קצת זה גם הרבה

"לפני שנשמע אתכן, נתחיל את המפגש, ברשותכן, במשל קטן..." תמר הייתה חסרת סבלנות וכבר רצתה לשתף את הקבוצה בייאוש שתקף אותה ובכישלונותיה. והמנחה מקריאה: מלך אחד ביקש מבנו: "העלה נא את הסלע הענק שמונח בחצר אל הקומה העליונה של הארמון". האבן הייתה עצומה בגודלה ולא ניתן היה להזיזה ממקומה, גם לא בעזרת גברים חסונים, סוסים ומנופים. הנסיך ניסה פעמיים רבות ולבסוף התייאש. כשחזר המלך לארמון התרעם על כך שלא בוצעה פקודתו. אמר הנסיך המבויש: "זה בלתי אפשרי". "האם אתה חושב שהייתי מבקש ממך את הבלתי אפשרי?", שאל המלך, "האם ביקשתי להעלות את הסלע שלם? לו היית נוטל פטיש ומבקע את הסלע לחתיכות היית יכול לאט לאט לבצע את העבודה".

מעגל הנשים היה בקשב רב, ותמר, למרות חוסר סבלנותה וקוצר רוחה, אפשר היה לראות את החיוך שננסך על פניה. "וואו" קראה. "אני פשוט לא מאמינה, קלעת בדיוק לתחושותיי, הרגשתי שכל המסע הזה הוא כמו סלע ענק בעבורי ושאין סיכוי שאצליח להרים אותו, והמשל הזה עוזר לי להבין שאפשר בשלבים, לחצוב בסלע לאט לאט".

נשים נוספות הביעו הזדהות עמוקה עם תמר ופה ושם החלו להישמע קולות נוספים של קושי בהתמודדויות. המנחה הקשיבה קשב רב לכולם והתחושה הייתה שהיא כל כך מבינה ומזדהה עם התחושות. "נכון", אמרה, "כאשר מחליטים לעלות על הדרך אל האור בצורה שאינה ברורה או מובנת, מתעוררים הרבה מאוד קשיים וחסימות. הבריאה בנויה ממאבקים תמידיים. מלחמת החושך באור, הרע בטוב, וכך הלאה, כך כותב הזוהר הקדוש. "זה לעומת זה ברא אלוקים", מול האור ברא חושך, מול הקדושה טומאה, מול הטוב רע, וכל זה כדי לזכות אותנו בבחירה חופשית ולתת לנו שכר על עמלינו.

התמדה - זו מילת המפתח. להתמודד, לא לתת מקום לייאוש ולספק. כל אלה הינם תוצרים של הצד האחר של הקדושה שנקרא סטרא אחרא. המשל שהקראתי לכם היום הינו גם הקדמה לכלי חדש שאני רוצה להציג לפניכם. כמתנה גדולה ועצומה כל אחת מאיתנו קבלה כוח זה מהבורא והוא הדמיון, הנקרא גם במקומות אחרים "כוח ציורי הלב". הכוח לדמיין הינו כלי רב עוצמה בתהליך המודעות והמסע אשר יצאנו אליו. בפגישותינו הקודמות אומנם השתמשנו מעט בכוח הדמיון והתבוננות הענן והסליחה ובהרפיה. היום ננסה במעט לרדת לעומקו של אוצר זה.

זכורה לי שיחה מרתקת עם אסיר ציון לשעבר שישב בכלא הסבירי שנים רבות. וכמובן שגם זמן לא מבוטל היה בצינור הקר והחשוך. כאשר נשאל איך הצליח לשרוד את הגיהינום הזה, תשובתו הייתה מדהימה: "פשוט לא הייתי שם", והמשיך: "בעיני רוחי הייתי בירושלים עיר הקודש, חשבתי עליה, דמיינתי אותה בכל כוחי. את שרידי בית מקדשינו, הרחובות. ברגעים הקשים ביותר הייתי בירושלים, ראיתי אותי נישא לבחירת ליבי, ראיתי בדמיוני את הבית שאני בונה בירושלים והילדים שייוולדו לי בעיר בקודש....", עיניו אורו ואמר: "וכל זה אכן קרה. עם סיום התופת הסבירי, נשקתי את רגבי אדמתה של ירושלים, נישאתי לבחירת ליבי. ובירושלים נולדו לי ילדיי. את חיי העכשוויים ראיתי עוד שם בסיביר..."