אדר - זכור לעולם!

חודש אדר ראוי לתואר הזיכרון. בחודש זה אנו שבים זוכרים ומזכירים את האירוע הקשה שחווינו בצאתנו ממצרים: זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כה, יז). את הזיכרון הזה אנו נושאים עימנו בכל דור ולכל הדורות.

וכל כך למה? מדוע אין מצווה לזכור את העינוי במצרים? (הדגש מושם תמיד על היציאה מבית העבדים, ולא על עצם העינוי המצרי). דומה והימים הללו מטיבים להשיב תשובה על השאלה, רק לפני שישים וחמש שנה פגשנו שוב את עמלק, והפעם שלא כבמלחמת יהושע, היה הניצחון לצידו במשך כשש שנים, ולו נגרמו מיליוני אבדות.

השנאה התהומית וההתנהגות השטנית שאין לה תיאור בלשון אנוש, מוכיחים עד כמה כוונת התורה אקטואלית עד ימינו אנו. אך הפעם ברצוננו לעמוד על פן נוסף שהתגלה ברבים לאחרונה. אין ספק בכך כי המצב הנוראי הזה לא יכול היה לקרות ללא שיתוף פעולה כה הדוק בין הרוצחים הארורים לבין האוכלוסיות בקורבן פעלו.

העמים שהיהודים חיו ביניהם במשך מאות שנים, ויצרו עימהם יחסי שכנות וידידות לא עמדו להם בעת צרתם. ולא רק האומות בארצות אירופה הכבושה עי הגרמנים, שכדי לעזור לסייע ולהציל היו צריכים לסכן את חייהם ושלטון הפחד אולי הרתיע מלעזור, אבל לסייע להסגיר, להשתתף בפועל ברציחות ובהריגות, על כך אין ולא יכולה להיות שום סיבה.

אין תירוץ שיסביר זאת מלבד השנאה העמוקה שגם אם לא הייתה גלויה במשך שנים, עכשיו פרצה לאור היום. אך לבן דורנו יש כאן תמרור נוסף, עמי החופש, אלו שלא הייתה צפויה להם סכנה מצד הגרמנים ובחיי היום יום, אלו שיצאו למלחמה בגלל אינטרסים אחרים לא התחשבו כלל בסבלם של היהודים.

הם לא נקפו אצבע כדי לשבש את מלאכת ההשמדה: לא פגעו במתקני ההשמדה, תאי הגזים או הקרמטוריום, ולא ברכבות שהובילו את היהודים אל המוות. הרב ויסמנדל זכר צדיק וקדוש לברכה כתב על כך בדם ליבו, כאשר שלח את הרישומים של המחנה כפי שמסרו לו פליטים שברחו (והעביר לנציגויות של בעלות הברית בשוויץ שרטוטים מדויקים). אך איש לא פנה ולא שם אל לב. לא היה כאן חוסר יכולת, אלא חוסר רצון ועניין.

ואף כאן רואים עמידה על הדם. כן, עצרות זיכרון, וכינוסים מיוחדים הם תמיד יעשו, אך עזרה, הושטת יד רק בודדים בודדים יוצאי דופן עזרו ואף סיכנו את חייהם, ויש שאף שילמו על כך בחייהם. וכך אומר המדרש על הפסוק: ויבוא עמלק להילחם עם ישראל. מהיכן בא? ועונה המדרש: חמש אומות פסע עמלק, כלומר, כדי להגיע אל מקומם של עם ישראל היה עמלק צריך לעבור חמש אומות, לחצות את ארצם כאשר הכוונה והמטרה, להילחם עם ישראל.

אף אומה לא עצרה בדרך. איש לא אמר לו: נא שב בבית. דרכי לא תעבור להילחם. כולם היו משתפי פעולה פסיביים. כמה דומים, כמה כואבים, וכמה אמת אלוקית מוכחת. וכך רואים גם במגילת אסתר. למרות שלכאורה נוצר מצב חדש: אסתר מלכה מזרע היהודים, מרדכי מתמנה על בית המן וטבעת המלך בידו, עדיין הגזירה לא מתבטלת מאליה.

הרי כל הסיבות שהביאו את המלך לחתום על הגזירה הוכחו כשקריות. התברר, שמרדכי הציל את המלך ממוות בטוח, אם כן הוא אזרח נאמן. למה ההאשמה של: את דתי המלך אינם עושים, עדיין תלויה ועומדת? ולמלך אין שווה להניחם מדוע? הרי אסתר ומרדכי שניהם יהודים, והתועלת שלהם למלכות כל כך גדולה. אך כל זה לא משנה.

אילולי הפיתרון היצירתי של מרדכי לא הייתה תקומה. והרי אנו עוסקים בגזירה במאה עשרים ושבע מדינות, ולדעה אחת כל העולם כולו היה תחת שלטון אחשורוש, ובכל מקום היה להם להתקומם ולמחות על הגזירה הנוראה, אך איש לא עשה זאת.

ועל כן, חודש זה ילמד אותנו כי אנו עם לבדד ישכון, עם ה', אנו חלקו וחבל נחלתו. גם אם בפרק זמן מחייכים אלינו ומאירים פנים, אל לנו לשכוח את האמת הגדולה הזאת. אל תבטחו בנדיבים, אלא: ישראל נושע בה' עזרם ומגנם הוא, והוא בלבד!