אמא, לילד השונה הזה התפללת

תמר (שמות בדויים וסיפור אמיתי), אמא שהשתתפה בחוג-הורים, העלתה בעיה עם בתה רות, הלומדת בכיתה א´.

בראשית דבריה ציינה, שרות נולדה עם שפה שסועה, ובגילה הצעיר כבר הספיקה לעבור מס´ ניתוחים... כיום היא מאובחנת כלקוית למידה ומקבלת "שעות שילוב" (בהן היא לומדת עם מורה פרטית). "הבעיה העיקרית שאני רוצה להעלות היא, שרות עדיין לא קוראת כמו כולם. ההתקדמות שלה מאד איטית ואני חוששת שלא תוכל לעלות לכיתה ב´ כמו שאר הילדות".

"מדוע ציינת שהיא נולדה עם שפה שסועה?".

"מה זאת אומרת", אמרה, "הרי היא נראית שונה. ברור שהילדות בכיתה צוחקות עליה, הביטחון העצמי שלה מאוד ירוד ונראה לי שזה משפיע גם על יכולת הקריאה שלה".

השגחה פרטית

כשיש לילד שלנו שוני כלשהו, אנחנו מיד מתגייסים לסווג אותו כ"מסכן המשפחתי". כל בעיה שצצה וכל התנהגות מיד "מודבקת" אל השוני, לפעמים אף מבלי שנשים לב.

השוני, המלווה בקושי מסוים, במקרים כאלו, הוא נקודת מוצא שאיננו מתכחשים לה. אלו נסיבות החיים. אבל, הקב"ה מותיר בידינו את העיקר, והוא הבחירה כיצד להתייחס אליו.

במידה וניתן תוקף לבעיה, ונשים אותה "במרכז", כמו במקרה של רות, הבעיה תגדל ונקשר אליה כל עניין. כל קושי מיד יתורץ כנכון ומוצדק, כמו אצל רות, כי הרי "היא נולדה עם שפה שסועה". אבל, במידה ונשים בצד את השוני, ונראה את הצדדים החזקים והטובים שלה, ונבין שנכות או קושי הם רק עניין של תפיסה, ניתן לה בכל אפשרות להיות ילדה רגילה, יכולה, חברותית, צדיקה, טובת לב וכו´... וגם, אחרון ברשימה (כדאי להיזכר בזה רק כשיש תועלת ממשית כמו בטיפול רפואי וכו´) שיש לה שפה שסועה...

במקרה כזה, כמו בכל עניין, ראשית, עלינו לעצור ולהיזכר בהשגחת הבורא (מדהים לגלות עד כמה המחשבה הזו חמקמקה...). הקב"ה, הרחום והחנון, האוהב והטוב, החליט שרק בדרך הזו, עם השוני המסוים הזה, יוכל הילד שלי להשלים את תיקונו בעולם. השונות היא לא סתמית ולא בטעות! היא בהשגחה מדוקדקת ולטובתו של הילד שלי. אם הקב"ה נתן לילד שלי את ההתמודדות הזו - זה הכי טוב עבורו!

מטרת החינוך - הכנה לחיים

שנית, עליי לברר, מהי המטרה שלשמה הופקד בידי הילד הזה - למה אני טורחת בגידולו כ-20 שנה? כשאני שואלת את השאלה הזה בחוגי הורים, אני בד"כ שומעת גמגומים. רוב האמהות אפילו נבוכות, כי התשובה אינה ברורה להן...

מטרת הגידול והחינוך - היא הכנה לחיים. נדרשות 18-20 שנות הכנה כדי להגיע לחיים האמיתיים מוכנים כראוי.

במידה והמטרה הזו תעמוד לנגד עיניי, יהיו לכך השלכות רבות.

* * *

לפני כשנתיים קראתי כתבה גדולה על איש עיוור מירושלים, נשוי לאישה רגילה ואב ל-6 ילדים. הכתבה סיפרה בהתפעלות כיצד הוא מנהל אורח חיים רגיל לחלוטין: עובד, לומד ומנהל חיי משפחה. בין השאר, מסופר כיצד אותו אבא עיוור מכין ארוחת צהריים לילדיו, ממש כאילו הוא רואה: פותח ארונות, מוציא מצרכים, מדליק את האש, חותך, מקלף, מבשל ומגיש ארוחת צהריים לתפארת (אני ממש לא בטוחה שלבעלי יש את המיומנות הזו...).

מהיכן תעצומות הנפש האלו? מהיכן לקח את המיומנות, מעוררת ההתפעלות הזו, להיות ממש כאחד האדם?

תשובתו הייתה אחת: אני חייב לאמא שלי הכל. אמא שלי אף פעם לא ריחמה עליי. היא ציפתה ממני, כילד, להיות שותף רגיל במשימות הבית. הייתי תולה כביסה, מוריד את פח האשפה ועושה בבית הכל. השכנות מסביב ביקרו את אמי בחריפות וטענו שהיא מתאכזרת לילד עיוור, אבל אמא שלי עמדה על שלה. "יום אחד", הייתה אומרת לי, "תעזוב את הבית ואני כבר לא אהיה שם לצידך. עליך ללמוד להיות עצמאי לחלוטין כבר מעכשיו".

* * *

אם אני מבינה שתפקידי להקנות לילד בעל השוני, ממש כמו לכל הילדים, מיומנויות חיים, עליי לאפשר לו, כבר עכשיו, לחיות את החיים בעצמו. להתמודד, לנסות, להיכשל, למעוד וגם להצליח. אם אמשיך ליישר לו כל הזמן את ההדורים, לא אאפשר לו להכיר בכוחותיו, לממש אותם ולהוציא אותם מן הכח אל הפועל. ילד שמכיר בכוחותיו, ומסוגל לממש אותם, הוא ילד שמאמין בעצמו, שבוטח ביכולת שלו ושאינו תלוי באחרים. הוא מסוגל להיות אחראי למצבו ולגורלו, בלי קשר לשוני שלו.

תסמכי עליו!

"אין זה משנה אילו קשיים יש לילד, מחובתנו לחנך אותו במלוא הזהירות והרגישות, כמו שמחנכים כל ילד אחר - אם לא למעלה מזה. כי אם יש ילד שזקוק לתשומת לב אישית, כדי להגשים את הפוטנציאל שלו, הרי זה הילד ה"מוגבל" (הרבי מליובאוויטש, הדרך לחיים של משמעות, חוכמת הרבי, אריה ניר).

עלינו להרים ציפיות מהילד גבוה ככל שנוכל, ללא קשר לשוני שלו, כי ציפייה של אמא מייצרת מציאות. אם אצפה למעט, הילד ישתף-פעולה עם הציפייה הזו, ויישאר קטן/ לא יכול/ לא יודע, והחיים יראו לו קשים ו"גדולים ממנו", אבל אם אצפה ממנו לגבוה – אזמין אותו לגלות את תעצומות הנפש הטמונות בו.

אם הקב"ה מאמין בילד שלי, שהוא מסוגל ויכול להתמודד, ואף לצמוח, על אף, ואולי בזכות השוני שלו, אז איפה האמון שלי?

כשאני מאמינה בילד וסומכת עליו, באופן טבעי אעביר לו אחריות.

אחריות על מה?

כל אמא והציפיות שלה, וכל אמא והאמון שלה. כשהאמון של אמא גדל, גדלה איתו, ביחס ישר, העברת האחריות. אחריות אישית: על הלימודים שלו, על הזמן הפנוי שלו, על החיים החברתיים שלו, על החיים הרוחניים שלו, על הכישלונות ועל ההצלחות שלו. כן גם אחריות כלפי אחרים: בנשיאה בעול יחד עם בני הבית, הכיתה, הקהילה וכו´. במידה ואקח את האחריות על עצמי, אולי אעזור לו עכשיו, אבל יחד עם זאת גם אייצר לו סוג של קביים, איתם ילך, חלילה, כל חייו. במידה ואסמוך עליו, אעזור לו לפרוש כנפיים!

מצויני ישראל

בקיץ תשל"ו הגיעו קבוצה של נכי צה"ל למעונו של הרבי מליובאוויטש בניו-יורק.

הרבי דיבר איתם והפגין כלפיהם אהבה וחיבה באופן יוצא דופן. מילותיו, כך מתארים חלק מהנכים, נחקקו בתודעתם לשנים רבות ונסכו בהם כוחות שלא הכירו קודם:

"כאשר חסר למישהו דבר באיברי גופו, וכיוצא בזה, אין זו סיבה להיות נופל ברוחו, ח"ו, כי אם אדרבה, זה גופא מהווה הוכחה שהקב"ה - בורא האדם ומנהיגו - נתן לו או לה כוחות רוחניים מיוחדים, שעל-ידם יוכל להתגבר על החסרון הגשמי והרוחני, ואדרבה, להשיג עמדה ולעלות בעניינים חשובים וטובים למעלה מהישגים של אדם מן השורה".

"אי לכך", המשיך הרבי, "אין דעתי נוחה מהשם "נכי ישראל", המורה על נחיתות וירידה, אלא שיש צורך להדגיש ולהבליט שאדם כזה הוא מיוחד ומצוין על ידי בורא האדם, שנתן לו כוחות מיוחדים יתרים על הכוחות הקיימים אצל בן-אדם מן השורה, שדווקא לכן בכוחו להתגבר על הקשיים והמניעות שאין ביכולת אדם מן השורה להתגבר עליהם. ובכן, הייתי מציע לכנותם בשם "מצויני ישראל"!

כמו כולם

צילה גרינברג, מנחת הורים בגישת שפר, מהיישוב עפרה, ילדה, לפני כ-12 שנה, את יותם, ילד עם תסמונת דאון, או כפי שקוראת לזה צילה, "עם כרומוזום עודף". כשנתיים לפני הולדתו, השתתפה צילה בחוג הורים, וכשנולד יותם היא החליטה, יחד עם בעלה, לגדל את הילד הזה כרגיל. בלי רחמים מיותרים וגם בלי עזרה חיצונית או אבחונים.

בסביבתה היו כאלה שטענו שהיא מכחישה את הבעיה, אבל צילה ובעלה היו חזקים דיים לגדל את בנם כפי שהאמינו, ועם עובדות אי אפשר להתווכח. כיום יותם לומד בבי"ס רגיל, קורא וכותב, לומד ונבחן כרגיל ומשתלב חברתית מצוין.

לפני כחמש שנים פורסמה על יותם כתבה גדולה באחד העיתונים, איתה מרצה צילה בפני הורים. יותם גדל באמת כמו כולם עד כדי כך, שכשפורסמה הכתבה, התלוננו ילדי הכיתה מדוע רק על יותם עושים כתבה?!... בהרצאתה מראה צילה סרט קצר ובו רואים את יותם בכיתה ב´ או ג´, כשהוא מחמם לעצמו אוכל במיקרוגל לארוחת הצהריים, שוחה בבריכה(!), הולך למכולת, עסוק במשחק עם חברים, ומשתתף במטלות ובעזרה בבית.

"זה נכון שיש לו כרומוזום עודף", אומרת צילה, "אבל מי אמר מהם התסמינים? הרופאים קובעים אותם על-פי מראה עיניהם... אף אחד לא יודע לכתחילה מהן יכולותיו של הילד. החלטנו לגדל את יותם לא לפי הספר, אלא מתוך ציפיות גבוהות, ולאפשר לו את ההזדמנות הטובה ביותר".

כשבמשפחה המורחבת ראו את התעודה הטובה של סיום כיתה א´, הגיבה אחת הדודות בהתפעלות ש"כל זה בזכות החום והאהבה שאתם נותנים לו...". אחיו הגדול של יותם הגיב בחיוך ואמר שההיפך הוא הנכון, כל זה בזכות יותם עצמו ולא בגללנו... ויותר מזה – יותם הגיע לכל זה בגלל שהוא לא מקבל יחס עודף או שונה מאף אחד... אלא מקבל אהבה כמו כולם וגם ציפייה לעזרה בבית, ממש כמו כולם".

יש אפשרות לשינוי!

חזרתי לתמר ולבעיה שלה עם רות, שנולדה שפה שסועה.

"כשסיפרת את הבעיה שלך", שיתפתי אותה, "מיד חשבתי על חבר של בעלי, שנולד עם שפה שסועה. מיד כשנולד, ראתה אמו את הרופאים מסתודדים בדאגה, והבינה שהם דנים בבעיה שגילו אצל התינוק. "תנו לי מיד את הילד שלי", דרשה, "אני אוהבת אותו ורוצה אותו כמו שהוא!". הילד הזה נולד עם בעיה של שפה שסועה, רגל אחת קצרה ובעיות נוספות, ועבר לאורך השנים שפע של ניתוחים וטיפולים, אבל הכל בגישתה המאמינה והסומכת של אמו, מרגע לידתו.

ומה קורה איתו היום? האיש הזה, שקיבל בבית יחס רגיל, בציפיות גבוהות, בלי הנחות או רחמים, גדל להיות טיפוס של מנהיג שמעביר שיעורי תורה ומוסר סדנאות... בעל תשובה חם, איש משפחה ובעל בטחון עצמי הרבה מעל לממוצע... העובדה המדהימה היא, שרק כשאשתו סיפרה לי את קורותיו, נפניתי לשים לב שיש לו איזושהי בעיה... אף אחד לא שם לב למגבלה שלו, מפני שהוא בעצמו כלל לא מייחס לה חשיבות".

תמר שמעה אותי בקשב, והבינה שעד היום כל עניין עם רות קושר מיד לעובדת השפה השסועה... האמון כמעט לא היה, הציפיות ירדו והבעיות רק החריפו...

"מה שאני מבינה שחסר", הוסיפה, "הוא ´תבלין´ האמון. אולי כשאחליט לא לרחם, אלא להאמין שהיא תלמידה טובה וחברותית, היא תבחר להשתלב כרגיל... וחוצמזה, איך קישרתי כל-כך בביטחון יכולת קריאה עם שפה שסועה?... באמת מה הקשר??...".

* * *

רות התחילה, לשמחת כולנו, להתקדם בקריאה, ולקראת סוף החוג נתנה קפיצה משמעותית והתחילה לקרוא ממש! מספר חודשים לאחר שהסתיים החוג, התקשרה אליי תמר ואמרה: "התקשרתי לספר לך שאתמול קיבלתי טלפון מהמורה של רות. היא שיבחה אותה לימודית וחברתית, ואמרה שהביטחון העצמי שלה השתפר פלאים. היא ביקשה לדעת מה עשינו איתה...".

"הפסקתי לקשר הכל לבעיית השפה השסועה", אמרתי, "ובעיקר, הרמתי ציפיות".

בתפילה שנשכיל לצפות מהילדים שלנו לטוב ביותר שניתן.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.