צוהר להבנת התנ"ך

מאורעות, אישים ובעיקר מקומות ואתרים, יזכו במסה זו להארה בלתי צפויה. היא תעורר, בסופו של דבר, שאלות מעניינות בדבר משמעות ההיסטוריה בכלל, וההיסטוריה של עמנו בפרט. הנתונים הם עפ הספר נפלאות מתורת ה' שמרן הגרא קוטלר זצל המליץ עליו בחום. (מסה זו התפרסמה לפני קרוב ל- 20 שנה בניצוצות במה ומחשבה יהודית שהפסיק את הופעתו). במסה זו נתרכז במיוחד בספר בראשית המתאר את ראשוני אומתנו: אברהם, יצחק, יעקב וצאצאיהם. ההתבוננות במסופר עליהם תעשיר אותנו בהפתעות מיוחדות המוליכות למסקנה מעניינת ומרתקת שנשאיר לסיום. הקבה בספר זה מברך את אברהם פעם אחר פעם, ובכל פעם במקום אחר. הקבה מברך גם את יצחק, את יעקב ועוד דמויות בראשית. והנה, מגלה העיון בפרט זה עובדה מפתיעה: כל הברכות הללו התקיימו במקומות שהושמעו בהם, אף כי לעיתים עברו מאות שנים בין זמן השמעת הברכה ועד התגשמותה.

לדוגמה:

אברהם אבינו עה שהה בחברון כשבישרו האלוקים והבטיחו שמלכים ממנו יצאו (בראשית יז, ו). ואכן, באותה חברון התגשמה הנבואה. 830 שנה אחרי ששמע אברהם בשורה זו, קמה בה מלכות דוד (ראה להלן). המעניין הוא שהיה צורך ברצף מאורעות סבוך כדי להגשים את הנבואה, במקום שבו נאמרה. העובדה האמורה אינה תופעה בודדת בספר בראשית. רבות הן הדומות לה. לא נטעה אפוא אם נקבע שקיים קו מנחה כללי האומר, שבעמקי ספר בראשית טמונה מפה גיאוגרפית מיוחדת במינה. מפה שנקודות היישוב הפזורות עליה מספרות סיפור מרתק, מעבר לנגלה לעינינו בקריאה ובלימוד רגילים. הן קושרות בצורה מסתורית את מה שעתיד לקרות על אדמתן עם מה שכבר התרחש על אותה קרקע- בעבר. בלשון המאה העשרים היינו אומרים, שלכל אתר ואתר הצופן הגנטי שלו, המכיל בקרבו- כבר מראשית תולדותיו- את כל המידע על העתיד להתרחש עימו, עליו ובו. ובדומה לאילן שפארותיו ושורשיו היו גלומים בגרעין הקטן והבלתי נראה, בעת שהוטמן בקרקע- כן כלולה כבר ההיסטוריה היהודית כולה בפרשיות ספר בראשית, בפסוקיהן, באתרים המוזכרים בהן, בחיי האישים המוזכרים ובפועלם.

בעקבות אברהם

עתה נפתח מחדש את ספר בראשית. נקרא בו לאור הנחה זו. כמדגם מייצג לאמור לעיל, בחרנו את מסעו של אברהם. מסע שהחל באור כשדים והסתיים בארץ כנען. בחרנו במסע זה בהיותו- בעיני התורה- המסע החשוב ביותר בתולדות עם ישראל, ולמעשה, מבחינה רוחנית החשוב ביותר בתולדות האנושות. על כן, טמונה בו תמצית העתיד כולו. המעט שנצליח לחשוף במסגרת זו יעניק לנו את המימד הנכון ואת ההבנה כראוי למתרחש בתחום זה, בשאר חלקי הספר. מעניין יהא אפוא לבדוק מה התרחש בכל מקום שהוזכר – לאורך דרך זו- ומה צפן הכתוב לעתיד לבוא.

חרן

אברהם אבינו עה הגיע מאור כשדים, כנאמר: ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן...ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם (בראשית יא, לא). בחרן זו, בה גר ככל הנראה שנים רבות, שמע לראשונה את קולו של האלוקים, המצווהו ומברכו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך...ואעשך לגוי גדול... (שם יב, א-ב). מילים אחרונות אלו הן המושכות את תשומת ליבנו. זהו המקום היחידי שבו בירך הקבה את אחד מן האבות בנוסח זה של ואעשך. מובנו של ביטוי זה הוא: לעשות, ליצור- לחדש משהו שאינו קיים עדיין. במקרה שלנו- הרי זו בשורה על לידתו של עם חדש שהקבה יעשה אותו מזרעו של אברהם. זרעם של האבות זכה אומנם לברכות רבות, אך תמיד בנוסח המבשרם על ריבוי הזרע. לדוגמה: והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד) וכדומה. ברכות אלו משמען התרבות והתפתחות, הוספה על הקיים כבר. בשורת ואעשך לגוי גדול נאמרה לאברהם רק פעם אחת ובחרן. והנה, כעבור 140 שנה התגלגל לחרן זו הנכד יעקב. זה היה כשהוכרח לעזוב את בית אביו מפחד חרב עשיו אחיו המבקש את נפשו, ככתוב: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (שם כח). עשרים שנה שהה יעקב בגלות חרן. עשרים שנה שבהן הקים את ביתו ויסד את עם ישראל. הוא נשא שם נשים והוליד בנים- שנים עשר במספר. שנים עשר שבטי ישראל שהפכו את משפחת אברהם ועשוהו- לעם אברהם. והיכן? בחרן! שבה הובטח לאברהם: ואעשך לגוי גדול (שם). בדרכו מחרן לכנען צעד אברהם על הדרך העתיקה שחלקים ממנה התגלו בימינו. על מסע זה נאמר בכתובים רק זאת: ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען (בראשית יב, ב). אברהם, כידוע לנו, עבר בדרכו במקומות יישוב רבים. אולם התורה מתעלמת מהם. רק משהגיע לשכם, הוזכרה עובדה זו: ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם (שם ו'). שם- בשכם- זכה להתגלות אלוקית נוספת המבשרתו: לזרעך אתן את הארץ הזאת (שם יב, ז). וזו השאלה, העולה מאליה: כלום קיים הסבר לעובדה שהקבה לא התגלה אליו קודם לכן, מיד עם עברו את גבול ארץ כנען? וכי לא היה מתאים יותר שבעת הכניסה לארץ יזכה בבשורת הבעלות עליה? מדוע חיכה הקבה עד שבא אברהם בשערי העיר שכם? אכן, ההסבר נעוץ ביחסי הגומלין הקיימים בין הנבואה והבשורה האלוקית לבין מקום השמעתן. שכן באותם הימים הייתה ארץ כנען מפוצלת ומפורדת למדינות רבות, וכמספר עריה הגדולות כן מספר ממלכותיה. כך שגבולות הארץ שהאלוקים עמד להבטיח לאברהם אינם ברורים מאליהם, וחוק הנבואה הוא שהיא אינה חלה אלא על המקום המוגדר שבו נאמרה. לו שמע אברהם את הבשורה מיד כשחצה את הגבול, לא היה יודע וכך גם אנחנו, מהם גבולות ההבטחה. אולם שונה היא שכם, ושונה הנבואה המושמעת בה, שכן עיר זו, בהתאם לתורה, היא העיר השוכנת במרכז ארץ כנען. עובדה אחרונה זו מתבררת מתוך בחירתה של שכם כעיר המקלט האמצעית בארץ ישראל.

כידוע, הפרשת ערי מקלט היא אחת ממצוות התורה. מצווה זו חייבה את בני ישראל לייעד לאחר ההתנחלות בארץ שלוש ערים שישמשו למנוסת כל רוצח בשגגה, לבל יפול בחרבו של גואל הדם. לכך נאמר שם (דברים יט, כז): תכיל לך הדרך ושילשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' אלוקיך והיה לנוס שמה כל רוצח זהו צווי התורה. המילה ושילשת מלמדת שחייבים לקבוע את ערי המקלט במרחקים שווים זו מזו, למען הקל על מנוסת הרוצחים. כך אומנם נהגו למעשה לאחר כיבוש הארץ: ויקדשו את קודש בגליל בהר נפתלי ואת שכר בהר אפרים ואת קרית ארבע היא חברון בהרי יהודה (יהושע כ, ז). שכם שוכנת אפוא בדיוק במרכז הארץ הואיל והיא נחשבת כמרכז הארץ. מצטיירים לנו עתה בבירור גבולות ארץ ישראל הן בצפון והן בדרום (ממזרח הירדן הוא הגבול הטבעי, וממערב- הים) המעיין במפת אי יבחין כי המרחק שבין באר שבע בדרום לשכם במרכז שווה למרחק שבין שכם לדן בצפון. אלו אכן היו גבולות היישוב העברי בתקופת הבית הראשון כאמור לדוגמה בספר שמואל (א,ג,כ): וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' ואם כן, השמעת הבשורה לזרעך אתן את הארץ הזאת בשכם, הכתיבה את הגבולות שנקבעו 600 שנה לאחר מכן. שתי עובדות אלו (ואעשך – חרן אתן- שכם) הראונו שהנבואה מתגשמת במקום שבו נאמרה. המשך העיון יוכיח לנו חוק היסטורי מקראי נוסף: פעילותם של אבות האומה אף היא קובעת את מהות העתיד במקומות שבהם פעלו.

מזבחות בשכם

כנקודת מוצא, נתבונן בתגובת אברהם להבטחת ה' את הארץ: ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (שם, ז). זהו המזבח הראשון שהוקם לשם ה' בארץ בכלל ובידי אברהם בפרט, והוא הוקם בשכם. בהיסטוריה של התורה אנו מגלים שמעשה זה חוזר על עצמו פעמיים נוספות. פעמיים נוספות צעדו הצועדים לארץ במסלול שהתווה אברהם, ועם בואם לשכם הקימו בה מזבח לאלוקי ישראל. פירוט המעשים יוביל אותנו, אולי, אל המשמעות המקשרת בינותם. הראשון, היה יעקב. בשובו לארץ ממקום גלותו בחרן בנה גם הוא מזבח בשכם כנאמר (שם לג, יח- כ): ויבא יעקב שלם עיר שכם בארץ כנען בבואו מפדן ארם...ויבן שם מזבח. מדוע דווקא בשכם? הפסוק הבא יקרב אותנו אל הפתרון. פתרון היסטורי עתידי הוא הפסוק המופיע אחרי הריגת תושבי העיר שכם (בעקבות מעשה דינה) וביזת רכושם בידי בני יעקב. אז פנה אליהם האב יעקב וביקשם: ויסירו את אלוהי הנכר שמצאו בשלל העיר.

ואכן, מיהרו בני יעקב ומשפחותיהם לטהר את עצמם: ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמון אותם תחת האלה אשר עם שכם (שם לה, ב-ד). מעשהו זה של יעקב אבינו ראוי שנשים לב אליו. מאות שנים מאוחר יותר חוזר הוא על עצמו בדייקנות מעוררת מחשבות. זה היה כאשר הגיע עם ישראל בהנהגת יהושע אל סביבות שכם. ויהושע, כיעקב בשעתו, פונה אליהם להיטהר מאלוהי הנכר שברשותם (יהושע כד): ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה ויאמר יהושע אל העם ועתה הסירו את אלוהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלוקי ישראל ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוקים ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה. כן, בל נשכח להזכיר שגם הוא בנה שם מזבח, כאמור (שם ח'): אז יבנה יהושע מזבח לה' אלוקי ישראל בשכם. התמונה המתבהרת עד כה היא זו: אברהם הקים את מזבחו הראשון בשכם. בעקבותיו, הקים בה גם יעקב את מזבחו הראשון- בשובו לארץ. כמוהם נהג יהושע, כשנכנס בראש בני ישראל לארץ, ומיהר להגיע לשכם כדי לבנות על אדמתה... מזבח.

פרט בולט נוסף: גם יעקב וגם יהושע טיהרו את מחנה ישראל מאבק עבודה זרה דווקא באותה שכם, ובשני המקרים מוזכר בהקשר זה מקום מוגדר תחת האלה (עיין פסוקים לעיל). ואנו חוזרים אל השאלה ששאלנו לעיל: מדוע מזבח דווקא בשכם? מדוע טיהור מעבודה זרה והתראה מפניה בתקיפות יתר, דווקא בעיר זו? ומה משמעות תחת האלה בהקשר זה? ובעיקר, מהו הקשר המקשר מאורעות אלו האחד למשנהו?

משכם תיפתח הרעה

אכן, ההתבוננות במה שהתרחש מאוחר יותר מסביב לעיר זו, יקדם אותנו אל הפתרון. תולדותיה של שכם הן כידוע תולדותיה של הפלגנות בעם ישראל. שם נחצתה מלכות ישראל לשניים, ממנה התפשטה לרחבי הארץ עבודת האלילים, שם פרץ המרד במרכזיותה של ירושלים ובקדושתו של בית המקדש- מרד באלוקי ישראל, שהוביל בסופו של תהליך לחורבנה של הארץ ולגלות העם ממנה. סיפור זה מגולל לפרטיו בספר מלכים. גיבורו הראשי הוא ירבעם בן נבט שמרד ברחבעם בנו שלמה, וייסד את מלכות ישראל. ממקום מלכותו בשכם (ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים וישב בה- מלכים א, יב) כפה על העם את עבודת עגלי הזהב שהקים בבית א-ל ובדן. בכך ניתק את העם ממקדש שלמה שבירושלים.

שכם ממלאת, אפוא, תפקיד נכבד בטרגדיה של עם ישראל

הכתוב עצמו העניק לנו מבט מקיף יותר. הוא חושף בפנינו את הקשר בין הסוף המר לבין ההתחלה הלא טובה. מתברר לך לפתע שבעצם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ותמונות בראשית דינן כדין תמונות מיקרו פילם, שהפיתוח וההגדלה מגלות לעין הרואה פרטים נוספים באותה תמונה ותו לא. כי בשכם נזרע זרע העבודה הזרה העתידית, עוד בימי יעקב. ברוחו הגדולה והנבואית ניסה יעקב לטהר את משפחתו מכל סיגיה לבל תתן תוצאות שליליות בעתיד, אולם מתברר שהוא עצמו גרם לכך שלא תיעלם לגמרי מן העולם, ורוחה הרעה והמטמאה של עבודת האלילים תשוטט בחלל אווירה של שכם בסכנה בכך לאחר דורות את צאצאיו. הלא כך נאמר בפסוק שצוטט לעיל: ויטמון תחת האלה שאלה גדולה שאלו המפרשים על מעשהו של יעקב. מה רצה יעקב להשיג בהטמנה זו? לו רצה לבער כליל מן העולם את פסילי העבודה זרה- ממלקוח שכם- שאסף בקרב אנשי ביתו, חייב היה לשרוף אותם. שהרי כך לימדתנו התורה שרק בשרפתם, בפירורם ובזרייתם לכל רוח (את פסיליהן באש תשרופון)- הם מתבטלים.

רק באמצעים דרסטיים אלו חולף כליל מן העולם רישומה של עבודת האלילים. ואילו יעקב לא נהג כן. הוא הותירם בשלימותם. רק טמן אותם. ואם כך הסבירו פרשנים (רמבן ספורנו ועוד) את מעשהו זה של יעקב, אין בתירוציהם, לדעת פרשנים אחרים, לשנות את העובדה שיעקב- באי השמדת הפסילים- הותיר את מציאותה הרוחנית של עבודת האלילים במקום זה. הוא רק כיסה עליה, טמן אותה, אך אותה טומאה המשיכה את קיומה מתחת לפני השטח. והקבה, אומרים אותם פרשנים, מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, כלומר, שמעשהו הפעוט ביותר של הצדיק טומן בקרבו עצמה רוחנית כבירה הן לחיוב והן לשלילה. אם כן הותיר יעקב במעשה ההטמנה פצצת זמן נוראה לדורות הבאים. אליה כוונו כל התפילות, כל ההתראות והמזבחות (אברהם אבינו הקים מזבח בשכם והתפלל לבל ייכשלו בעתיד, יעקב עצמו הקים בה מזבח, אף יהושע, כותב את דברי התורה על האבן תחת האלה [עיין שם]. אף הוא, טיהר את העם- באקט סמלי- מטומאת העבודה זרה והקים מזבח לקורבן ולתפילה) אך לשווא. כל הפעולות הללו היו ללא הועיל. רוח עבודת האלילים ששרתה במקום הייתה חזקה יותר עד כי לבסוף גברה והכשילה את העם, כמסופר בספר מלכים.

 כל מעלות העיר

שכם היא בכלל עיר מוצלחת מאוד. כידוע חרבה ארץ ישראל, על שתי ממלכותיה, בעטיין של שלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר בהלכה: יהרג ואל יעבר ואלו הן: א) עבודה זרה ב)שפיכות דמים ג)גילוי עריות. את זכות הראשונים של עיר בעבודה זה סיכמנו זה עתה.אך גם שתי העבירות האחרות התרחשו בה ועוד בימי יעקב. מעשה דינה, שאין חזל מנקים אותה לגמרי מן המעשה) הוא מעשה ראשון של גילוי עריות בעם ישראל. הריגת אנשי שכם בידי שמעון ולוי- מעשה מובהק של שפיכות דמים, שיעקב אביהם ביקר קשות. ואם כי בניתוח מלא של המאורעות היה חטאם קלוש ולא חשוב ביותר, הרי רוח המעשים הרעים ריחפה מעליה ושכנה בה. ובהיסטוריוסופיה של המקרא יש לדברים אלו השפעה עמוקה על העתיד. אכן, רצופה ההיסטוריה של שכם מעשי רצח לרוב החורגים מן המקובל (לדוגמה: אבימלך בן גדעון הורג את שבעים אחיו בעיר זו, ובזכות היותה עיר מקלט משגשגת דבק בה התואר המכובד של עיר הרוצחים: דרך ירצחו שכמה (הושע ו, ט). זוהי שכם המקראית, שניצני בעיותיה הרוחניות צצו עוד בספר בראשית. ואם כבר התעכבנו בה, במהלך סיורנו המודרך, הבה ונבדוק עוד מספר התרחשויות שחלו מסביבה ובעבורה, ואת השלכותיהן על עתיד האומה.

הר עיבל והר גריזים

ליד העיר שכם מתנשאים שני הרים מפורסמים: האחד הר גריזים, ואילו השני השוכן לצפונו הוא הר עיבל. פירוסמם בא להם מכוחה של מצוות התורה שהורתה לבני ישראל לנוע לעבר הרים אלו מיד עם היכנסם לארץ, עוד בטרם יכבשוה, ושם על הרים אלו לקיים את מעמד הברית. מעמד שבו ישתתף העם כולו. וזה דבר הברית הכתובה בתורה (דברים כז, יא- יג): ויצו משה את העם ביום ההוא לאמור: אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן: שמעון, לוי ויהודה יששכר ויוסף ובנימין ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. ובכך, בתווך, בין שני ההרים, יעמדו הכהנים ואתם ארון העדות. מחציתו של עם ישראל יתרכז על הר גריזים (שמעון, לוי וכו'), והמחצית השנייה על הר עיבל (ראובן, גד וכו'). הכוהנים השרויים בתווך בין שני המחנות יפנו את פניהם לעבר הר גריזים ויברכו את העם ההולך בדרך ה' בסדרת ברכות מפורטת (הפותחת כולה במילים: ברוך האיש...- ברוך האיש אשר יקים את דברי התורה. לאחר מכן יפנו את פניהם כלפי הר עיבל ואת נוסח הברכות ישמיעו עתה על דרך השלילה (ארור האיש אשר...(שם. טו-כו)) ובכך יקללו את העוברים על רצון האלוקים.

ונאמר שם בפסוקי מצווה זו וענה כל העם: אמן (שם טו- כא) אמן לאחר כל ברכה, ואמן לאחר כל קללה... זו המצווה שקיים אותה יהושע עם בואו לארץ: ...וכל ישראל וזקניו ושופטיו עומדים מזה ומזה... חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל, כאשר ציווה ה' את משה עבד ה' לברך את העם... (יהושע ח, לג). לאחר מעמד הברכה והקללה שב העם, שהתפלג לצורך הטקס, והתאחד מחדש. אז נערכו לקרב על הארץ, כבשוה, חילקוה לשבטיה והתנחלו בה. רישומה של כריתת הברית בוודאי נותר בתודעתם זמן רב. אולם כחוק הזיכרון, התעמעם והלך גם זיכרון זה בחלוף הימים. אך לאחר דורות יכלו בני ישראל להבחין, בתימהון ובאימה גוברת והולכת, כיצד לא שעו אל ההתראה הנוראה שהייתה טמונה במעמד הברכה והקללה, כיצד הטקס הסמלי נהפך למציאות חייהם בצורה מדוייקת, מפליאה ואיומה. מציאות שכתבה בדם את תולדות תקופת הבית הראשון. הבה נבדוק עתה כל פרט בטקס שנערך על הרים אלו, ואת המציאות הריאלית של בית ישראל דורות מאוחר יותר.

בטקס שנערך בהרי שכם התפלג העם בשכם זו למעשה ולצמיתות: וילך רחבעם שכם כי שכם באו כל ישראל להמליך אותו...וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם וישיבו העם את המלך דבר לאמור מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהלך ישראל...ויהי כשמוע כל ישראל כי שב ירבעם ויקראו אותו...וימליכו אותו על כל ישראל... (מלכים א' יב א-כ) פסוקים אלו מתארים את הימים שלאחר מלכות שלמה. יורשו רחבעם לא השכיל לאחד מסביב לכתרו ומסביב למקדש בירושלים את בית ישראל כולו, והפילוג היה לעובדה טרגית קיימת. כך קמה מלכות ישראל בצפון הארץ והקיפה את עשרת השבטים, בעוד ששבטי יהודה ובנימין דבקו במלכות בית דוד שבדרום.

קללותם לצפון ברכותם לדרום

עתה, אם נוסיף ונתבונן במעמד הברית שהתקיים על הר גריזים והר עיבל נבחין בעוד פרטים, מדהימים בהקבלה שבהם בין הסמל והמציאות. עובדה היסטורית היא שהכהנים, המברכים והמקללים, הפנו את קללתם לעבר העומדים על הר עיבל- ההר הפונה צפונה לעבר מלכות ישראל. זו המלכות ששבטיה אבדו כליל לאחר גלותם. ואילו הברכה הופנתה דרומה אל הר גריזים לעבר מלכות יהודה ששכנה מדרום לו שהתקיימה עוד מאתיים שנה לאחר שחרבה מלכות ישראל הצפונית. זאת ועוד, עד היום, אין אנו יודעים כלל להיכן נעלמו שבטי ישראל שיצאו לגלות עם חורבן מלכות ישראל.

אולם עם ישראל החי כיום, מוצאו מארץ יהודה. זו המלכות שחרבה ובניה גלו לבבל. לאחר שבעים שנה חזרו חלק מהם לארץ והקימו בירושלים את בית המקדש השני. אחר כך שוב חרבה הארץ והפעם יצא העם לגלות ארוכה והתפזר ברחבי תבל. עתה מתקבץ הוא לאטו לארץ האבות. בולטת אפוא העובדה שקללת הארור שהופנתה צפונה התגשמה במלואה ושבטי אותה מלכות אבדו, ואילו הברכה שהופנתה דרומה חיה, שרירה וקיימת, ולמרות כל מה שעבר עלינו- עם ישראל חי וקיים! אך הדברים מפליאים עוד יותר. מי הם השבטים שעמדו על הר גריזים, על הר הברכה? ובכן, כפי שמדווח הכתוב היו אלו: שמעון, לוי יהודה, יששכר, יוסף (אפרים ומנשה) ובנימין. השבטים יהודה ובנימין הם מרכיביה הראשיים של מלכות יהודה שנותרו נאמנים, לאחר הפילוג, לכתר בית דוד. עקרונית השתייכו שאר השבטים למלכות ישראל. בכל זאת, עיון מדוקדק בתנך מגלה שכל השבטים מאלו שבעת הטקס זכו ועמדו על הברכה על הר גריזים- היה להם ייצוג בולט במלכות יהודה כי רבים מהם עברו לגור בה. הפירוש המעשי של עובדה זו הוא ששבטים אלו לא אבדו כליל בעת חורבן מלכות ישראל כשבטים שעמדו על הר הקללה, הר עיבל.

העורקים דרומה

נבדוק עתה שבט שבט מה עלה בגורלו. הנה בני שבט לוי שלא הייתה להם כלל נחלה בארץ ישראל, התרכזו, מטבע הדברים, בעיקר בירושלים- מקום המקדש. עליהם הוטל הייעוד לשרת בו לצד הכוהנים. רבים הם בימינו המתייחסים לשבט זה. שבט שמעון: אף כי פורמלית הצטרף למלכות ישראל הרי שכנה נחלתו מדרום לנחלת יהודה. היא נבלעה במשך הזמן בנחלתו של יהודה. כן אנו מגלים בני שבט זה נמנים עם חייליו של המלך אסא- מלך יהודה (דברי הימים ב, טו ט): ויקבוץ אסא את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם אפרים ומנשה ומשמעון לרוב, כי נפל עליו מישראל לרוב בראותם כי ה' אלוקיו עמו. פסוק זה חושף משהו מן הנדידה הבין שבטית שהתחוללה בימי מלכותו של אסא. מעניין, מלבד שבט שמעון שהצטרף למלכות יהודה, מציין הפסוק גם רבים מבני אפרים ובני מנשה, שערקו מארצם הצפונית וחברו למלכות יהודה. זאת מכיוון שהמלך אסא צדיק היה (כי ה' אלוקיו עימו). גם שבט יששכר היה קשור בטבורו למקדש בירושלים, קודם כל, סימל שבט זה את מעמד תלמידי החכמים בעם, שסיפק מורי הוראה, מלמדים ומרביצי תורה ברחבי הארץ וגם במלכות יהודה שבה השתכנו בוודאי רבים.

בנוסף, מעיד הפסוק (דברי הימים א' יב, לב): מבני יששכר יודעי בינה לעתים. המושג יודעי בינה לעתים, כפי שהוא מתורגם בשפת המסורת שבעפ, המדרש וההלכה הוא סוד עיבור השנים – הציר המרכזי שסביבו סובבים מועדי ישראל, סוד זה היה מסור בידי אנשי שבט זה. הם ידעוהו ועל כן נקראו יודעי בינה לעתים. כי זו הבינה שלה זקוקים כדי לקבוע עתים. עתה, הבקיא בתולדות ישראל של אותה עת יודע כי מלבד תקופות קצרות, שררו יחסי איבה עמוקים בין מלכות ישראל למלכות יהודה. הגבולות היו סגורים, ובתקופות ממושכות אין יוצא ואין בא. באותן תקופות שמרו, ככלל, על מצוות התורה למרות חטא עבודה זרה שפשט בחלקים מסוימים של העם. אין להניח (גם לא מצאנו קובלנה על כך, לא בתנך ולא במדרשי חזל) שלא שהו בירושלים תלמידי חכמים בני אותו שבט, שסיפקו גם את יודעי בינה לעתים, לקביעה מדויקת של ראשי החודשים ושל חגי ישראל בהתאם למולד הירח, שלא ניתן היה לקיימם בלא קביעה זו. כלומר, כל השבטים שעמדו על הר גריזים- נותר מהם שם ושארית עד ימינו. לסיכום: מעשים סמליים שנערכו בסביבות שכם הניבו, לצערנו, תוצאות מעשיות שליליות בחיי העם, והם משתקפים כולם באותו מעמד הברית.

במהלך חיזיון הברית התפלג העם למראית העין. לאחר כ- 500 שנה התפלג העם הזה בפועל באותו מקום. התפלגות זו גרמה לתחילתה של עבודת אלילים, מאורגנת וממלכתית בישראל. במסגרת הברית נאבקו באותו מקום סמלית נגד עבודה זרה עתידית (כרתו ברית בנידון: קיללו בארור כל מי שיהין לפנות אל האלילים, הקימו מזבחות לקורבן ולתפילה מאברהם ועד ליהושע) אך ללא הועיל. רוחה של הטמנת הפסילים בידי יעקב גברה. התפלגות זו והעבודה זרה שבעטיה, היו הסיבות הישירות לחורבן הארץ כמאמר הכתוב. כי קרע ישראל מעל בית דוד וימליכו את ירבעם בן נבט וירח ירבעם את ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה... עד אשר הסיר ה' את ישראל מעל פניו (מלכים ב' יד כא- כג). הדמיון בין מעמד הברית לבין המציאות שהתרחשה בפועל מגיע עד לפרטים הקטנים, עד להיעלמות טוטלית של השבטים שעמדו על הר הקללה עיבל, לעומת הישרדות חלקים נכבדים של השבטים שעמדו על גריזים, הוא הר הברכה. זוהי שכם שבה הובטחה הארץ לאברהם, בה הוא הקים את המזבח הראשון ומתוך תחושת המאורעות הקשים, העתידים, ובגלל רוח העבודה הזרה השורה בה לא קרא בה בשם ה' (עיין שם בראשית יב, ז). זוהי שכם, שאף שמה מורה על פלגנות ומחלוקת.

כי שכם פירושה בלשון הקודש גם חלק, חלק מן השלם מנה אחת כדבר הכתוב: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (בראשית מח).

חברון

דרכי אברהם ולוט נפרדו (בראשית יג, ה- יח). סכסוך רועיהם הבליט את הניגודים התהומיים ביניהם. לוט בחר לגור בערי כיכר הירדן ובמיוחד בסדום- עיר הרשע והחטא, ואילו אברהם לא ירד מן ההר אלא פנה לעבר חברון והתיישב באלוני ממרא אשר בחברון (שם יח). רק אחרי שנים רבות, אחרי הפיכת סדום ועמורה (שם יט, כד- כה) נטש אברהם את חברון. ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר (שם כ' א). והנה באותה חברון זכה לברכה הבאה: ויהי אחרי כן וישאל דוד בה' לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר ה' אליו עלה ויאמר דוד אנה ויאמר- חברנה (שמואל ב, ב, א). ושם, בעת שהותו בחברון התחולל ההמשך: ויבאו אנשי יהודה וימשכו שם את דוד למלך על בית יהודה... ויהי מספר הימים אשר היה דוד מלך בחברון על בית יהודה שבע שנים וששה חדשים (שם ד, יא). אולם בכך לא תמה הפרשה.

מלכותו התפשטה לבסוף על כל עם ישראל מאותה חברון: ויבאו כל זקני ישראל אל המלך חברנה ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה'- וימשחו את דוד למלך על ישראל (שם ה, ג). הנה נסגר המעגל. נבואת המלכות ניתנה לאברהם בחברון, והתגשמה בחברון.

בית אל

גם נכדו של אברהם, יעקב אבינו, זכה להבטחת מלכות שתקום מצאצאיו. עובדה המבליטה חוק נוסף הטמון בעמקי ספר בראשית: אין נבואה חוזרת על עצמה. נבואת המלכות שנאמרה לאברהם אינה אותה נבואה שנאמרה ליעקב. היא דנה אפוא במלכויות אחרות. אבל הבה נקדים את המוקדם ונאחר את המאוחר. יעקב, בשובו מארם נהרים הגיע, כאמור, לשכם. אחרי כל ההרפתקאות שעברו עליו ועל משפחתו בעיר זו (חלק מהן נסקרו לעיל), הוא שומע את הצו האלוקי הבא: ויאמר אלוקים אל יעקב קום עלה בית א-ל ושב שם (בראשית לה, א). יעקב אכן פנה לשם: ויבוא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית א-ל, הוא וכל העם אשר עמו... (שם, ו). ובבית א-ל זכה לגילוי שכינה ולהבטחה הנבואית הבאה: ויאמר לו אלוקים...פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו (שם, יא).

נבואה זו כוללת שתי הבטחות: א) ריבוי הזרע פרה ורבה ב) מלכים יקומו מצאצאיו.

הבה נבדוק כל הבטחה בנפרד:

א) פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך - ליעקב היו בעת נבואה זו 11 בנים (ודינה אחותם). בנימין טרם נולד אף כי אימו עמדה ממש לפני לידתו. בנקל נוכל לשער שההבטחה כוונה כלפי הבן העומד להוולד. אולם בברכה נאמר גוי וקהל גויים- מלבד גוי גם קהל גויים. ואם הכוונה במילה גוי היא לבנימין (כפירושו של רשי עפ המדרש) הרי אל מי מתכוונת הנבואה באומרה, שיעקב יפרה ויוולדו ממנו עוד קהל גויים? הלא יעקב לא הוליד עוד מאותו יום ואילך! הנה כיצד התייחס יעקב עצמו לבעיה זו. שנים רבות לאחר מכן במצרים, על מיטת חוליו ממנה לא קם עוד, דיבר יעקב את הדברים הבאים. הוא השמיעם באוזני בנו יוסף, שניצב ליד מיטתו יחד עם בניו, מנשה ואפרים. ויאמר יעקב אל יוסף א-ל ש-ד-י נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים... ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם מח, ג-ה). יעקב, בשיחה זו, התייחס אל הנבואה שנאמרה לעיל (נראה אלי בלוז והלא כך נאמר שם: ויבא יעקב לוזה).

והנה, שנים ארוכות הטרידה את יעקב המחשבה אל מי כוונה הנבואה בהבטיחה לו וקהל גוים יהיה ממך. עתה, על ערש דווי מצא את הפתרון, שני בני יוסף ייחשבו מעתה כבניו שלו, כראובן ושמעון. כפי שרשי מבאר את המילה גויים: אפרים ומנשה, שעתידים לצאת מיוסף והם במנין השבטים. עתה, נשים לב למקום שבו בורך יעקב. הוא שהה בשכם, ושם מצווהו הקבה לנטשה ולעלות לבית א-ל, שם ורק שם שרתה עליו הנבואה, והובטחו לו ההבטחות שנסקרו לעיל. מדוע? מדוע לא בשכם? מה המיוחד שבבית א-ל? אם נעיין במפה נגלה שבית א-ל המקראית שכנה על גבול שבט בנימין ושבט אפרים, כשבצמוד לנחלת אפרים- צפונה מצויה נחלת אחיו מנשה (שנחלתו בצפון מזרח אף נוגעת בנחלת בנימין עצמה) [ראה מפה]. הנה הוכח לעינינו, פעם נוספת, שאין נבואה מתגשמת אלא במקום שבו נאמרה. לו היה הקבה מבשר בשורה זו בשכם השוכנת במרכז נחלתו של אפרים, לא הייתה חלה הבשורה גם על שבט בנימין.

והלא הכתוב אומר גוי (בנימין) וקהל גויים (אפרים ומנשה) יהיה ממך מובן אפוא מדוע ציווה האלוקים על יעקב לפנות אל עיירת הגבול, בית א-ל, השוכנת בתווך בין נחלת שבט בנימין ונחלת שבט אפרים. כך תחול ההבטחה על שלושת השבטים כאחד.

ב) ומלכים מחלציך יצאו - כאן, בקיום נבואה זו חוברים יחד מספר כללים, הן עקרון הנבואה הנאמרת במקום ההתגשמות, והן העיקרון שאין נבואה אחת נאמרת פעמיים. אם הבטיח האלוקים לאברהם מלכים ממך יצאו, אין הוא חוזר על אותה נבואה גם באוזני יעקב. לפנינו, אפוא, נבואה חדשה על מלכים אחרים זולת המלך דוד. ושוב, מסגיר מקום הנבואה- בית א-ל – את הסוד. עם ישראל זכה גם למלכות שאול, בן שבט בנימין, ולמלכות ישראל, שהרוב המכריע של מלכיה באו מקרב השבטים אפרים ומנשה. רק בבית א-ל השוכנת, כאמור, על הגבול יכולה נבואה זו להיאמר. סיכום בלא סיום בנקודה זו עלינו להיעצר. הצגנו, בצמצום רב, מדגם קטן מתוך האתרים שהוזכרו בספר בראשית, שהנאמר או הנעשה בגבולם הייתה לו השפעה על מאורעות העתיד, ונבואות הגשימו את עצמם באותם מקומות.