובעיקר אביו ואימו, רושם בתודעתו (יותר מאשר בדעתו), ועושה כמוהו. אם הרמבם (בהלכות דעות) אומר שאדם נמשך אחר סביבותיו (ולכן חשוב לגור במקום טוב מבחינה רוחנית), וההבנה היא כי הוא נוטה לחקות את התנהגות מי שנמצאים סביבו, לא פחות מאשר הוא מסיק מדברים רעיוניים שהוא לומד, בוודאי שילד נמשך אחר מלמדיו, ועל כך כבר נאמר מכל מלמדי השכלתי.

כמעט כל אדם יכול להיזכר איזה מורה השפיע עליו רבות, ועיצב את הערכים והתכונות שמושרשות בו עד היום הזה. והוא גם יכול להיזכר מצד שני, במורים שיש בהם התנהגויות פחות מועילות, כולל התנהגויות שעשויות להביא אותנו עד כדי תלונה להנהלת בית הספר, כולל שיחה עם המנהל / ת. נוכל להבין זאת בבירור רב יותר אם נציג לעצמנו כמה שאלות.

למשל, האם היינו משלימים עם מורה שמדבר באמצעות מכשיר הפלאפון הסלולארי באמצע השיעור? האם לא היינו מתלוננים בפני המנהל על תוכן השיחה של מורה החוזרת על עצמה בכל יום. כאשר התלמידים מדווחים כי שמעו את המורה שלהם אומר למישהו אלמוני מעבר לקו: אני לא מוחל לו, אני לא מוותר לו, אסור לוותר, אני לא אסלח לו לעולם, אני עוד אעמיד אותו במקום, מותר לדבר עליו לשון הרע. הרי ברור לכולנו שאילו מורה בבית ספר היה מתנהג בדרך כזו, לא היינו מסתפקים רק בהסבת תשומת הלב של המנהל להתנהגות זו, אלא מרעישים שמיים וארץ ודורשים בכל תוקף, לאחר התארגנות עם הורים אחרים, את פיטוריו המידיים של המורה, המהווה דמות חינוכית שלילית ומזיקה.

פעמים שהורים נוטים לתלות מגרעות בהתנהגות הבן או הבת במורה שלימד אותו באחת השנים שלדעתם כשל מאוד במלאכתו החינוכית וזוכרים לו את מעשיו ומחדליו לכל החיים. מורה נושא בתפקיד חשוב בחינוך הילד שהופקד עי הוריו בידו. אבל עם כל הכבוד, זה לא התפקיד החשוב ביותר בעיצוב נוף חייו ועולמו של ילד. את התפקיד הראשי תמיד ממלאים שני ההורים.

זה נובע לא רק מהעובדה שהילד נמצא שעות רבות יותר בבית, ולאורך שנים ארוכות יותר (וגם לא מחליף הורים כל שנה כפי שהוא מחליף מורה), אלא גם משום שמידת האמון והקשר שהילד חש להוריו רבה לאין ערוך מהקשר שהוא חש למורה במקום בו הוא לומד, והנכונות שלו לחקות את מעשיהם גבוהה לאין ערוך מהנכונות שלו לחקות את המורה (שחלק גדול מסמכותם בעיניו מגיע מכך שהוריו שלחו אותו ללמוד אצלם). הילד מתחיל ללמוד מהוריו מגיל אפס. המחקרים מוכיחים היום כי כבר מהרגע הראשון הילד מתחיל להפנים מהתנהגויות הוריו.

כאשר ילד עושה צעד ראשון כדי להיכנס לעולם, הוא כבר רואה את הוריו נוטלים ידיים בבוקר אחרי השינה ובמהלך היום לפני האוכל. הוא רואה אותם מתפללים, מברכים על המזון לפניו ולאחריו, עוזרים לעניים המתדפקים על דלת הבית, עושים חסד עם שכנים ושאר בני אדם הנזקקים להם. הוא שומע אותם בשיחות הטלפון אומרים שיש לעזור למי שאין לו, רואה אותם מכבדים כראוי את הוריהם שלהם, וכדו'.

אוף, כל הזמן מפריעים לי - בד בבד אין להתעלם מכך שהילדים מזהים ואחר כך מחקים את ההורים- את הצד הפחות מזהיר שבהתנהגות היומיומית. הילדים מפנימים בלא משים את תוכן ההתנהגות של ההורים, האם הברכה על האוכל נאמרת בכוונה ומתוך מחשבה או בפליטת פה בלתי מחושבת, האם נתינת האגורות לעני המתדפק נעשית במאור פנים ובחדוות מצווה, או כמי שמבקשים להיפטר מטרדה. הוא יודע היטב אם האם מפסיקה באמצע העבודה במטבח, כשחדווה על פניה, כדי לתת פרוטה לעני נוסף שזה עתה דפק בדלת, או שהיא מפטירה בחצי זעף: אוף, כל הזמן מפריעים לי בעבודה, ואולי אף מוסיפה: מי יודע אם הם באמת זקוקים לכסף.

מועל באמון - הפנמת התנהגות ההורים והסקת מסקנות ממעשיהם, מלווים את האדם מבריאת העולם. בשנים האחרונות נוספו שעות הדרכה רבות מאוד שאנחנו כהורים מעבירים לילדינו בלא משים באמצעות שיחות הטלפון אל ידידים וקרובים. הכוונה לא לשיחות שההורים עושים עם הבן הנמצא בבית ספרה, או עם הבת שעתה נמצאת בהפסקה מחוץ לבית (שם הם זהירים מעט יותר), אלא השיחות שהם מנהלים עם ידידים, מכרים וכו' מעבר לקו, שמתבצעות בדרך כלל מהמוקדים המרכזיים של חיי הבית, המטבח, הסלון, פינת האוכל וכו'.

כל אותם מקומות מצויים במרכז הדירה והחיים המשפחתיים, והילדים הם עדים קבועים ושקדניים, ומבלי שנדע עוקבים הם אחרי כל מוצא פינו. כולנו מסכימים שיהיה זה לא נכון, ואף מעילה בתפקיד ההורה, כאשר הוא יישב עם הילד וישנן לו מסרים בנוסח: אסור לוותר, אסור לסלוח, צריך להילחם על כל דבר בלי פשרות, חשוב מאוד להוציא כסף על מוצרי מותרות חדשים. הורה שידבר כך לילדיו, יחשב כמועל בצורה חמורה בתפקידו, ויעורר תימהון רב.

בוודאי שהדבר יהיה חמור אם הוא ישנן את כל המסרים הללו לילדיו לאורך ימים ושנים, כפי שכבר למדנו מקודם מהתנהגות המורה בבית הספר. דא עקא, שהורים רבים מאוד משדרים מסרים אלה לילדיהם, כאשר הם משוחחים עם חברים באמצעות הטלפון או באמצעות שיחות של האם עם שכנות, אם כי אינם מודעים לכך. אבל העובדה שאינם מודעים אינה פוגמת באיכות המסרים המועברים.

חברות הטלפונים- הקוויים והאל חוטיים- דואגות להגדלת ההכנסה הכספית שלהם, ומוכנות לשם כך לתרום מכשירים אלחוטיים משוכללים במחירים מוזלים, כדי להביא את הלקוחות, זאת אומרת אותנו, להרבות בשיחה. זאת מחשש שאם נהיה כבולים בשיחותינו למקום מסוים בבית, נמעט בשיחה ובוודאי נדבר פחות מכפי שהם היו רוצים. הבעיה הינה, שכאשר אנחנו מדברים עם קרובי משפחה, ידידים ואחרים בטלפון, אנחנו לא שמים לב שאנחנו בעצם נמצאים בשידור חי לילדינו, ואיננו מסננים כראוי את מה שאנחנו אומרים.

איננו מבינים כי כמעט אין הבדל בין אמירה ישירה לילד בנוסח אסור לוותר, שלא תעלה על הדעת, לבין העברת שדר דומה בטלפון למישהו אלמוני ואינו נראה לעין. זאת ועוד, בשיחת רעים אנו מסוגלים לומר דברים חריפים בעוצמה רבה, לגבי מה צריכה להיות התנהגותנו עם אדם שלדעתנו נהג שלא נכון, או אז מסוגל האדם לומר דברים חריפים ולחרוץ גורלות בהבל פיו, והוא כלל אינו מתכוון לכך אלא נותן שחרור לכעסו. אבל לילד, שאין לו אותו מרחב הסתכלות שיש להורים מבוגרים, אינו מסוגל עדיין להבחין בין אמירה שיש כוונה מאחריה לבין דיבור סתמי הנועד לחרור לחץ. לכן, מבחינת הילד, ההשפעה זהה כאילו מתכוונים למה שאומרים. מה גם שהמסר השלילי אינו מועבר רק פעם אחת בחיים, אלא לאורך כל הימים, כל הזמן.

מאיפה הוא למד את זה? לעיתים הורים תמהים: מאיפה הילד לקח דיבור לא נאות? מהיכן הפנים מסר כה גרוע? שהרי תמיד בסדרות החינוך שעשינו לו, הסברנו לו שצריך להיות ותרן וסלחן, ולא תאב לממתקים ולמימוש רצונות אחרים. תמיד התרענו באוזניו על חשיבות הזמן והצורך לנצל כל רגע. מאיפה הוא קיבל את המידות הרעות האלה? מחשבתנו כהורים מעדיפה לנדוד אל המורה בבית הספר, או שמחשבת האב - הבעל נודדת להתנהגות אשתו והוא מנסה לתלות הכל בה, ואפילו מזהה עקבות מדבריה. ואילו האישה, כאמור להיפך, היא מזהה את ההתנהגות הבלתי קבילה של בעלה.

שתול עמוק - שניהם יחדיו לא יודעים כי כל אחד מהם העלה תרומה נכבדה לעיצוב הילד. הוא אומנם השפיע רוב טוב על התנהגות הילד בשיחות הישירות שקיים עימו, וגם בהישמרות שלו מפני עשיית מעשים לא ראויים בפני הילד. אבל הוא לא שם לב שהילד הוא בעצם מרגל קטן, ששתול עמוק בחיי הבית, עוקב בעין בוחנת אחרי כל התנהגות האב והאם, ובולש אחרי כל מעשיהם ודיבוריהם, כולל כל אמירה או נימה שהם משמיעים בשיחות הטלפון המתקיימות מתוך הבית.

כמו שוטרת תנועה - בהקשר זה של בעיית שיחות הטלפון יש להוסיף הערה. מסתבר כי החומרה אינה רק בתוכן הדברים הנאמרים והמסרים העוברים, אלא גם בשאלה האם הורים מעוניינים שבבוא היום בנם או בתם, לעת שיקימו בעזרת השם משפחה משלהם ישקיעו שעות רבות בשיחות טלפון. האם אמא תשלים עם כך שבבוא היום בתה תשוחח בטלפון בעת שבעלה של הבת נכנס הביתה, ותמשיך בשיחה, כאשר בתנועת יד, כאילו הייתה שוטרת תנועה שניצבת בצומת עמוסה בשעות הבוקר, תסב את תשומת ליבו כי הוא רשאי לזרום לתוך הדירה? האם אמא הייתה משלימה שבעת שנכדיה החמודים מנסים לדבר אל בתה, היא ממשיכה את שיחת הטלפון המרתקת כאילו היו אוויר, או במקרה הטוב, היא מתייחסת אליהם על ידי התגובה: אתם לא רואים שאמא עסוקה?, או אתה לא שם לב שאני מדברת בטלפון?

שאלה מנחה למבחן - אבל אם אותה אם שלא תקבל התנהגות כזו אצל בתה תביט נכוחה אל מעשיה שלה, תיווכח שהמעשים האיומים שהיא ממש תצא מדעתה אם בתה תעשה אותם, עושה אותם היא עצמה. היא תוכל לבחון זאת למשל בעזרת השאלה המנחה הבאה: כאשר בעלה נכנס הביתה לאחר תפילה / לימודים / עבודה, האם היא מניחה את שפופרת הטלפון ואומרת לחברה הטובה שמנהלת איתה ברגע זה שיחה קולחת ומרתקת על כל בעיות העולם: סליחה שושי, בעלי נכנס, אני מסיימת את השיחה, אני רוצה לקדם את פניו? גם בצד השני של המתרס: האם הבעל מסיים את השיחה הסלולארית בפלאפון עימו הוא נכנס מהרחוב, וממשיך לדבר כאילו הוא ממשיך להלך ברחוב, ובני המשפחה כלל לא מעניינים אותו.

זמן טלפון - אנחנו גם צריכים לקחת בחשבון שמה שקורה היום מבחינת הקדשת זמן טלפון, עשוי להיות בעוד מספר שנים כאין וכאפס לעומת מה שיהיה בימים בהם ילדינו יגדלו ויקימו משפחות משלהם. השכלולים האלקטרוניים והמחירים המוזלים והולכים של השיחות יתרמו לכך. ואם הם ילמדו מאיתנו שהטלפון קודם לכל, גם לבני המשפחה הקרובים, אין לצפות שהם יתנהגו אחרת, וכאמור גרוע יותר, כי העזרים האלקטרוניים יכתיבו זאת.

לתופעות אלה נודעת תוצאה מרחיקת לכת. מחקרים מלמדים כי הקשרים הרגשיים של בני הבית האחד אל השני הולכים ומצטמצמים באותו יחס שבו מתרבות שעות העבודה מחוץ לבית ושיחות הטלפון בתוך הבית, גם בגלל שהדבר מפחית מהשיחות בין בני הבית וגם ממלא ומרווה בחוויות רגשיות, הגורמות להם להיות פחות תלותיים רגשית בבני הזוג ובמשפחה בכללותה. כללם של דברים, על ההורים מוטלת האחריות למעשים הנראים כתלושים מתחום החינוך הישיר, אך השפעתם על הילדים היא מכרעת לטוב או ל...