"ילדים, החלטנו לשמור מצוות"

הערב אחרי הקידוש לא מדליקים את הטלוויזיה", אמרו לפני כמה שנים נילי ויעקב דויטש, זוג נשוי מירושלים, באחד מימי השישי לשני ילדיהם המתבגרים, שמצדם לא ממש ידעו איך לקבל את ההצהרה הזאת. הם אמנם ראו זמן-מה לפני כן את ההורים שלהם מתקרבים לדת ומתחזקים יחד, אבל לא תיארו לעצמם שהשינוי בחיי ההורים שלהם ישנה באיזושהי דרך את אורחות החיים שלהם כמשפחה.

נילי ויעקב – מורה ובנקאי, נשואים ובשנות ה-50 לחייהם, נולדו למשפחות מסורתיות. לאחר הנישואים הם שמרו על אורח החיים המסורתי, ותמיד פעמה בהם האמונה. הם הקפידו על הדלקת נרות שבת ועל עריכת קידוש בלילות שבת, אבל ההתחזקות שלהם, שהתגבשה באופן הדרגתי, קרתה רק כשהילדים שלהם כבר היו בני עשרה.

גם אילנית ושמעון כהן – רואת חשבון ויועץ פיננסי, נשואים ובשנות ה-30 לחייהם, שינו את אורחות החיים שלהם והחלו לשמור מצוות, לאחר ששלושת ילדיהם הגיעו לגילאי גן, ואלה היו צריכים להתרגל למציאות אחרת לגמרי מזו שאליה הם נולדו.

"זה היה לא פשוט, בלשון המעטה, אבל בעלי ואני היינו מאוחדים מאוד בעניין הזה  - מה שהקל על כל התהליך", מספרת נילי. "אם לפני ההתחזקות היינו בשבת מקדשים לפני הארוחה, ואחריה נוסעים לים, אז כשהחלטנו על שמירת השבת היינו צריכים להסביר לילדים שמעכשיו יש דברים שאנחנו לא עושים אותם יותר. באותו זמן הילדים שלנו היו כבר בני עשרה,  ולכן החלטנו לא להוסיף להם על הקשיים שגם ככה הם חווים אותם בגיל הזה, ולא לכפות עליהם שום דבר כדי לא ליצור אצלם התנגדות. ניסינו לעשות הכול בצורה שיתופית ונעימה".

שמעון: "אני חושב שהעובדה שההתחזקות שלנו היתה הדרגתית תרמה לעניין לא מעט. הרי חינוך ילדים, ללא ספק, הוא עניין לא פשוט בכלל, ואנחנו כהורים צריכים לשדר עקביות באורחות החיים, כדי לשמש עבורם איזשהו קיר ביטחון. לכן העדפנו לא לצאת בהצהרות בומבסטיות ולא לפרוש בפניהם משנה חדשה של אורח חיים אלא לעשות את הדברים בקטנה, לאט-לאט, ולתת להם להתרגל אליהם תוך כדי תנועה".

איך הילדים הגיבו?

יעקב: "הבת הגדולה שלנו, שהיתה אז בת 17, הבינה את הדברים, קיבלה אותם ושיתפה פעולה מהרגע הראשון. גם היא התחילה להתחזק איתנו, ואנחנו מצדנו נתנו לה לעשות את הדברים בקצב שלה ולא האצנו בה. לעומת זאת, הבן שלנו, שהיה אז בן 13, היה ציני לגבי כל העניין, והעיר לא מעט הערות על המציאות החדשה שנכפתה עליו. לקח לו זמן להתרגל לראות אותנו מתפללים, נוטלים ידיים לפני הארוחות ומברכים על האוכל, אבל עם הזמן ועם ההתבגרות שלו הוא ראה כמה טוב עושה לנו ההתחזקות, והתרגל לכך. הקפדנו לא לכפות עליו דבר ונתנו לו ללכת בדרך שלו. היום, כמה שנים אחרי, והוא כבר נשוי, אני יכול לומר שהוא ואשתו מאמינים לא פחות מאיתנו, ושומרים מצוות באופן שלא חשבתי מעולם שיקרה".

אילנית: "אצלנו הילדים היו קטנים יחסית כשהתחלנו להתחזק, לכן היה קל יותר להכניס אותם לעניין. בעניין הברכות ונטילת הידיים, למשל, אמרנו להם שעכשיו, כשהם כבר גדולים, הם יכולים להצטרף אלינו, והם קיבלו את השינוי בשמחה. התחלנו ללכת יחד לבית הכנסת, מעגל החברים שלהם התרחב והם שמחו מאוד גם על השינוי. הם לא ממש הבינו את המשמעות של הכל, ולמעשה גם עכשיו הם לא מבינים אותו – אני מאמינה שזה ייקח עוד כמה שנים. בכל אופן אני שמחה מאוד שעברנו את התהליך איתם כשהם היו בגיל צעיר כל כך".

היו התלבטויות בדרך?

נילי: "בעלי ואני התחזקנו ביחד, ומטבע הדברים הילדים היו מודעים לכך, גם לכל שלב הגישושים שלנו, שבו עלו אצלנו שאלות לגבי כל עניין ההתחזקות. למען האמת, עדיין עולות אצלנו שאלות, ואנחנו מתמודדים אתן יחד. מהרגע הראשון החלטנו בינינו לבין עצמנו לקחת את הדברים צעד אחרי צעד, ולא לנהוג בשום דרך קיצונית שתוכל לזעזע מי מבני המשפחה".

יעקב: "ההתלבטויות היו יותר בפן המעשי – איך ייראו החיים שלנו אחרי השינויים שרצינו שיקרו בבית ואיך לעשות אותם בצורה נכונה, מושכלת ומובנית. היה ברור לנו שאם השינויים יהיו מהירים מדי, הם לא יתקבלו בצורה טובה – הן לגבינו והן לגבי הילדים, ולכן הקפדנו בעניין הזה מאוד".

שמעון: "ההתלבטויות היו בעיקר מבחינת המשפחה המורחבת – איך משנים את הרגלי החיים בכל מה שקשור לחיים שלנו לצדם, אם זה השבתות יחד או שמחות משפחתיות. אילנית ואני החלטנו שמדברים על הכול ועושים הכול בשיתוף - גם מה שנראה מאוד טריוויאלי וברור מאליו. זה עזר לנו מאוד. אני חושב שהעובדה שעברנו את התהליך הזה כזוג מגובש עזרה לנו מאוד בעניין".

אילנית: "גם הקטע הטכני שיחק אצלי תפקיד מאוד משמעותי, כי הילדים היו אז קטנים מאוד. אז אמנם היה קל להרגיל אותם לדפוסי חיים שונים מאלה שאותם הם הכירו, אבל מבחינה מעשית זה היה לא פשוט. התרגלנו לחיי יום-יום מסוימים אתם, לשגרה כלשהי שיצרנו לנו בסופי השבוע, וחששתי שיהיה לנו קשה לשנות את ההרגלים האלה. אני מודה שזה היה לא קל, שהיו לא מעט מקומות שבהם חשבתי שאנחנו מקשים על עצמנו ושיכולנו לעשות לעצמנו חיים קלים יותר, אבל אני שמחה שעברתי את הרגעים האלה. היום אני מאוד שלמה עם המקום שבו אנחנו נמצאים".

איפה היו הקשיים?

שמעון: "היו לנו הרגלים שהיה לנו מעט קשה לצאת מהם – למשל, נהגנו לצפות יחד בטלוויזיה אחרי ארוחת ליל שבת, ואחרי ההתחזקות היה לנו קשה להתרגל לשינוי. לא ויתרנו ועמדנו בהחלטה שלנו, גם כשהבן שלנו אמר שלא יקרה שום דבר אם נלחץ על כפתור קטן בשלט ונצפה בתוכנית האהובה עלינו".

אילנית: "אצלנו הקטנטנים לא הבינו למה אמא פתאום לא עונה להם, כשבירכתי והתפללתי. לקח להם קצת זמן להבין שלפעמים צריך להמתין מעט כדי שאמא תתפנה. כשחושבים על זה, גם למבוגרים לא תמיד ברור שלפעמים, מה לעשות, צריך לחכות... היום אני רואה עד כמה אפילו העניין הזה של להמתין מעט מדי פעם עושה להם טוב מבחינת היכולת שלהם להתאזר בסבלנות ולדחות סיפוקים. בכל מקרה, היום הם לא זוכרים בכלל מציאות אחרת".

אילו טיפים תוכלו לתת להורים שנמצאים באותו מצב?

יעקב: "בעיקר לזרום עם הדברים, לקחת אותם צעד אחרי צעד, לא לעשות אותם בכוחניות ובטח שלא לערב איומים. לשון רכה תשבר גרם עובד נהדר במצבים האלה. ככל שהדברים נעשים על מי מנוחות, כך הם הופכים קלים יותר".

נילי: "יש לקחת בחשבון מראש שהדברים יהיו לא פשוטים, ולא לצפות שהילדים יגידו יקבלו בהבנה ובאפן מידי כל שינוי. ויותר מכל, כאשת חינוך אני יודעת שהילדים רואים בנו משענת, וכמו כולנו, הם הרי צריכים משענת יציבה, ולא כזאת שמשתנה כל זמן מסוים. לכן חשוב להסביר להם מאיפה הדברים מגיעים, למה הם קורים, ולא להנחית עליהם חוקים חדשים והוראות שאין להם מושג מאיפה הם מגיעים. ככל שהם ירגישו שותפים יותר לתהליך, כך הם ישתלבו בו באופן טוב יותר".

שמעון: "כדאי לזכור שילדים הם רק ילדים, ומכיוון שאין להם ראייה רחבה כמו זאת שיש לנו, כדאי לדבר אליהם בשפה שלהם, ומי יודע טוב יותר מאתנו ההורים, איך להגיע אליהם. אם, למשל, הם חשים שהם יוצאים נפסדים בעניין כלשהו בעקבות החלטה מסוימת, שווה לחשוב על דרך שבה אפשר לפצות אותם כדי שתהיה להם הרגשה טובה, ושיבינו גם בראייה קצרת הטווח שלהם שהדברים הם לא לרעתם".

אילנית: :"סבלנות, סבלנות, סבלנות. הרי גם לנו כמבוגרים ההתחזקות היא לא תמיד פשוטה ולא תמיד מתנהלת על מי מנוחות, אז לילדים ודאי על אחת כמה וכמה. מישהו פעם אמר שכדי ליהנות מדבר מסוים צריך להתאמץ בשבילו, אז מניסיון אני יכולה להעיד שהמשפט הזה הוא אמת צרופה, ומה שעובדים בשבילו יוצא פשוט מעדן".