מדוע זקוק האדם לדת?

יהדות ורק יהדות

בניין אמונת היהדות מושתת, בין השאר, על ההכרה כי היהדות, ורק היא, הינה דת האמת, ואין כל דת אחרת שתשווה לה. וכך אנו אומרים בברכת התורה: אשר נתן לנו תורת אמת, לאמור, תורתנו היא תורת האמת, ותורה אמיתית אחרת מלבדה, אין. אמונה זו גורמת להתנגדות. רבים דוחים אותה ורואים בה אמונה שוביניסטית צרת אופקים.

הם כועסים על שאנו היהודים רואים עצמנו עם מקבלי התורה, ושתורתנו זו היא התורה האמיתית היחידה. הגישה המקובלת כתרבותית וכנאורה גורסת: אני מאמין בשלי, אתה מאמין בשלך, אני מכבד את אמונתך ואתה מכבד את אמונתי.

בעולמנו זה, מי שדוחה אמונה של הזולת, ואינו רוצה להיחשב קנאי חשוך וצר מחשבה, חייב לנמק את גישתו בצורה משכנעת. אם לא כן, יוצג כזורע זרעי פרוד בין הבריות ומפריע להרמוניה של סובלנות וכבוד הדדי השוררת בין אנשי תרבות. במאמר זה ננסה להבהיר לעצמנו מהו הקריטריון שלפיו יודעים אנו שאכן רק היהדות היא דת האמת.

מדוע זקוק האדם לדת?

בטרם נעסוק בעדיפות המוחלטת של היהדות על פני כל דת אחרת, הבה ניתן דעתנו לשאלה: מדוע בכלל זקוק האדם לדת כלשהי? בימינו אכן לא מעטים הם האנשים המגדירים עצמם כחסרי דת בכלל. לטענתם, אין הדת חסרה להם, ואינם זקוקים לה בכלל.

כבר קרל מרכס בשעתו המציא את הנוסחה האומרת שהדת היא אופיום להמונים. ההולכים בעקבותיו רואים גם הם בדת מין סם הרגעה הנחוץ לחלושי אופי, והמסייע להם לברוח מן המציאות הממשית. האנשים הדתיים הם, לדידם, אנשים פרימיטיביים אשר אינם יכולים או אינם רוצים להתמודד עם המציאות ולסמוך על שכלם ועל תבונת כפיהם, ועל כן הם מחפשים להם מפלט בעולם הלא מציאותי של הדתות השונות.

השקפה זו אינה חדשה. כבר לפני אלפי שנים התריס פרעה בשחצנות (שמות ה, יז): נרפים אתם, נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'. פרעה וההולכים בעקבותיו גורסים כי רק אנשים טפילים שאינם רוצים לעבוד בורחים אל עבודת האלוקים. רק מי שהוא עצל ומרחף באוויר, עוסק בדמיונות שווא והבל. מי שעומד על קרקע מוצקה, אינו זקוק כלל לדת. אדם חרוץ ומעשי סומך על עשר אצבעותיו ועל תבונתו הריאליסטית, ואינו שוגה בהזיות של דת.

האדם- מהו?

לא נוכל לטפל בשאלת הזדקקות האדם לדת בטרם נענה לשאלה: מהו האדם? האדם נולד ככל יצור ביולוגי. יש לאדם צרכים פיזיולוגים שונים כאכילה ושתייה, שנה וכו' בדומה לשאר בעלי החיים. בסופו מת האדם ככל שאר היצורים.

כיוון שכן, ניתן להתייחס אל האדם כאל יצור ביולוגי גרידא. הביולוגיה אינה מתיימרת להיות יותר מאשר צורה מורכבת ומסובכת של הכימיה. הכימיה מצידה אינה אלא פרק מסוים של הפיזיקה. אם כך, יכול השואל לשאול, למה לו ליצור פיזיקאלי שכולו חומר להתעניין במה שמעל ומעבר לעולם הפיזיקאלי שלו? התשובה לשאלה זו נעוצה בנושא התודעה של האדם.

האדם מודע לעובדת קיומו. האדם חש את האני שלו. כל אחד מאיתנו חש מודעות זו. כדי להמחיש את המיוחד והמעניין במודעות זו, הבה נתאר לעצמנו מחשב משוכלל, שהוא גם מהלך, גם רואה ושומע, וגם בעל כושר פעולה באמצעות זרועות וכו'. האם מחשב זה מודע לקיומו העצמי? התשובה היא שלילית.

גם אם תכניס למאגר המידע שלו את עובדת קיומו, אין לידיעה זו משקל יותר מן הידיעה על עוד פריט במאגר הסחורות שבמחסן. אם תכניס בקלט שלו את הידיעה שהערב הוא יפורק לחלקיו, ידאג המחשב לתייק עובדה זו במקום המתאים בזיכרונו האלקטרוני, למען יגרע פריט זה (המחשב) מרשימת המלאי.

זו תהא תגובתו ותו לא. אצל האדם לעומת זאת, מודעותו לקיומו העצמי היא עניין מרכזי ביותר בהוויתו, והיא שזורה בכל מחשבותיו ועשיותיו. ניתן לבנות התקן הנמשך לאור או לחום. מתקן זה אינו אוהב את האור והחום אינו חש כלפיהם מאומה. הוא רק בנוי כך שהוא פועל בצורה מסוימת בקלטו גירוי של אור או חום.

גם מנוע העובד בצורה אופטימאלית בטמפרטורה מסוימת, לא נאמר עליו שהוא מרגיש בנוח בטמפרטורה זו אלא על דרך ההשאלה וההאנשה. אם ננסה להגדיר כעס של אדם מבחינה פיזיקאלית, נוכל לקבוע עליה בלחץ הדם, מתח בשרירים וכו', אך כל ההגדרות הללו תהיינה הגדרות פיזיקאליות של סימפטומים, אולם הכעס עצמו לא יוגדר פיזיקאלית משום שהוא מחוץ לטווח הפיזיקה.

כל מערכת הרגשות כאהבה ושנאה, כעס וסימפטיה, כל אלה הם חלק מתודעתנו. אנו חשים שאנו אוהבים או כועסים. אנו מודעים לרגשותינו. לא ניתן להוסיף תודעה למחשב ולא רגשות למכשיר כלשהו. אנו כבני אדם חיים תודעתנו באופן טבעי כי כך נולדנו.

תודעה זו מהי?

אנו קשורים לתודעה שלנו, אנו חיים בתוך התודעה שלנו, התודעה שלנו היא אנו עצמנו, ולמרות כל זאת איננו יודעים מהי. לא ניתן לתאר אותה במונחים פיזיקאליים, ולא ניתן להסבירה באמצעות הפיזיקה. התודעה היא סובייקטיביות טהורה.

התודעה יודעת את דבר הימצאותה. היא אפילו יודעת שהיא יודעת זאת, כלומר, התודעה שלנו יודעת על עובדת קיומה ועל הפעילות של עצמה, אך היא אינה יודעת ואינה מבינה את עצמה ואת מהותה. האדם יודע רק מציאויות אובייקטיביות. האדם חוקר ויודע את כל העולם כולו, מן הכוכבים במרחק שנות אור ועד מערכת העיכול של גופו.

רק דבר אחד אינו יודע כלל, את עצמו. ללא תודעה אין כל חשיבות וכל משמעות לקיום העולם בכלל, כאשר אף אחד אינו יודע על קיומו של העולם, למי איכפת אם הוא קיים בכלל. רק ידיעתנו את העולם מעניקה לו את משמעותו. אולם האכפתיות גם היא לא ניתנת להסברה ולהבנה בכלי ההיגיון המקובלים שלנו. גם דרווין, לשיטתו שהכל מתפתח מלמטה למעלה, לא יוכל להסביר את התודעה החורגת מגבולות החומר.

תופעת הניכור

מכיוון שהתודעה אינה יודעת את עצמה, נוצר מצב מוזר שהוא שורש כל הבעיות. התודעה שאינה עומדת היטב על המהות הבלתי פיזיקאלית של עצמה, מזדהה בצורה טבעית עם הדבר שאותו היא מכירה בצורה האינטימית ביותר ואשר דרכו היא מכירה את כל היקום, כלומר עם הגוף והחושים שלו. אולם הזדהות זו של התודעה עם הגוף בו היא שוכנת היא מקור הבעיה הרצינית ביותר הקיימת בעולם.

הגוף הינו עצם השייך לתחום הפיזיקה, ופועל בהתאם לחוקיה, בצורה מדעית יבשה נוכל לומר כי כשחסרים לגוף כימיקלים מסוימים, האדם רעב, כשחסרים לו נוזלים, הוא צמא. כשהוא אינו מתפקד בצורה תקינה מסיבה כלשהי, אנו אומרים שהוא חולה. וכשהגוף מתחיל להתפרק, האדם הינו מת. כל האירועים האלה אינם צריכים לגרום כל דאגה.

הן אלו הינם תהליכים פיזיולוגים גרידא שמעצם מהותם אינם צריכים להיות גורם לצער או לעצב, הגוף כשלעצמו הוא עצם פיזיקאלי גרידא, והוא בוודאי אינו יכול להיות מודאג או מוטרד בגין שום אירוע שבעולם. שום מכונית אינה מודאגת מהבלאי של בוכנות המנוע שלה. דאגה ואכפתיות כמו כל מושגי הרגש נעדרים לחלוטין מן המילון הפיזיקאלי.

הטרגיות של המאורעות הטרגיים ביותר בקיום האנושי, כמחלה או מות, הינם טרגיים לאדם אך ורק בגלל הזדהות התודעה עם הגוף. שום אדם אינו נתקף בדיכאון ואינו רואה טרגדיה בעובדה שנעליו בלו, הוא פשוט זורק אותן וקונה אחרות.

האדם אינו מזדהה עם בגדיו ולא עם כלי עבודתו וכדומה. כל אלה ממלאים עבורו פונקציות מסוימות ותו לא, ואין האדם מתרגש מאובדנם. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בגופנו. הזהות שאנו מזהים את עצמיותנו עם גופנו היא בעיית הבעיות שלנו.

אנו מצויים במצב של ניכור, כלומר של אי התאמה וניגוד בין שתי ישויות לא זהות במהותן, המנסות להזדהות זו עם זו. ניכור זה הוא שורש כל בעיותינו. ישויות לא זהות הן בעלות מהויות שונות, ומצייתות לחוקים שונים בתכלית. עצמים פיזיקאליים מצידם מצייתים לחוקים פיזיקאליים כמו החוק השני של התרמודינאמיקה הקובע כי כל עצם מתפרק ועולה בתוהו.

אולם חוק זה אינו חל ואינו יכול לחול על התודעה שאינה ישות פיזיקאלית. מתוך כך נוצר לחץ על התודעה הסובלת מכך שהיא מזדהה עם אובייקט הנכנע לתכתיבים הנוגדים את מהותה. אילו אומנם הייתה התודעה זהה באמת במהותה לגוף, כי אז לא הייתה כל טרגדיה בתופעה של פרוק הגוף, או כפי שאנו מכנים זאת, במות.

הן זהו הדבר הטבעי ביותר שיכול לקרות לגוף ולמה שמזוהה איתו. אדרבה, דווקא החזקת גוף זה כיחידה אחת ומניעת התפרקותו היא פחות טבעית ודורשת יותר מאמץ. המוות הוא בכל זאת תופעת טרגית ומכאיבה ביותר. זאת משום שהתודעה, אשר בעצם אינה זהה לגוף, בכל זאת מזדהה איתו.

מתוך כך הופך המוות להיות תופעה לא טבעית באשר הוא נהיה לגבי התודעה חוויה בלתי טבעית של הרס ישות לא פיזיקאלית. הישות הזו חשה כמתה משום שהעצם שאותו היא מכירה בצורה האינטימית ביותר ושאיתו היא מזדהה, מת, ועם מותו של הגוף נעלם עבורה כל העולם המוכר לה רק דרך החושים של גוף זה.

הצורך בדת

זוהי הסיבה שבגללה האדם חש צורך בדת. צורך זה משמעו חיפוש וחקר אחר ישות שמעבר לעולם הפיזיקאלי. רק עם ישות כזאת תוכל התודעה להזדהות בצורה הרמונית, כיוון שהיא בעלת אותה מהות כמו התודעה עצמה. אם תגלה התודעה ישות זו ותזדהה עימה, יעלם הניכור הנובע מהזהות השגויה, והחיים יהפכו יותר ממשיים ויותר נעימים מכל הידוע עד כה. אפשר שלכך התכוון התנא רבי יעקב באומרו בפרקי אבות (ד, יז): יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.

שעת התשובה משמעה השעה של שינוי הכיוון של התודעה מהזדהות עם הגוף, ופנייתה שיבתה של התודעה לכיוון של זהותה האמיתית והנכונה עם עולם הרוח (עיין רעב שם המוסיף את המילה לצורך כרמז לשעת שינוי הכיוון). מה יפה אותה שעה נפלאה בה מגלה אדם את זהותו האמיתית ויוצא מאפלת הניכור וסכסוכיו אל הכרת מהותו.

זהו רגע החוויה של הרמת המסך וגילוי המהות העצמית עליו מספרים בעלי תשובה. שקול הוא רגע זה לכל חיי העולם הבא כי הוא הבסיס להם, כנאמר במשנה הסמוכה עי אותו רבי יעקב: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין.

קורת רוח שבעולם הבא משמעה ההרמוניה המלאה בה שרויה התודעה בעולם הרוח עם הישות איתה היא מזדהה. שעה אחת של הרמוניה נפלאה זו אכן שקולה היא כנגד כל הנאותיו של העולם הזה שנהנה אדם כאשר עצמיותו חיה מתוך הזדהות עם גופו הפיזי, ועולמו מסוכסך עליו בניגוד התהומי שבין מהויותיהם.

ההזדהות עם ישות בלתי פיזיקאלית אין פירושה הזנחת הגוף או שנאתו. גילוי הזהות העצמית הנכונה יגרום, בהדרכת היהדות, לשימוש נכון בגוף ולשליטה מכוונת בו, במקום הזדהות עימו והישלטות על ידו. יד אינה מזדהה עם כפפת עבודה, אם כי היא משתמשת בה בעבודותיה. התודעה המתוקנת, במקום להזדהות עם הגוף הפיזי, תדע להעלות אותו לרמה גבוהה של רוחניות במידה כזו שהזדהות עימו לא תהיה מצב של ניכור.

הקריטריון לדת אמיתית

כיוון שבעיית הבעיות היא הניכור המצוי באדם עצמו, הדת חייבת להיות מבוססת על התגלות על טבעית. דת לעולם אינה יכולה להיות מבוססת על המצאה של בשר ודם אף אם יהיה פילוסוף מבריק ביותר. האדם בכוחות עצמו לא יוכל לעולם להיחלץ מן הניכור בו הוא מצוי. הרי זה משול לאדם השקוע בביצה טובענית, ומנסה לשלוף את עצמו מתוכה עי משיכת שערותיו כלפי מעלה.

כל שיטה פילוסופית בנויה ומבוססת על אקסיומות (הנחות ראשוניות) שקובע לעצמו הפילוסוף. האקסיומות עצמן נטולות כל הוכחה. בחירתן נעשית מתוך שהן רצויות ומתאימות לאדם הבוחר בהן. כל ליקוי ועיוות באדם הקובע לעצמו את עקרונות היסוד לשיטתו חייב לבוא לידי ביטוי בעקרונות, ובשיטה הבנויה על גבם, כשם שבנאי העובד עפי פלס מים לא מכוון יבנה רב קירות נטויים.

היו בגויים אנשים חכמים מאוד, כדברי חזל אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים- תאמין (איכה רבתי ב), אך חוכמתם היא בהבנת דבר מתוך דבר ובבניית משפט על עקרונות קודמים. אבל באשר לעצם בחירת העקרונות אומרים חזל אם יאמר לך אדם יש תורה בגויים- אל תאמין (שם), כי עקרונותיהם נחצבים מתוכם ותואמים לעצמותם, ואדם אינו מסוגל לקלוע לאמת כאשר הוא עצמו שקרי.

ניתן לראות מקבילה לכך בתולדות המדע. אריסטו, שחוכמתו אינה מוטלת בספק, ישב לו בסתר חדרו וקבע מתוך שכלו והגיונו כמה רגליים צריכות להיות לזבוב, ופי כמה מהר יותר צריכה ליפול משקולת של 10 ליטראות לעומת משקולת של ליטרא אחת. הוא לא טרח לבדוק אם קביעותיו היו אמת המציאות שמחוצה לו.

הוא הסתפק בכך שהן תאמו את הגיונו. כך כבלה החשיבה האריסטוטלית את המדע עד לפני 250 שנה. אז החל המדע הניסיוני, לפיו שאלו המדענים את המציאות שמחוצה להם מהי האמת. את התשובות הם נאלצו לקבל בין אם הן תאמו את הגיונם ובין אם לאו.

האדם עצמו אינו יכול להדגיש למודעות הבלתי פיזיקאלית שלו את הישות הבלתי פיזיקאלית שאיתה היא תוכל להזדהות. דבר זה יוכל להיעשות רק עי התגלות על טבעית מבחוץ של הישות הזאת, שתתגלה לתוך העולם הפיזי שלנו, כדי שיוכל להיות לנו קשר עימה.

פן יפתה לבבכם

גם אופייה של התגלות הישות הבלתי פיזיקאלית הזאת, מן ההכרח שיהא מנוטרל מהשפעת שיפוט לקוי של האדם. לא יתכן שהתגלות זו תהיה בעלת אופי של פיתוי ותנסה לשכנע אותנו שהנחיותיה צודקות. השלילה שבהתגלות כזאת נובעת מן ההכרה שהשיפוט שלנו יהיה בהכרח שיפוט מוטעה.

דת הפונה אל האדם, ומציעה לו למכירה את תוצרתה בנוסחה מעין זו: אני מעריכה מאוד את הנטיות ההדוניסטיות (החיפוש אחר הנאות) שלך, אני מכבדת את דרישותיך לנהנתנות מכסימלית (אפיקוראיזם) שלך, ואני מציעה לשיפוטך את הצעתי, שאם תקבלנה היא תעניק לך תענוג רב יותר, דת שכזו אינה פותרת את בעיית הניכור.

הרי בעצם פנייתה היא מכפיפה את עצמה לבחירתה ולשיפוטה המוטעה של ישות מנוכרת, ועל ידי כך היא נותנת אישור וחיזוק לישות זו. רופא לא יפנה אל פציינט בלתי שפוי בדעתו ויבקש ממנו שיחליט על דרך ריפויו. ניתן להבין כי יש להתנות ניתוח בחולה בהסכמתו, אך אין להבין בשום פנים גישה כזו במקרה של חולה הסובל ממחלה נפשית. ברור כי הטיפול בחולה כזה יעשה בכפייה, ואינו מותנה כלל בהסכמתו.

זהו הכלל שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. התורה מזהירה אותנו מללכת שולל אחרי תיאוריות שונות ומשונות שהמשותף בהן הוא פנייה של פיתוי אל האדם, הישמרו לכם פן יפתה לבבכם (דברים מא, טז). כל תיאוריה המנסה לפתות את הבריות וליפות את עצמה בעיניהן עלינו לשוללה, באשר היא פונה לשיפוטה של תודעה מנוכרת במקום לחלצה מניכורה. לפני שנים נלכד בג'ונגל נער שגדל עם זאבים.

הוא אבד לאימו בהיותו תינוק, ובאורח פלא גדל עם להקת זאבים. הוא ידע לרוץ במהירות רבה על ארבע, וכל התנהגותו הייתה זאבית. אין ספק שזיהה את עצמו כזאב. הניסיונות לתרבתו ולהשיבו אל מקורו האנושי נתקלו בנהמות ובנשיכות.

אך שטות היא להעניק לאדם – זאב את הבחירה להיות אדם ולהתנתק מזאביותו אותה הוא רואה בטעות כעצמיותו. כאשר הבחירה נתונה בידי אדם המזהה את עצמו עם גופו, הרי השיפוט שלו מבוסס על בחינת ההצעה בשאלה: האם זה מתאים לי? האם זה טוב לי? באומרו לי הוא מתכוון לגופו שאיתו הוא מזוהה. והרי זה מוקד הבעיה: להפריד בין עצמיותו של האדם לבין גופו, ולאמץ לאדם את זהותו הרוחנית האמיתית.

אך זה בלתי אפשרי כל עוד האדם בזהותו הקיימת הבעייתית הוא האמור להחליט בנידון. מאחר שהגענו להכרה שאנו נמצאים במצב של ניכור, ברור שרק התגלות על טבעית כפייתית תוכל להמציא פיתרון לבעייתה של האנושות. זהו המושג של כפה עליהם הר כגיגית שנאמר ביחס למעמד הר סיני (שבת פח, א).

הבחירה הגדולה והגורלית של עם ישראל שהתבטאה בהכרזתם נעשה ונשמע, משמעותה היא הסכמה פה אחד לצאת מתוך המצב של הניכור ולקבל עליהם את עול ההתגלות הכפייתית. הסכמה זו נובעת מתוך ההכרה העמוקה כי בלא זה לא יוכל מין האדם להיחלץ מסבך הניכור. זה גם מסביר לנו את העיקרון של קבלת עול מלכות שמיים. זוהי ההסכמה לוותר על הבחירה, להיכנע, ולהתמסר החלטית בידי הרופא העילאי.

התסביך של בבל

כאמור, לא ניתן להיחלץ מסבך הניכור אלא עי התגלות על טבעית המנחה את האדם במצוותיה. ברור כי כדי לאמת את דבר התגלות זו היא חייבת להיות ברורה ובמירב הפרסום, ולא אי שם בחשאי, דבר הנותן מקום לדמיון ולטעות. התגלות פומבית כזו אכן הייתה במעמד הר סיני, וככל הידוע לנו, מכל הדתות הידועות בעולם אין עוד דת שבה מופיע מאורע של התגלות כמו מעמד מתן התורה בסיני.

מה שמאפיין מעמד זה הוא הפרסום הרב שבו התרחש גילוי זה של האלוקים במעמד המוני לעיני רבבות רבבות בני אדם, והיות התגלות זו מצווה וכופה. מעמד הר סיני מהווה את ציר המרכז שביהדות. בסיני ניתנו ההנחיות להעביר תחושת מעמד זה לדורות הבאים, ושם גם ניתנה המערכת של העברת המצוות מדור לדור.

גם התורה שבעל פה מעוגנת במערכת זו של ההנחיה האלוקית במסגרת מצות לא תסור (דברים יז, יא). רק בדרך זו ניתן להגיע לשלמות. כל שאר הדתות או הכתות המנסות להשיג רוחניות ללא מצות האלוקים, לא זו בלבד שאינן מחלצות את האדם מסבך הניכור בו הוא שרוי.

אלא שהן מטליאות טלאים על נקודות סימפטומאטיות של הבעיה המרכזית ואינן מטפלות במוקד הבעיה. בכך הן מחזקות סבך זה עוד יותר. כך גוברים הבלבול והתוהו שאת תקדימו ניתן למצוא במאורע מגדל בבל המתואר במקרא (בראשית יא). זהו מצב שבו מנסה האדם להשתלט על האלוקות בשמיים, אך התוצאה היא בלבול מוחלט.

עצם הזרמת רוחניות לתוך אנושות מתפוררת, מחזקת את הניגודים ואת הפרוד שבה, ומסכנת את קיומה. במקום להזדהות עם ישות רוחנית מאחדת, מנסה כל אחד להצמיד לעצמו ישות רוחנית כביכול למטרותיו המוגבלות והאנוכיות.

מה שנכון עבור כל פרט, נכון גם לגבי אומות העולם, המלחמות האכזריות ביותר, מקורן באידיאולוגיות מנוגדות. כל זמן שהתורה לא תצא מציון ודבר ה' מירושלים, החרב לא תנוח ולא יפסיקו ללמוד מלחמה. רוחניות אמיתית המובילה לתיקון ולא להרס באה רק מתוך הישמעות לצו העליון.

לכן אמרו חזל: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (בק פז). כללו של דבר, רק עי החלפת הדבקות בגוף בדבקות בה' מגיעים למצב של הרמוניה נצחית. זוהי משמעות הכתוב (דברים ד, ד): ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. דבקות זו היא הניצחון על מצב הניכור, והיא היא החיים האמיתיים.

האדם נקרא להשליך מאחורי גוו את תעודת הזהות המזויפת שלו המזהה אותו עם גופו, ולאמץ לעצמו את תעודת הזהות האמיתית של עצמיותו. כאשר תעודת זהות זו בידיו, יכול הוא לקלוט ולהגשים את מערכת ההנחיות של התורה לחיים נכונים של הרמוניה רוחנית, ושימוש נכון בגוף כפי שמלמדת היהדות.

על כך קוראים אנו בתורה (דברים ל, יט- כ): החיים והמוות נתתי לפניך, ובחרת בחיים... לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך!- אלו הם החיים.