פיתוח הקשר הזוגי-רוחני

במרוצת חיי הנישואין מוטלים עליהם מטלות שונות ומגוונות. המתרבות עם גידולה והתרחבותה של המשפחה. בעיות של פרנסה וטיפול בילדים יוצרות התמודדות יומיומית המקשה על טיפוח הקשר. בני זוג שאינם משקיעים בפיתוח קשר זה, עשויים לחוש, שהקשר ביניהם מתבטא אך ורק במטלות הטכניות היומיומיות, הנוגעות לקיומה של המשפחה.

אם למטלות אלו אין בעיניהם מימד ערכי, הם חשים לא פעם תחושות מתסכלות בעשייתן, המשפיעות לרעה על מצב רוחם, ועל הקשר ביניהם. התחושות הירודות בקשר הזוגי עשויות לבלוט בעיקר בתקופה הראשונה לאחר הנישואין, אולם הן מלוות זוגות רבים גם לאורך כל חיי הנישואין, אף שלא תמיד הם מבינים, שהחסר שהינם חשים בו הוא חסר בקשר רוחני.

לעיתים תכופות בעיקר בתקופה הראשונה לנישואין, נוספים קשיי ההסתגלות של בני הזוג זה לזה. יש המדווחים שזו הייתה התקופה הקשה ביותר בחייהם מבחינה רגשית. זאת משום שבתקופה זו כל אחד מבני הזוג התאמץ לשנות את זולתו ולעצבו על פי מבנה האישיות שלו, עד שאט אט נוכח לדעת שלא ניתן לשנות את אופיו של בן זוגו. בעקבות התפכחותו לחצו הופחת והוא אימץ דרכים טובות יותר כדי לחדור לליבו של בן זוגו. קיים גורם נוסף המפריע לקשר הרוחני. והוא כאשר אחד מבני הזוג או שניהם משדרים באופן קבוע חוסר שביעות רצון.

אין הם מרוצים מלימודיהם, מעבודתם ומילדיהם. בעקבות כך מתרבות תלונות והערות על כל עניין פעוט. לעתים, הדבר נובע מכך שאחד מהם הוא פרפקציוניסט- הדורש מעצמו ומסביבתו להשיג את המקסימום. הוא מצפה תמיד לשלמות, ואם אינו משיג אותה, הוא חש שאין לו מאומה. במקרים אחרים, חוסר שביעות הרצון נובע ממידות שליליות.

האדם אינו מסתפק במה שיש לו, וערכם של הדברים שיש לו, מתגמד בעיניו. נקודת המבט השלילית מתבטאת בפנים קפואות, חסרי חיות. התנהגות זו יוצרת נתק רוחני ותחושת קרירות אצל בן הזוג. באם דבר מה מציק לבן הזוג, מומלץ שיפרוק את המעיק עליו לפני בן זוגו, וחשוב ששותפו לנישואין יאזין למצוקתו כדי שיסייע בפתרונה. אולם בנקודה זו יש לשמור על איזון נכון.

כאשר ביטויי המצוקה מתמשכים, מתפתחת תחושת התנתקות, ובעקבות זאת בני הזוג נמנעים מלשוחח ביניהם. הרמבם, מגדולי הפוסקים וההוגים, מתייחס לכך בהלכות אישות (פרק טו, הלכה יט). כאשר הוא מנחה את הבעל אודות חובותיו לרעייתו, הוא כותב בין השאר: ולא יהיה עצב ולא רגזן. כלומר, העצב עצמו, די בו כדי להציק לבן הזוג ולשבור את רוחו. מצב נוסף היוצר נתק רוחני, הוא אי השתתפות ברגשותיו של בן הזוג.

פעמים רבות אחד מבני הזוג מספר בהתלהבות על אירוע שחווה, בן זוגו המאזין לו, מגיב באיפוק ואינו רואה סיבה להבעת התפעלות. או אז ממלאת את לב המספר תחושת אכזבה, והוא מהרהר לעצמו: 'לבן זוגי אין קווי חשיבה דומים לשלי, ומה שמרגש אותי, אינו מרגש אותו. הוא חסר הבנה מינימאלית, בכל נושא שהוא, מחוץ לתחומים המעניינים אותו'.

בני זוג שלא השכילו להבין שמטרת הנישואין היא קשירת קשר שיביא לאיחוד רוחני ביניהם, לא זו בלבד שהנישואין לא יהוו מסגרת של שותפות, אלא הם עתידים להפוך לזירת התגוששות להשגת הישגים. המתח ביניהם עלול לעלות כפי שהוא עולה בזירת התגוששות אמיתית... כל זאת, משום שמעצם טבעם בני זוג שונים הם תמיד זה מזה.

לעומת זאת, אם יפתחו בני הזוג מודעות לעובדה, שתקופת הנישואין היא פרק זמן הניתן לאיש ולאישה, כדי שייהפכו משניים לאחד, על אף רצונותיהם הנוגדים, או אז תגמד המטרה החשובה את חילוקי הדעות, תשרה אווירה נינוחה בבית, ותקנה לכל אחד מהם תחושה שהוא רצוי. האווירה הטובה תקשר אותם בקשר רוחני, וחייהם יסובו אפוא סביב מעגל חיובי המחזק ובונה את עצמו.

האנוכיות שבנישואין

כשם שברור, שבמערכת גומלין חוץ משפחתית הכל פועלים בהתאם לאינטרסים שלהם, ברור הדבר, שגם במערכת המשפחתית המצב זהה. על בני הזוג לדעת ששותפם לנישואין פועל כאדם מן השורה, בהתאם לאינטרסים שלו. הבאים בשערי הנישואין יכולים לבחון מה הייתה מגמתם כשרצו להינשא, ולהקיש מכך על כוונותיו של בן זוגם.

השיקולים המנחים את הבחירה הינם שיקולי כדאיות האדם שוקל האם פלוני מסוגל לספק את צרכיו הגשמיים והרוחניים? האומנם הוא מסוגל להעניק לו תחושות שהוא זקוק להן וכדו'? כאשר אדם עומד להינשא, הוא אינו שואל: מה ירוויח מכך בן זוגו? אלא מה יהיה הרווח שלו? אם בכל זאת הוא שואל את עצמו, מה יהיה רווחיותו של בן זוגו? הדבר אינו נובע מתוך כוונה טהורה של דאגה לזולת, אלא מתוך חשש שתיווצר אצלו תחושה שהוא מיותר, באם יינשא לאדם שאינו זקוק לו כלל וכלל, ולא יהיה ביכולתו לספק לו את צרכיו.

לא ניתן להתכחש כי הליכי חשיבה מעין אלו משותפים לכל אחד מאיתנו.

 אף מי שאינו מודע לכך, יוכל לגלות בהתבוננות קלה, שכל פעולותיו נובעות מתוך צורך אישי. צריך אפוא להיות ברור, כי כשם שהוא נישא מתוך דאגה לעצמו, כן הדבר ביחס לבן זוגו, אף הוא נישא מתוך דאגה לאינטרסים של עצמו. אם כן, בדיוק כפי שפונים לפקיד בסגנון העשוי למצוא חן בעיניו, בכדי שיענה בחיוב לבקשה המופנית אליו, בדומה לכך עליו לנהוג כלפי בן זוגו.

גם אליו יש לפנות בצורה ובלשון שתשבה את ליבו. באופן זה קרוב לוודאי שהוא ימלא ברצון את רצונותיו של שותפו לנישואין. בנקודה זו רבים מהזוגות טועים. עובדה, שכאשר, נזקק אחד מבני הזוג לדבר מה משכנו, תהייה פנייתו אל שכנו אדיבה ורכה יותר, מפנייתו אל בן זוגו. לעומת זאת, בעל רואה בעובדה שאשתו ממלאת את תפקידה כהלכה, בדבר המובן מאליו. וכן האישה רואה את בעלה ממלא את תפקידו במסגרת הנישואין, כדבר המובן מאליו. היטיבה להגדיר זאת העיתונאית האמריקאית הנודעת דורתי דיקס: מעניין שדווקא את הדברים הפוגעים ביותר, אנו אומרים לאלו הקרובים אלינו.

כיצד מבקשים טובה?

ניתן להבחין בשלושה מצבים ביחסיו של האדם עם הסובבים אותו: הוריו, החברה שסביבו ובן זוגו. בשלב הראשון הוא נמצא תחת חסות הוריו. במערכת יחסיו עם הוריו הוא מקבל מהם הכול, וזאת אף מבלי שיבקש דבר. פעמים אין ספור הם נתנו לו את הדברים שהוא זקוק להם, אף ללא כל רמז מצידו. יתירה מזאת, פעמים רבות נראה שהם נהנים להעניק לו מכל טוב, גם כאשר מצבם הכלכלי אינו שפיר, והדבר כרוך במאמץ רב.

בשלב השני, במפגשו עם החברה, אין מעניקים לו מתנות חינם, עליו להשקיע כדי לקבל. מובן שמוטב היה אילו העניקה לו החברה יחס דומה לזה שקיבל מהוריו, אך הוא משלים ומבין שלא ניתן לקבל מהחברה בלא לתת תשלום כלשהו. מבין שני שלבים אלו, השלב המכריע בחייו הוא תקופת היותו תחת חסות הוריו. תקופה זו מטביעה עליו את חותמה ומשפיעה באופן בולט על יחסו לבן זוגו ועל ציפיותיו ממנו. בהגיעו לשלב נישואיו, נראה לו, שיחסו של בן זוגו אמור להיות דומה ליחסם של הוריו אליו, ולא ליחסים שבינו לבין החברה. הוא משתוקק לחזור 'לתקופת בראשית' ולקבל הכול ללא מאמץ וללא בקשה.

אולם, למעשה, מערכת היחסים הזוגית דומה יותר למערכת היחסים שבינו לבין החברה, ולא לזו שבינו לבין הוריו. לא פעם הוא אינו מודע לכך, וכאשר הוא אינו מקבל מבן זוגו את הדבר המצופה, הוא מתוסכל. לרוב אין אנו שומעים שבני הזוג פונים זה לזה בלשון רכה. לו אך היו מודיעים לכך, ששותפם לנישואין הינו אנוכי (לפחות כמוהם...) היו מקדימים מילות ריכוך לפני פנייתם לבן זוגם: אולי לא יקשה עליך, אהיה אסיר תודה אם תוכל... כמו כן לאחר שקיבלו ממנו דבר מה, יקפידו להכיר לו טובה. אולם רובם של הזוגות אינם נוהגים כן, משום שאינם לוקחים בחשבון שבן זוגם דואג בראש ובראשונה לצרכי עצמו, ובאם לא נספק לו את צרכיו, הסיכויים לנתינה חוזרת מתוך נכונות רבה, יפחתו מאוד.

מחוץ למסגרת הנישואין, כאשר האינטרס של צד אחד אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס של הצד האחר, נוצר נתק ביניהם, וכל צד מהם מחפש אנשים אחרים עימם יוכלו לנהל מערכת עסקית. לעובדה זו אין כל השלכה שלילית על המערכת הרגשית שביניהם. אולם במשפחה כל אחד מהם ימשיך לספק לבן הזוג את צרכיו, גם אם לא 'מתחשק' לו לעשות זאת, ואף אם הוא סבור שבן זוגו אינו ראוי לכך. מובן, שתהיה זו נתינה כפייתית, נתינה עם תחושת ניצול, שבהכרח תשפיע לרעה על הקשר הרגשי ביניהם ועל רצונם ההדדי ללכת זה לקראת זו וכן להיפך.

המערכת הרוחנית והשלכותיה

ניתן להסיק מהאמור, כי על בני הזוג לדבוק במטרת על רוחנית למען בניה של חיי נישואין בריאים ומאושרים. עליהם לחיות למען מערכת רוחנית שתכוון את צעדיהם ותאפיל על הפרטים האפרוריים הקטנים של חיי היום- יום. מערכת זו מעלה את חיי הנישואין לרמה איכותית יותר, ללא ירידה לפרטים בחיי היומיום- לחביתה שנשרפה או לכוס שנשברה... במישור הרוחני ימצאו שני בני הזוג תחום על משותף, מהותי ומשמעותי, שיקרין גם על חייהם הארציים. הם ימצאו בו תכנים נשגבים המקרינים רוך וחום, נעימות ורצון להמשיך. הימצאותו של גרעין מרומם בחיי הנישואין משפיע על המערכת כולה. הוא מעניק לה מימד נצחי ומכוון אותה אל מחוזות האושר.