גזירת הפאחה

בכל יום שישי, בשעת הצהריים, נהגו הזקיפים הטורקים לסגור את שערי ירושלים עם מנעול ובריח. אין יוצא ואין בא. היה זה אמצעי הגנה להבטחת שלום תושביה המוסלמים של העיר. באותה שעה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו כל הגברים המוסלמים נכנסים להר הבית, שעליו עומד - בעוונותינו הרבים - מסגד ענק. שם התפללו יחד. מתוך המסגד נשמע קול פכפוך מים זורמים מתחת לאדמה, וחלק קטן מהם טפטף והגיע ממעיין השילוח.

בשנות השמונים המוקדמות של המאה הט"ז נשלח לירושלים פאחה חדש שהיה למושל העיר. שמו היה אבו סיפין. כאשר עלה להתפלל על הר הבית, התעוררה סקרנותו בדבר המעיין הזורם מתחת לפני האדמה. סיפרו לו שכמה מאות שנים לפני כן, בזמן בית ראשון, הטיל סנחריב מלך אשור מצור על ירושלים. הוא התכונן להחריב את העיר בעזרת צבא בן מאה ושמונים וחמישה אלף איש. בניסיון להתיש את האויב, ציווה חזקיהו המלך לאטום את מעיין השילוח כדי למנוע מהאויב את אספקת המים החיונית כל כך. בנוסף להכנות המעשיות למלחמה, הפילו תושבי ירושלים תפילתם הנרגשת לפני בוראם, כשהם מתחננים אליו ומבקשים רחמים וישועה מפני האויב המטיל עליהם חיתתו. הכתוב מספר שה´ נענה לתפילתם ובלילה ירד מלאך ה´ אל מחנה אשור והכה בהם מאה ושמונים וחמישה אלף איש, וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים (מלכים ב´, יט לה). סנחריב עצמו נמלט לנינווה, ולאחר זמן מצא את מותו מידי בניו אשר הכוהו בחרב. שמחו יהודי ירושלים  על נס ההצלה, ועם זאת השאירו את מעיין השילוח חתום כפי שהיה. רק זרזיף קטן של מים חלחל והגיע אל בריכת השילוח.

כאשר שמע אבו סיפין את הסיפור הזה, התעוררה סקרנותו והוא החליט לעשות מעשה. בתפקידו כמושל הבין את חומרת בעיית אספקת המים לירושלים, שהמחסור בהם הכביד דרך קבע על תושבי העיר. לא זו בלבד שתושבי העיר סבלו מחוסר מים, אלא שבשל כך הלכה האוכלוסייה והצטמצמה. אילו הייתה דרך לפתוח את מעיין השילוח ולהזרים את המים בכל עוצמתם, היה מצליח הפאחה לפתור את אחת הבעיות המעיקות ביותר של העיר, המלווה מזה עידן ועידנים את תושביה.

הוא פנה אל ראשי הציבור בעיר, חקר ודרש אם יש מישהו המסוגל לפתוח מחדש את המעיין החתום. נאמר לו שיש בעיר חכם יהודי גדול מאד, ושמו רבי חיים ויטאל, והוא בוודאי יוכל לעשות זאת.

באותו יום ששי אחר הצהריים הובא רבי חיים ויטאל לפני המושל.

"אני מצווה עליך בזאת", אמר אבו סיפין בקול נחרץ, "לפתוח את המעיין שהמלך שלכם סתם, כדי שיהיו מים חיים לתושבי העיר. הזמן העומד לרשותך הוא כזמן הנדרש לי ללכת למסגד אל אקצה ולהתפלל. אמרו לי שיש לך הכוח לעשות זאת. על כן, תשלם בחייך אם לא תעשה זאת!"

במלים אלו יצא אבו סיפין לדרכו, אל הר הבית.

רבי חיים ויטאל שב לביתו והרהר באפשרויות העומדות לפניו. אמנם נכון, שבהיותו גדול חכמי תורת הנסתר באותה תקופה היה בידו הכוח לפתוח את המעיין, אך כדי לעשות זאת יהיה צורך להשתמש בשמות הקדושים שתמיד נמנע מלהוציא מפיו, אלא אם כן היה זה לצורך גדול מאד. מאידך, בגלל שעריה הנעולים של העיר לא נראה היה שיש אפשרות כלשהי לבריחה מירושלים.

עם כל רגע חולף הלכה וגברה הסכנה לחייו. לבסוף מצא רבי חיים דרך להימלט מירושלים למרות השערים הסגורים.

כשחזר הפאחה וגילה שמעיין השילוח לא נפתח, שלח לקרוא לחכם היהודי. למרבה ההפתעה, נדהם לשמוע שרבי חיים הצליח להימלט מן העיר מבלי שאיש ידע היכן הוא.

באותו לילה, כשהוא שרוי לבטח בדמשק ורחוק מציפורני רודפו אבו-סיפין, נרדם רבי חיים ויטאל וחלם חלום. בחלומו, נגלה אליו מורו ורבו, האר"י ז"ל, ונזף בו קשות.

"מדוע לא פתחת את המעיין? האם לא ידעת שהמושל אינו אלא גלגולו של סנחריב? ´אבו סיפין´ בערבית משמעות ´אבי החרבות´, כאותה משמעות של ´סנחריב´, בנשמתך יש ניצוץ מנשמתו של חזקיהו המלך. ניתנה לך הזדמנות פז לכפר על חטא שחטא חזקיהו. המשנה בפסחים - בסוף פרק ד´ - אומרת: ´ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלושה הודו לו, ועל שלושה לא הודו לו... סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו´. היה עליו להימנע מכך, היות שהנביא הודיע לו על מפלת האויב, והיו מקורות אחרים של מים שצבא אשור יכול היה להגיע אליהם. יכולת לתקן את העוול שחז"ל ייחסו אז לך, ובכך היית מקרב את תחילת הגאולה".

"רציתי להימנע משימוש בשמות הקדושים", טען רבי חיים.

"דעתי הייתה כדעתך", השיב לו האר"י ז"ל, "לולי השתמשת באותם שמות עצמם כדי להגיע לדמשק. אולם, כיוון שהחלטת להשתמש בהם כדי לברוח מירושלים, מוטב היה לו היית משתמש בהם כדי לפתוח את המעיין. בכך היית מקדש את שם ה´ בעולם ומביא לתיקון גדול".

"אם כן, אחזור כעת ירושלימה ואפתח את המעיין", אמר רבי חיים.

"איחרת את המועד", השיב האר"י ז"ל והרכין ראשו, "שעת הכושר חלפה עברה".