בין משה לפרעה

כל ילד קולט בקטנותו מילים, עובדות, הסברים ופרשנויות. משגדל הילד וגדלה הבנתו משפץ הוא את ידיעותיו ומושגיו. אף על פי כן נשארים בו זיכרונות מן הילדות אשר לא זכו לתיקון וחידוש. אחת מאותן נחלות העבר היא הפרשנות לפרקים מן התורה. לראשונה הכרנו פרקים אלה מסיפורי הגן, ומשגדלנו, יש שאותם קטעים נשארו בגדר סיפורי המקרא, ולא הפכו לפרקי תורה בעלי אופי עיוני, חינוכי והשקפתי. במאמר זה נעסוק באחד מאותם פרקים אשר כמדומה, לא זכו לעיון חוזר בעת בגרותנו: הוויכוח בין משה ואהרון לבין פרעה מלך מצרים. גרסת הילדות מספרת: משה ואהרון באים אל פרעה בתביעה לשלוח את בני ישראל ממצרים. פרעה אינו מסכים, והם מאיימים עליו במכות. כשבאה המכה, מתרכך פרעה ומוכן לשלחם, אך עם סור המכה חוזר הוא לסורו. כך חוזר הדבר פעמים רבות, עד שפרעה מתייסר במכת בכורות- מכה קשה ואכזרית ואז נכנע לרצונם, ומשלח את ישראל מארצו. עד כאן גירסא דינקותא. אך הבה ונעיין בפרקים אלו פעם נוספת, והפעם כמבוגרים.

האם לא מתעוררות שאלות כמעט מאליהן? האין כאן כמה עובדות סתומות ומופלאות? לדוגמא: פרעה, השליט של אימפריה עצומה באותם ימים, עומד, מתווכח ומתמקח עם שני אנשים זקנים, משה בן ה- 80 ואהרן בן ה- 83. מדוע לא ייתן הוראה להורגם או לגרשם, או לפחות להכניסם לכלא? לכולנו ידוע כיצד מטפלים היום בברית המועצות, באדם המביע דעה נגד המשטר. מה מנע את פרעה מלנהוג בדרך זו? ואם אומנם, יד אלוקים בדבר, והיא המונעת ממנו זאת, מדוע לא ציינה התורה עובדה חשובה זו, שהנה נס גלוי ומפליא לא פחות מהניסים האחרים? דוגמא נוספת, והפעם מהתבטאות משה. פרעה הסובל ונאנק תחת עול המכות, מגיע לקצה גבול יכולתו- במכה התשיעית- ואז הוא פונה למשה: אל תוסף ראות פני (שמות י, כח). זוהי תגובה טבעית של אדם סובל ומעונה. מהי תשובתו של משה? כן דיברת, לא אוסיף עוד ראות פניך... ויצא מעם פרעה בחרי אף (עיין ברשי המסביר את הקשר שבין הפסוקים). על מה חרה אפו? מדוע רגז כל כך משה? האם לא ציפה לתגובה טבעית זו? מחד, מביא הוא מכות על מצרים, ומאידך, מתרגז הוא על תגובתם. האין אבסורד בדבר? אלו הן מקצת מן השאלות המתעוררות בפני הקורא המבוגר, כאשר מחליט הוא לחזור וללמוד במבט חדש דברים הידועים לו.

נציע דרך לפיתרון השאלות, המסתכמת על חלק מפרשנינו. כמובן שיש בפרשני התורה דרכים נוספות, אך הצד השווה שבכולן הוא, שכולן מתייחסות לכתובים בצורה מעמיקה ומדוקדקת. הרקע לשאלות דלעיל, נובע מטעותנו למדוד את הדמויות המוזכרות בתורה ובאמת מידה שלנו. הורגלנו להסתכל עליהם כעל אנשים אפורים, בעוד שלמעשה עוסקת התורה בדמויות בעלות שאר רוח, או בלשוננו, בעלות אינטליגנציה גבוהה. הוויכוח בין משה לפרעה אינו מצטמצם רק לשאלת שחרור בני ישראל. זוהי אומנם הוויכוח החיצוני הבולט והמפורש, אולם מאחורי הדברים מסתתר ויכוח עקרוני מאבק על אמונה בבורא עולם. ויכוח זה הינו פנימי משום שאינו בולט לעין הקורא השטחי, אך הוא מפורש לקורא בעיון את הפסוקים. משה טוען כי ה' הוא בורא העולם, ולכן יש להכיר בשלושה עקרונות יסוד:

1. מציאות ה'

2. השגחת ה' על הבריאה.

3. יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו.

פרעה כופר בכל שלושת העקרונות. מטרת המכות אינה, אפוא, רק למרר את חיי פרעה ונתיניו, אלא בעיקר ללמדו את יסודות האמונה. ראיה לכך, הישנותה של המילה תדע (אשר הוראתה: למד לקח, מוסר השכל) בכל אחת מהמכות. המכות מתחלקות לשלוש קבוצות: דצך- דם, צפרדע, כנים, עדש- ערוב, דבר, שחין, באחב- ברד, ארבה, חושך, בכורות. בראש כל אחת מהקבוצות מופיע פסוק אשר מלמדנו את תכליתה של אותה קבוצה. הראשונה- דצך- פותחת במילים: בזאת תדע כי אני ה' (שם ז, יז), הוי אומר, שקבוצה זו באה להוכיח את מציאות ה' בבריאה. בראש הקבוצה השנייה- עדש- מופיעה הכותרת: כי אני ה' בקרב הארץ (שם, ח, יח)- כלומר, הוכחה למעורבותו של ה' בחיים הארציים. בפתח הקבוצה האחרונה- באחב- נאמר: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שם ט, יד)- דהיינו עליונותו של ה' על הבריאה כולה שמשמעותה, יכולתו לעשות בה כרצונו. גם בבחירת החומרים, בהם בוצעו המכות, ניתנה לפרעה הוכחה לשלטונו של ה' על כל חלקי הבריאה. דם- מים, צפרדע- חיות המים, כינים- אדמה, ערוב- חיות הארץ, דבר- חיי בעלי החיים, שחין- בריאות האדם, ברד- עננים וגשם, ארבה- מעופפים, שליטה ברוחות, חושך – מאורות, בכורות- חיי אדם.

ומה למד פרעה? פרעה אשר בתחילת הוויכוח מכריז מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'... (שם ה, א). נשאר בהשקפתו האפיקורסית עד תום דרכו. הנה, לדוגמא, במכת צפרדע, השנייה בסדרה, מתארת התורה כי הצפרדעים שרצו בכל פינה ופינה: ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך. ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים. אין פינה שאין בה צפרדע. במצב קשה זה קורא פרעה למשה, ומבקשו להסיר את הצפרדעים, ובתמורה מוכן הוא אפילו לשלח את העם. שואלו משה: למתי חפץ אתה שהצפרדעים יעזבו את מצרים? התשובה המצופה היא: מיד! אך מה עונה פרעה?- למחר (שם ח, ו). הייתכן? האין הקרקור מכל עבר דיו לרצות להיפטר ממנו מיד? האומנם מהווה הקרקור תענוג כה גדול שחבל לפרעה לוותר עליו כה מהר, הרי בגללו קרא הוא למשה, כדי להסירו מעליו? חידה זו מפענח הרמב"ן בשם הגאון רבי שמואל בן חפני (שם ח, ה). לדבריו פרעה היה סבור שמערכת השמיים הביאה את הצפרדעים, ומשה יודע כי לפי דרכי הטבע הגיעה עת עזיבתם, ולפיכך פנה הוא לפרעה בשאלה מתי להסירם, מתוך ביטחון כי פרעה אכן יבקש לעשות זאת מיד.

לכן האריך פרעה את זמן סילוקם למחרת, בכדי להיווכח אם אומנם לא הכל ביד הטבע. בדרך זו הוא ממשיך גם בשאר המכות. הנה במכת בכורות, מכריז משה: כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו' (שם יא, ד). לכאורה, כל מנהיג גדול, ואף האמיץ ביותר, משרואה כי כל תשעת האיומים של יריבו התקיימו, ולא נפל מדבריו אף כמלא הנימה, לבטח היה חרד שמא ושמא יתקיימו דבריו שוב. בוודאי ינסה לנקוט בפעולות מנע וכדומה או ישב לדון על כך עם יועציו. אך ראה זה פלא, עם פרוץ המכה, כאשר הבכורות מתים, קמה זעקה גדולה במצרים, ומספרת התורה: ויקם פרעה לילה (שם יב, ל). קימה באמצע הלילה הנה קימה מתוך שינה (וכך פירש גם רש"י, ויקם ממיטתו), כלומר, פרעה כלל לא פחד שהמכה תגיע למצרים, והלך במנוחה לישון. זוהי תגובתו של אפיקורס אמיתי האומר: הכל בא לנו במקרה, לא תהיה מכה נוספת, ולכן אפשר לישון בשלוה מתוך אמונה ודאית כי אין במכות יד ה' (אמת מקאצק תצמח). ושוב פוגשים אנו באפיקורס עקבי זה על שפת ים סוף. עם ישראל חוצה את הים אשר נבקע, בדרך נס. בהוראת ה'. פרעה רץ אף הוא לתוך הים.

האין הוא חושש מלהיכנס? האין הוא מעלה על דעתו כי רק רצון ה' הוא שחולל נס, ואם כן עדיף לא להיכנס, שכן מי ערב לו כי גם הוא יצא שלם? התשובה לכך היא שפרעה האמין שכל מעשה בעולם מתנהל רק על פי חוקי טבע קבועים, לכן נכנס לים סוף בהאמינו כי תופעה זו של קריעת הים הינה תופעה טבעית, שגם הוא יכול לנצלה. ממספר דוגמאות אלה נוכחים אנו לדעת, שלפנינו מאבק איתנים בתחום האידיאולוגי בין שני אישי רוח. פרעה הינו מיצגה של שיטת חיים, המאמינה בטבע ובחרטומים, מכשפים ואלילים. שיטה זו גורמת לכך שבתחילה אין הוא מתפעל ממופתי משה ואהרון, ומראה להם שגם חרטומיו מסוגלים לבצע אותות ומופתים. ממולו, ניצב משה הטוען בתוקף שהעולם הינו יצירת ה', המשגיח על יצירתו. בהתאם לכך, מבינים אנו מדוע פרעה לא ניסה להרוג או לכלוא את משה ואהרון, משום שבכך לא היה מוכיח את טענות הכפירה שהוא מאמין בהם. מאידך, מבינים אנו מדוע משה התרגז כשפרעה אמר לו: אל תוסף ראות פני. כי המכות נועדו ללמד את פרעה לקח, אך בגלל עקשנותו לא למד את מה שצריך היה ללמוד, ודבר זה הוא שהעלה את חמתו של משה.

רק אם נבחן את הדברים מנקודת מוצא של ויכוח אידיאולוגי דתי, נוכל להבין את עקשנות פרעה ואנשיו. כל הסבר כלכלי, כצורך בעבדים וכו', אינו עומד במבחן עם בדיקת קורות ההיסטוריה בעת ההיא. כתוצאה מעקשנות זו התקדש שם ה', למרות רצונו של פרעה, בראות בני ישראל והמצרים את יד המנהיגה תבל ומלואו. התורה מתארת לפנינו את רוח האדם שבכל הדורות. התורה מספרת לנו את הדברים, אבל לא תמיד במפורש, ולעיתים רק את חיצוניותם בלבד. שומה עלינו, עם התבגרותנו, לשוב וללומדם ולפענח את פנימיותם. יסוד דברים אלו נמצא בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פג). ראוי לך להתחיל, בעת חוזק שכלך והכרתך, לעיין בספר תורת האלוקים וספרי נביאיו, כמי שלא למד מהם ספר...ואל תנוח דעתך על מה שנתברר אצלך בתחילת למודך, אבל תבע עליו את נפשך כמי שמתחיל בו... הדברים אמורים לכל גיל ובכל מצב, בין ליהודי הפשוט ובין לגדול בתורה, לכל אחד לפי מדרגתו. גם הגדול שבענקי הרוח, הבנתו הרוחנית גדלה והולכת, וחייב הוא לשוב ולהעמיק מחדש. עדים לכך דברי הרשבם הכותב (תחילת פ' וישב) שסבו, הפרשן הגדול רש"י, הסכים שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפני הפשטות המתחדשים בכל יום. ייתכן החיוב לקרוא מדי שנה בשנה בכל שבת את פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום נובע מתוך עיקרון זה שהאדם חייב להעמיק ולעיין מחדש בדברי אלוקים חיים, ולא מחמת חשש שאינו זוכר את אשר קרא בשנים החולפות. לכן התכוונו חז"ל בדורשם את הפסוק: והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום- בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת בא – כל הסרטים ב-VOD הידברות