ושוויון בנטל התורה?

לפני מספר ימים יצא לי לשוחח עם בחור מיוחד וחושב בשם ערן. ערן סיפר שהוא חוזר בתשובה מתחזק, ולאחרונה מנסה להסביר לבן-הדוד שלו את השקפתו כחרדי. השאלות של בן-הדוד שלו היו על שוויון בנטל - למה החרדים לא מתגייסים לצבא ולא רוצים להיות חלק מהציבור בישראל? "הוא רוצה להבין את הצד שלנו", אמר. "התקשורת אומרת שהחרדים חושבים רק על עצמם, שהם לא רוצים לקחת חלק בנטל הציבור, וכדו. מה עונים על כך? וגם למה קמה הצעקה, מה גורם לגלי ההסתה לפרוץ?".

ישבתי עם ערן והסברתי לו את הדברים. אכן השאלות בוערות כיום מעל כל בימות התקשורת בישראל. "עליך להשיב תשובה ברורה לעצמך, ורק אז תוכל להשיב גם לבן-דודך", כך פתחתי את השיחה שארכה זמן רב, אך לבסוף ליבנה את כל הקושיות.

את השיחה שעשינו החלטתי להביא כאן בפניכם.

* * *

ראשית, נשאל, האם הטיעון של חוסר שוויון בנטל הינו טיעון לגיטימי, או רק עוד סיסמה ריקה, שכל מגמתה להסית נגד הציבור החרדי (כמו "הדרת הנשים" שכבר ננטשה)?

הבה נפתח במספר שאלות רטוריות, על שוויון ועל נטל:

1) האם לומדי תורה, השוקדים על לימודם יום ולילה, והמקדישים יותר משמונה שעות ללימודי יהדות ביום, תחת משכורת-רעב, במטרה להעמיק ולחקור בספרים הקדושים שהגדירו את עצם זהותנו היהודית, השוקדים ומזיעים מידי יום, כדי להעצים ולהנציח את המפעל התורני הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, אינם יודעים מהו נטל ומהו עול?

2) האם קיים ציבור אחר בישראל, המוכן ללמוד ולהנציח את מסורת ישראל-סבא במשך שמונה שעות ביום, עבור שכר חודשי הנמוך מ-384 ש"ח?

3) האם הציבור היחיד בישראל, שהוא גם חלוץ בארגוני הצלה וחסד, בתמיכה וסיוע לנזקקים, לחולים ולעניים בכל רחבי הארץ, אשר חוסך לקופת מדינה מיליארדי שקלים בשנה, וכל זאת בהתנדבות מלאה ללא כל תמורה, הינו ציבור אנוכי המבקש לברוח מנטל ציבורי?

4) ומה לגבי הילודה? לאחר שאיבדנו שישה מיליון יהודים מקרב עמנו בשואה, וכעת קיים ריבוי ערבי גדול אף בארצנו (מלבד עליית גויים רבים), מבחינה סטטיסטית, זהו רק עניין של זמן עד שלא תהיה כאן כל מדינה יהודית, בעת שיהיו יותר ערבים מיהודים, והשלטון ישתנה בהתאם... אנשים שאינם דתיים מעדיפים, על פי רוב, את נוחיותם האישית בחברת בעלי-חיים, מאשר הטיפול בילדים רבים. הציבור הדתי והחרדי נותר הציבור היהודי היחיד בישראל, שעדיין מעודד את הילודה היהודית. הם מיישבים ערים חדשות, בונים עשרות אלפי משפחות חדשות, בזכותם נבנות ערים, נסללים כבישים וארצנו שומרת על צביונה היהודי.

נשאלת השאלה, מדוע רק הציבור הדתי והחרדי לוקח על כתפיו את הנטל הגדול והחשוב הזה, של יישוב הארץ, הקובע את כל עתידנו כיהודים? מדוע אחינו הרבים, שאינם חיים בעולמה של תורה, אינם לוקחים בהמוניהם את המשימה הלא-אנוכית הזו, של הבאת ילדים רבים לעולם, הטיפול בהם והתמיכה בזוגות הצעירים? היכן הוא השוויון במטרות המשותפות והעתיד של עמנו בארץ ישראל? היהודי החרדי מכלכל את חייו למען עם ישראל ועתידו, בעוד אחרים מכלכלים את חייהם לאיכות חיים אישית בלבד.

בנוסף, האם באמת ניתן לומר על אב ואם חרדים, המכלכלים את חייהם במטרה לבנות את עתיד ילדיהם היהודים, ודואגים להם לא רק בקטנותם, אלא גם בחתונתם ובמגוריהם, שהם אנוכיים, ובורחים מן הנטל?

5) האם בדיבור על שוויון בנטל, לא קיימת הדרישה השווה מצד הציבור הלא-חרדי לתרום את כוחו ומרצו לבניית הערכים היהודים עליהם מושתת עמנו, ולעמול גם הוא בעסק התורה שעיצב והחזיק את עמנו? כיצד ייתכן שילד לא-דתי בישראל אינו יודע מי היה רבי עקיבא, אינו יודע מהי משנה, מהי גמרא, וחושב בתומו שמשה רבינו לא נכנס לארץ ישראל בגלל ששבר את לוחות הברית? הרי בלי ציבור בני הישיבות והאברכים הממשיכים ללמוד ולזכור את המסורת, היהדות תהפוך להיסטוריה נשכחת, התורה תהפוך לחוכא ואיטלולא בידי שונאינו המבקשים להשמיד אותנו ואת זהותנו כעם... בלעדי לומדי התורה, מי ימשיך את המסורת האדירה שחובקת את עמנו אלפי שנים? מי ינציח את זהות עמנו? מי יישא בנטל העצום הזה?

6) ובעניין דומה, לצערנו הבורות ביהדות גדולה בישראל, ורוב הצעירים בישראל אינם יודעים תורה ומסורת, ואפילו לא מצוות בסיסיות אותן שמרו אבותיהם מזה אלפי שנים. לשם כך, הקים הציבור החרדי ארגוני יהדות, המגיעים לכל רחבי הארץ, המציעים תכנים ביהדות ללא תשלום לכל בית בישראל. "הידברות" לבדה מציעה ערוץ טלוויזיה עם אלפי תוכניות, עשרות אלפי תשובות של רבנים באתר האינטרנט, כנסים ומגזינים חודשיים, שכל מטרתם היא לעזור וליידע את כל מי שלא זכה לגדול על ברכי היהדות, ואין לו כל גישה אחרת לתכנים יהודיים. ארגון "לב לאחים" מציע פעילים לשיעורי תורה בכל רחבי הארץ. ארגון "ערכים" יוצר סמינרים ללימודי יהדות. ארגוני היהדות האדירים שהציבור החרדי הצמיח לא דורשים מהמשתמשים בהם תשלום עבור לימודי יהדות, ומציעים את התורה לכל דורש. בלעדי ארגונים אלו, ורבים נוספים, מאות אלפי יהודים לא היו יודעים מהי תורה, ולא הייתה להם כל גישה ליהדות כפי שהיא באמת. היכן קיים עוד ציבור בישראל, המוכן לתרום מזמנו וממרצו, כדי להקים ארגוני חסד גדולים כל כך, להציע תכנים יהודיים בחינם למיליוני יהודים, שאין להם כל מושג ביהדות? מי ייקח את הנטל, ומי יתחלק בשוויון החשוב הזה, בלעדיו לא יישאר זכר מהיותנו יהודים?

6) ומה לגבי הסיסמא על "שוויון בנטל"? האם הציבור היחיד בישראל, שנוטל על שכמו את העול הגדול והכבד של לימוד התורה, ואפילו במחיר עושרו הכלכלי, מתוך שקידה ואמונה שמטרתה לחזק את מצבו של העם, וגם תורם את חלקו בחסד ועזרה לנזקקים ללא תמורה, האם באמת ניתן להפנות כלפיו סיסמא מעליבה כל כך על "שוויון" ועל "נטל"?

מכיוון ששאלתך החשובה נשאלת גם על ידי מתחזקים המאמינים בתורת ישראל, וגם בידי אחינו הטועים, קיים הצורך להשיב בשני המישורים. חשוב, לשם כך, גם להבין את השקפת העולם התורנית, וגם את זו שאינה, כדי שנדע מה להשיב לא רק לשואלים מבחוץ, אלא גם לעצמנו.

שוויון בנטל התורה!

לפני שנדון בשאלה מנקודת המבט הדמוקרטית-הומניסטית, הבה ננסה להבין את נקודת המבט התורנית שליוותה את עמנו מזה אלפי שנים. גם הרחוקים מעולמה של תורה, חשוב שיכירו מהי דעת התורה האמיתית, כלפיה הם שואלים שאלות על שוויון ועל נטל.

כפי שחייל טוב נושא את עיניו אל מפקדיו הדגולים ונשיאי הדור, כך מחובתנו הדתית לשמוע לגדולי ישראל, הם חכמי התורה הגדולים ביותר בדורנו, המורים הלכה לעם, ואשר התורה מחייבת לשמוע בקולם (דברים י"ז): "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך - תעשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"! (עניין אשר נידון בהרחבה בגיליון מס 69).

לכן, כשאנו מבקשים לדעת את תשובת התורה, עלינו לפנות לגדולי ישראל הפוסקים לעמנו דין-תורה.

כל גדולי ישראל, ללא יוצא מן הכלל, מתנגדים לגיוס בחורי הישיבות והאברכים, והם ממשיכים ומעודדים להתחזק בלימוד התורה בתקופות אלה, בהם מבקשים לגרוע ממנה. פסיקה זו מגיעה מכל קצוות הקשת של החכמים: גם מחכמי התורה הספרדים, גם מחכמי התורה האשכנזים, גם מחכמי התורה החסידים - מכולם. קיימת הסכמה חד-משמעית לגבי חשיבות התורה לקיום עם ישראל, והצורך בכל לומדי התורה. אפילו הרב קוק זצ"ל, שמזוהה על ידי הזרם הדתי לאומי בתור ההוגה הראשי, אמר בפירוש שאין למדינה להתערב בלימוד התורה או לגייס את לומדי התורה בשום פנים ואופן, וכך כתב בספרו:

"שע"פ תורת ישראל, תלמידי חכמים אסור ללחצם ללכת למלחמה... והצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע"י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החיל הלוחמים... ואמרו בסנהדרין (דף מב, א), אלמלא דוד שעסק בתורה לא עשה יואב מלחמה. כלומר, לא היה מנצח את המלחמה... ובטוחים אנו שתדע הממשלה להשתמש בכוחו של כל אחד מבני ישראל לפי סגולתו, וכוחם של תלמידי חכמים יראי ה תניח על מקומו בקדושת התורה, ולא תחללהו בשימוש החול של מלחמה ואנגריה, שאינם מוכשרים לו כלל לפי מידתם ותכונת גופם ונפשם. וכל כך גבוהה היא בישראל תעודת לימוד התורה ללומדיה הקבועים, עד שע"פ המסורת התלמודית היא לא תוכל להיות נדחית גם מפני ציווי של כל מלך ושליט... על כן, תלמידי החכמים העוסקים בתורה הם הם מגינים על הארץ ועוזרים להצלחת הנשק הלאומי, לא פחות וגם יותר מכל החיל הלוחם, ומזה תוצאה בטוחה, שממלכה אידיאלית המכרת את הוד הקודש לא תכוף את התלמידים השוקדים על דלתי התורה, לבטל את תורתם ולעסוק בעבודה גשמית שאינם מסוגלים לה" (אגרות ראי"ה ג, צ-צב).

כיצד נוכל להבין את העובדה, שקיימת תמימות דעים גדולה כל כך, ואפילו לא מחלוקת אחת, בנושא לימוד התורה בקרב גדולי ישראל? זאת יכול להבין רק מי שעמל בתורה והשיג את עומקה, ורואה את מה שאין בכוחנו לראות.

תארו לכם אדם ללא עבר צבאי, שנכנס בטעות לחדר פיקוד שבו דנים מפקדים על אסטרטגיה צבאית חשובה. הוא מביט לשנייה אחת בתרשימים שעל הלוח, ואומר למפקדים: "לא נראה לי שכך צריך לנהוג. עדיף להסתער מיד בחזית". הרי מיד ישתיקוהו ויוציאו אותו מהחדר. אין זה הגיוני ואין זה יאה לחוות דעה נגד מומחים בתחום שאינך מומחה בו. אף פרופסור לרפואה לא יקשיב לדברי אדם ללא ניסיון רפואי, שיאמר לו: "נראה לי שעליך לנתח כך ולא כך".

גם במה שנוגע לחשיבות התורה והנהגתה, חובה עלינו לשמוע ל"מומחים", הם חכמי התורה השוקדים על לימודה והוראתה כל ימי חייהם, המקשרים הגדולים ביותר בהיסטוריה של עמנו, בין חכמי קדם לחכמינו אנו. רק בכוחם לומר לנו מהי חשיבות התורה, מהי חשיבותם של לומדי התורה, והאם יוכל העם להסתדר בלעדיהם או לגייסם. הם מפקדי-התורה של עמנו, ומה שאיננו רואים ואיננו יודעים, הם כן רואים ויודעים, שהרי אמרו חז"ל "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (פרקי אבות ב, יב), וגם לימדונו ש"חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא, דף יב).

כיצד ייתכן, שיבואו מקרב עמנו אנשים חסרי-דת, שאין להם כל ידע או מומחיות בתורה ולימודה, ידברו נגד הוראת גדולי ישראל, ויודיעו שאפשר לבטל את לימוד התורה, להפחית בה ולגייס בחורי ישיבות לצבא?

עלינו גם לדעת, כי ההשקפה שמורים לנו גדולי ישראל כתובה במפורש בתורה שחור על גבי לבן, ולא רק בדברי מוסר או מדרש הניתנים לפירוש. כך אומרת התורה במפורש (ויקרא כ"ו, י"ג): "ואם בחוקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי... ונתתי פני בכם וניגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם...".

(דברים ד): "ועתה ישראל, שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות - למען תחיו... ואתם הדבקים ב-ה אלוהיכם - חיים כולכם היום... כי תוליד בנים... ועשיתם הרע בעיני ה... אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה".

התורה קובעת במפורש, שמצבנו הבטחוני נגד כל אויבינו תלוי בתורתנו ובקיומה יותר מכל כח צבאי חיצוני שבכוחו להושיענו. יתירה מכך, אמרו הנביאים במפורש, שבזכות לימוד התורה מקיים ה את עולמנו (ירמיהו ל"ג, כ"ד): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", כך לימד גם רבי חיים מוולוזין (תלמידו של הגאון מווילנא) וכתב בספרו "נפש החיים", שאילולי לומדי התורה, לא היה העולם מתקיים אפילו לרגע, כפי שנאמר בספר יהושע (פרק א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה".

מדוע התורה כל כך חשובה? כי היא הקשר השכלי הגדול ביותר שיכול האדם להשיג עם בורא עולם. בזכות הקשר הגדול הזה ראוי העולם להתקיים. כאשר האדם משקיע את כוחו השכלי בהבנת חוקי האלוקים, הוא מתחבר לאלוקים, ופועל פעולות אדירות בשמים ובארץ, כי על חוקים אלו העולם מתקיים ומתהווה. אם הפיזיקה גילתה לנו, שכל העולם החומרי עשוי מאטומים, ואנו קוראים על כך בתפילה בכל בוקר "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", אז אנו יכולים לדעת שהבריאה מתקיימת כל רגע ורגע, והכח שמקיים אותה היא המטרה למענה העולם נברא. בלעדי אותה מטרה, ובהתרשלות בקיום אותה מטרה, מאבד העולם את קיומו, וצרות באות על עם ישראל והעולם.

כאן נשאל שאלה כנה ואמיתית, עבור כל אחד מאיתנו:

אילו הייתה בידינו האפשרות לראות בחוש, ולא רק באמונה, כיצד לימוד התורה, מציל ברגע זה ממש חיי מאות אלפי יהודים, משנה החלטות באו"ם, משבש את תכניות המבקשים את רעתנו בזמן מלחמה, ומפחית ישירות ובעקיפין את שנאת הגויים בעולם כלפינו, את רצונן של מדינות עוינות לפתוח במלחמה נגדנו, ויחד עם זאת, גם מגביר את כל הכוחות הצבאיים העומדים לרשותנו, והופך את צבאנו לצבא החזק ביותר, באופן כזה, שבזכות כל לומד תורה, זוכה כוחו של חייל אחד להיות שווה לכוחם של עשרה חיילים מצד האויב... אילו היינו רואים כל זאת בעינינו ממש, האם עדיין היו לנו שאלות על שוויון ועל נטל?

אלפי שנים ראינו כיצד גויים ניסו להשמיד את עמנו ללא הצלחה, והיו להם כל הכלים לעשות זאת. האימפריות הגדולות בעולם: מצרים בשיא כוחה, פרס בשיא כוחה, יוון בשיא כוחה, רומא בשיא כוחה, הצלבנים בשיא כוחם, גרמניה הנאצית בשיא כוחה - וכולם נכשלו. גדולי ההיסטוריונים התפלאו על עם ישראל, הנודד והקטן, ושאלו שוב ושוב - כיצד שמר על זהותו היהודית במשך אלפי שנים, ועוד בזמן שהעמים הגדולים בתבל רדפו אחריו וביקשו להשמידו?

איזו תשובה אחרת קיימת מלבד הבטחת התורה הקדושה, שהעיסוק בה, וקיום מצוותיה, הוא ערובה לקיומנו והצלחתנו בכל מצב?

מי אינו יכול לראות, כי מהלכי ההיסטוריה לא נקבעים ביד אנוש, שכוחנו האמיתי נמצא בתורתנו ולא בכוחנו החיצוני? עשרות אימפריות אדירות נפלו ונעלמו מעל בימת ההיסטוריה, מצרים הקדומה, רומא, יוון, פרס, בבל... רק עם ישראל נותר כשהיה, מחזיק באותה תורה ואותה זהות יהודית. מניין נובע כח קיומנו, כח הישרדותנו, אם לא מתורת ה המפעמת בקרבנו?

האם איננו רואים בחוש, בעינינו ממש, כיצד בכל פעם שגוזרים גזירות נגד לומדי התורה, נוצר איום חדש מצד מדינות, שרגע קודם לכן שכחנו על קיומן? בפעם האחרונה שהעלילו עלילת דם נגד החרדים הגיעה לפתע הרעיון המוזר של ספינת המרמרה, והחריפו בהפתעה גמורה היחסים עם טורקיה שלא נגעה מעולם בענייננו. העניינים מתחממים באיראן, לפתע סוריה מאיימת עלינו. סכסוכים בלתי צפויים ממקומות בלתי צפויים, שכבר שכחנו מהם, לפתע מתעוררים משום מקום, ומאיימים על בטחוננו.

האם במלחמת גוג ומגוג, ובפני איום גרעיני, הכח הצבאי יהיה הגורם המכריע את שאלת קיומנו? האם איננו רואים שהמהלכים האמיתיים נקבעים משמים, שהמקל המאיים עלינו רק מוחלף במהלך ההיסטוריה? הרי לפני פחות ממאה שנה האיום הגדול ביותר ליהודים הגיע מגרמניה, והיום שכחנו מהם, ואנו מרוכזים בשכננו הערביים. לפני אלף שנה חשבנו על הנוצרים, ולפני אלפיים שנה על הרומאים... אתמול חששנו מטורקיה, אחר כך מאיראן הגרעינית ממנה לרגע שכחנו. מי שיש לו אמונה, שכל מה שקורה בעולם מכוון משמים, חייב לנצור את התורה ולהעריכה יותר מכל נשק וכל כלי הגנה, ולראות בה את הכפתורים האמיתיים שבכוחם לשנות את פני הדברים.

הוא מה שרואים גדולי ישראל, מפקדי הצבא האמיתיים של עמנו, העומדים בחזית המלחמה של שמירת עמנו ומורשתו.

לא לחינם היו מגדולי ישראל שאמרו על המדינה המקצצת בקבצאות, ומקשה על לומדי התורה, ש"הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים". הרי כל הלגיטימיות שלנו על אדמת הארץ היא התורה והזהות היהודית שלנו, והתורה היא היסוד המקיים את עמנו וקובע את כוחנו נגד האויבים הבאים עלינו בכל דור לכלותנו. כאשר פוגעים בלומדי התורה, וגורעים מלימודה, רק מביאים צרות נוספות על עם ישראל, מבית ומחוץ, פוגעים בכלכלה של עם ישראל ובביטחון. התמיכה בלומדי התורה הוא הביטחון הגדול ביותר שהייתה המדינה יכולה להעניק, אילו הייתה מכירה באמת שקיימה את עמנו במשך 3300 שנה.

מלחמת שוויון או מלחמת תרבות?

כל זה טוב ויפה למאמין, אך מה נשיב לשואל, שלא זכה להכיר עדיין את השקפת התורה, ומתקשה להגיע להשגה שכזו? האם נקודת המבט שלנו נכונה רק מבחינה דתית-פנימית של אמונה, ולא ניתן להגיע אליה בכלים חיצוניים? מה נשיב לאנשי התקשורת הטוענים שעלינו לשאת בנטל, המדברים על שוויון?

מכיוון שמדובר רק בסיסמאות שמטרתן להסית, קל להשיב בשפתם, כי האמת חייבת להיאמר, שלא ניתן לדבר על שוויון בנטל או דמוקרטיה, כאשר הנטל עצמו אינו מוצדק.

באחת מתכניות הטלוויזיה, כאשר הוטחה בפני נציג מפלגת "יהדות התורה" הטענה על שוויון בנטל, הוא השיב בקלות ובפשטות: גם הבן שלך לא חייב להתגייס לצבא נגד רצונו! וזוהי האמת הפשוטה שכלי התקשורת בישראל נוטים להסתיר: צבא-חובה הוא השריד של מדינות קדומות, מונרכיסטיות או קומוניסטיות, ולא של מדינה דמוקרטית הדוגלת בחופש הפרט, שלא למען אדם או גוף שלטוני אחר הניצב מעליו כאדון לעבד.

מדינה הומניסטית מתוקנת שואלת מה היא צריכה לעשות בשביל תושביה, ולא "מה אתה עשית בשביל המדינה"... הקומוניזם דגל באמונה שהאדם חי כדי לשרת את מדינתו, וחיי הפרט וחירותו הם חסרי חשיבות בהשוואה לצורך הכלל, עד שהגיעה הדמוקרטיה והפכה את השירות לאזרחיה למרכז השקפתה, ואת חופש הפרט וחירותו לעיקר שהמדינה חייבת לחתור אליו, לטובת הכלל.

מדינת ישראל ביקשה להידמות למדינות המערביות, הדמוקרטיות, ההומניסטיות, ויחד עם זאת, שמרה את השריד הצבאי והמאוד לא-דמוקרטי של שירות-חובה, מתוך אילוץ של "חוסר ברירה". אך מה אם יתברר שיש ברירה?

נתחיל בעובדה שמדינת ישראל הפכה למדינה היחידה בעולם שמגייסת נשים לצבא כשירות חובה. האם קיים צורך אמיתי בכך? או שאולי גיוסן התובעני נועד בעיקר כדי לשלהב את הבחורים הצעירים הנאלצים להתגייס לצבא?

שים לב, שהטענה כאן אינה נגד גיוס נשים לצבא, אלא נגד גיוס-חובה של נשים. ארצות הברית לא מגייסת נשים בעל-כורחן, וגם לא בריטניה ולא צרפת. מדוע קיים הנטל הלא הגיוני הזה?

שאלה נוספת הנוגעת לעניין היא, האם ישראל היא באמת מדינה דמוקרטית, כאשר גוף שלטוני הנקרא בג"ץ עומד בראש כל ההחלטות המדיניות, ואין גוף אחר שיבקר אותו או יחלוק על החלטותיו? האם קיימת מדינה נוספת בעולם המערבי, המכנה את עצמה "דמוקרטית", ומתנהלת באורח זה? האם גירוש תושבי גוש קטיף היה פעילות דמוקרטית?

כיצד ניתן לדבר על שוויון, כאשר לא קיים השוויון המדובר בראש המוסדות המנהיגים את שלטון המדינה? כולם שכחו את המאבק המוצדק של "צדק חברתי" ומחאת הדיור, נגד הנהגת המדינה, וחזרו להלחם בציבור החרדי בתור הכבשה השחורה.

וכפי ששאלנו את השאלה על גיוס נשים, נשאלת השאלה, האם המדינה באמת זקוקה לעוד כח צבאי, מעבר למיליונים שהיא מגייסת כיום, כאשר היא אינה זקוקה לרובם? האם המדינה באמת זקוקה לכח חרדי שאינו מעוניין לשרת תחת פיקודה הבלתי-דתי? מה יעשה הצבא עם כח של למדנים, של בעלי עיון וחוכמת הספר, בעלי עדינות הנפש בכל הנהגותיהם - מדוע ירצו בהם ללוחמים?

האין זו באמת "מלחמת תרבות" ולא מלחמה על שוויון?                                                            

טענת כלי התקשורת אינה באמת על שוויון, וגם אינה על נטל ציבורי, אלא על תרבות. וככל מלחמותיה הקודמות, גם זו גובלת, לצערנו, בהסתה רבה, ולא חדשה, כלפי החברה החרדית.

"מדינת היהודים" של החרדים

לאחר תשובות אלו, בן-דודך עשוי מן הסתם לשאול: אז מה מציעים החרדים? שנוותר על הצבא, שנפסיק לעבוד, ונשב כולנו בישיבה ללמוד כל היום תורה?

שאלה זו שמעתי לא פעם ממי שאינם חיים בעולמה של תורה, ושמעו את התשובות שנאמרו כאן, ואפשר להבין מדוע. הרי מצד אחד, הסברנו את אמונת חכמי ישראל על פי תורתנו הקדושה, שלימוד התורה הוא המקיים את עמנו, והוא הקובע את מצבה הכלכלי והביטחוני. מצד שני, הבענו התנגדות הגיונית למצב המדיני הקיים, ובפרט נגד הסיסמאות הריקות של "שוויון בנטל". אז מה נשאר לנו בפועל? מהי הצעת החרדים לניהול המדינה והצבא?

שאלה חשובה זו צריכה כתבה בפני עצמה, אך ננסה לגעת מעט בתשובה, כדי לא להותיר איש במבוכה.

צבא על פי התורה: מדינה המתנהלת על פי התורה עדיין תקיים צבא למטרות ביטחון. צבא הגנה לישראל הוא צורך חשוב במצבנו, אך המתכונת התורנית של צבא תכיר בחשיבותם של לומדי התורה. כפי שנאמר על הצבא בתורה (במדבר ל"א, ד): "אלף למטה אלף למטה". צריך שלפחות שליש מעם ישראל יעסקו בתורה. עם זאת, ודאי שגם החילות הלוחמים צריכים לקבוע עיתים לתורה, בזמן שהדבר מתאפשר בידם.

במדינה יהודית מתוקנת, נשים לא יגויסו לצבא מתוך אילוץ. גם יהיה חשוב לשקול ברצינות את שאלת הגיוס לצבא כשירות חובה, במטרה לקדם את הצבא ולהופכו לצבא מקצועי כמו בארצות הברית, עם חילות של לוחמים ומודיעין בשירותי קבע מסודרים המוכשרים למלאכה זו מבחירה.

שוק העבודה: כפי שהוסבר בהרחבה במאמר "סוחטים את המדינה?" (גיליון 55), רוב החרדים בימינו עובדים, כשהם קובעים עיתים לתורה. חשוב לעודד ולשמור על כמות הלומדים הקובעים בכח תורתם את הצלחתנו הגשמית כמו הרוחנית, אך התורה מלמדת אותנו שגם בעבר - היה שבט לוי עוסק בתורה, ושבט בנימין היה מכלכלו, והיו מתחלקים בזכויות של לימוד התורה. הרמב"ם כותב שלשבט לוי היה מצטרף כל מי שרצה ללמוד תורה.

לימודי חול: כפי שהוסבר בהרחבה בכתבה "תכנית הליבה" (גיליון 56), אין ליהדות החרדית התנגדות לשוק העבודה או ללימודים, אך ישנו צורך חד-משמעי לשמור על מסורת החינוך התורני של עמנו מזה אלפי שנים, הקובעת את רמת המוסר והערכים של בנינו ובנותינו. כל הצביון המשפחתי נקבע על פי החינוך שמקבלים הצעירים בילדותם, ולכן במדינה יהודית מתוקנת ילמדו הילדים לימודים תורניים עד שיגיעו לבגרות, ורק אז, כפי שעושים החרדים גם כיום, יצאו לשוק העבודה וילמדו מקצוע. כיום החברה החרדית מציעה מכללות לחרדים, מנהל עסקים ותארים נוספים המתואמים כולם לאורח החיים החרדי.

כפי שקל לראות, יש ליהדות את התשובות לאורח החיים התורני הנכון, אם רק נלך בדרכה בע"ה, נפרח, נעלה מעלה מעלה ונצליח.

על מה הצעקה?

כעת ננסה להשיב על שאלתך האחרונה והקשה ביותר מבין השאלות: על מה ולמה כמה הצעקה?

מבחינת המסיתים, הדבר ברור למדי - הם מפחדים מריבוי הילודה החרדי. עוד לפני הבחירות אמר יאיר לפיד בהרצאתו בקמפוס החרדי משפט שהתפרסם: "אנחנו החילונים חשבנו שאתם נועדתם למוזיאון, אבל אתם ניצחתם אותנו".

עתיד המדינה הולך בעקבות הריבוי הערבי נגד הריבוי היהודי-חרדי. המסיתים, שראו כי הקרב אבוד, מאמינים כעת שאם רק יכשירו את בחורי הישיבות להיכנס למסגרות צבאיות ומסגרות הלימודים החילוניות, יהיה זה עניין של זמן עד שיסירו את הכיפות, ויצטרפו לשורותיהם כחסרי-דת מן המניין. המסיתים אינם רוצים מדינה יהודית ואורח חיים חרדי בישראל, ומכיוון שלא הצליחו להלחם בנו מבחוץ, רצונם להלחם בנו מבפנים. זו גם הסיבה לכך שממציאים כל מיני מלגות לאוניברסיטאות וכדו, במטרה להוציא כמה שיותר חרדים מעולם התורה. ההכשרה הצבאית כבר הוכיחה את כוחה כלפי הזרם הדתי-לאומי, שאיבד רבים ממאמיניו, שהתלוננו רבות על חוסר הצניעות בצבא, כמו גם על ההנהגה. אני עצמי למדתי בעבר בישיבה תיכונית, ואני יכול לדווח כיצד מרבית הלומדים מהכיתה שלי הסירו את כיפותיהם לאחר הצבא, וגם החזקים שבהם נחלשו מאוד ביראת שמים. רובם הסבירו לי שהיה להם קשה לשמור על יהדותם כאשר הסמכות הצבאית והמרות אינה דתית, ואף לועגת לדתיותם. היו שהסירו את הכיפה מבושה.

כל מי שהיה בצבא יכול להעיד שהצבא הוא לא רק חיל לוחמה, אלא דרך חיים ותרבות, הכופה על חייליו השקפות וגם תכנים, שאם אינם הולכים בקנה אחד עם התורה, עשויים להביא לאובדנם.

המסיתים מבקשים לצמצם את כח התורה בישראל, בכך שיאלצו את הלומדים להגיע אליהם תחת חסותם. לא מדובר ב"מזימה" או בתיאוריית קונספירציה סודית, אלא בתהליך פסיכולוגי פשוט, שבו היציאה מעולם הישיבות לעולם לא-רבני, תביא באופן טבעי לירידה ביראת שמים ולעזיבת עולם התורה. זו גם המטרה העיקרית העומדת מאחורי תכנית הליבה. זכור לי ששמעתי פעם נציג חרדי מתווכח עם פוליטיקאי, ששאל אותו מדוע אינו מוכן לתכנית הליבה. הנציג החרדי השיב לו ללא היסוס: "לפתע אתה דואג לחינוך ילדיי? והרי רק בתחילת התכנית דיברת נגד הילודה החרדית, ומדוע אנו בכלל מביאים ילדים לעולם... זו בפירוש צביעות, על ילדים שאינך רוצה בקיומם אל תנסה לכפות את מערכת החינוך שלך".

* * *

עם זאת, שאלתך ודאי חתרה להגיע לפנימיות הדברים. הרי אנו מאמינים שאין דבר הקורה בעולם, מבלי שהדבר נוגע ללומדי התורה. הרב אליהו דסלר זצ"ל כתב על הדורות שלנו:

"בגלות זו ההסתר והחושך שבאו בעטיו של חטא אדם הראשון, הולכים וגדלים, ההשקפות החומרניות מתגברות ומאפילות על הרוחניות... סוף גלות זו היא התקופה הקרויה בפי חז"ל "עקבתא דמשיחא", שבה "חוצפה יסגא" (סוטה מט). גלות השכינה היא תחת יד חצופי ישראל, הן נשמות "ערב רב" המעורבות בישראל... בכח גאוותם ושלטונם מנסים הם להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של "כוחי ועוצם ידי", ועומדים בחציפות ובעזות כנגד האמונה, התורה ועבודת ה. זה הוא הניסיון שלתוכו הוטל עם ישראל ב"עקבות דמשיחא".

אך מדוע קמה הגזירה דווקא עכשיו? במה אנו צריכים להתחזק?

ובכן, גדולי ישראל טוענים, שצריך להתחזק בדיוק בדבר שבו מבקשים כעת להלחם בנו: בלימוד התורה.

מסתבר שקיימת התרשלות בלימוד התורה, ואולי יהיה נכון יותר לומר, התרשלות בערך לימוד התורה, כי בדיוק על זה נלחמים בנו המסיתים טוענים נגדנו, שהתורה אינה באמת חשובה לעם ישראל, והם שואלים מדוע אנו "מתבטלים" בלימודה כשאנו יכולים לצאת להלחם וללמוד לימודים אחרים ולעבוד?

מתוך טענתם, שמקורה האמיתי הוא גזירה משמים, נוכל ללמוד מה חסר אצלנו: ערך התורה. כי גם מי שמתקשה ללמוד, אינו צריך להקל ראש בעצם החשיבות של לימוד התורה, ובחשיבות שהוא מקנה לתורה כשהוא ניגש לסדר לימודה. אמרו לנו חז"ל, שבית המקדש השני נחרב בגלל ש"לא קראו בתורה תחילה" (לא קראו את ברכת התורה). מובן שלא הייתה כוונתם לברכה עצמה, אותה ודאי קראו כנדרש בהלכה. לא בגלל ששכחו לקרוא ברכה - נחרב הבית. כוונתם של חז"ל הייתה עמוקה יותר, כפי שמסבירים לנו רבותינו: בני ישראל לא כיוונו בברכת התורה, ובמילים אחרות, הם לא החשיבו את לימוד התורה די הצורך, ובפנים ליבם הם לא חשו בחשיבותה.

החזון איש זצ"ל, מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, למרות שהתנגד לגיוס לומדי התורה ככל גדולי ישראל, כתב בספרו (חזון איש, עמוד 305): "על המתחזים ללומדים להשתמט מן השירות קבע, כי יש להם דין רודף את כלל הישיבות בארץ". אלו מילים קשות מאוד, שנאמרו על המזלזלים בלימוד התורה, והמשתמשים בה בצביעות רק כדי להשתמט מעול דרך ארץ. האם ייתכן שמדבר זה צמחו הגזירות? האם יש בקרבנו לומדים המזלזלים בחשיבות התורה, והגורמים לקטרוג בשמים על עולם התורה? אך גם מבלי שנפנה אצבע מאשימה כלפי צבוע זה או אחר, העושים בתורה קרדום לחפור בה, עלינו לשאול את עצמנו, האם ייתכן שגם אנו תורמים במידת-מה למצב הזה ללא ידיעתנו?

ודאי שאיש מאיתנו לא יחשוב על עצמו שהוא מזלזל בתורה ובחשיבותה ח"ו, אך עלינו לזכור, שכאשר חז"ל אמרו ש"לא ברכו בתורה תחילה", כוונתם נסבה על דקות המחשבה - בגלל שלא ברכו...

התורה דומה לכלה, מהבחינה הזו שהלומד נושא אותה וקשור אליה בליבו תמיד. ההתרשלות היא לא רק הרפיון בעצם הלימוד, אלא היחס שלנו ללימוד בעת שאנו לומדים. האם ייתכן שאנו מחשיבים יותר מידי שיחה בטלה במהלך הלימוד, או אולי מתבטלים לעיתים על כוס קפה במהלך הסדר? ב"ה שיעורי תורה מצויים כיום בהמוניהם, ואין מי שלא ימצא רב שיוכל להתחבר אליו ולשיעוריו. הטכנולוגיה מאפשרת לעסוק בתורה בדרך כמו בישיבה, בטלפון כמו עם הנגן. האם אנו מחשיבים כלים אלו, ורואים ערך אמיתי בהשגת התורה ולימודה?

אנו קוראים בכל יום: "ואהבת את ה אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך... ושיננתם לבניך, ודיברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך". התורה לא רק רוצה שנלמד בה, היא רוצה שנחיה אותה, שנעריך אותה ונכיר בחשיבותה.

הקב"ה רוצה שנתייחס לתורה כאל לימוד חשוב ויקר מאוד, שראוי להשקיע בו ולא להפחית בחשיבותו רק בגלל שהוא נפוץ. גם מים הם נפוצים, אך מי שלא ישתה ימות בצמא. גם פעילות גופנית היא קלה להשגה, אך מי שלא יעסוק בה סביר שיאבד את כושרו ובריאותו עם השנים.

לכן אומרים לנו רבותינו בזמן הקשה הזה, של גזירות, של הסתה ושל שנאת אחים, להתחזק דווקא ובעיקר בלימוד התורה. כך יראו בשמים עד כמה חשובה ויקרה התורה בעינינו, ובזכותה יתבטלו בעז"ה כל הגזירות, תתבטל כל השנאה, ונזכה לחיות יחד באהבה, עבור המטרה הגדולה שאין חשובה ממנה.