מותר לגלות לחמי את סוד אשתי?

אל מורי ורבי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א הגיע יהודי עם שאלה מצערת וחמורה ביותר:

אשתי, מספר האיש, שהינה כבת ארבעים, חלתה ל"ע במחלה קשה, וביקשה ממני ומהרופא שלא לספר לאיש על דבר מחלתה.

והנה, חשבתי בליבי, שראוי מאוד שאספר את הדבר לאביה של אשתי, שהוא ירא שמים מרבים, אשר שופך נפשו לפני קונו בתפילתו, ואולי בזכות תפילותיו עליה, ירחם עלינו הקב"ה. אך אם אספר לו אודות המחלה, הרי שאגלה סוד שאסרה עלי אשתי לגלותו. שאלתי אפוא היא, האם אני רשאי לספר את הדבר לאב כדי שיתפלל על בִּתו?...

תשובה:

להלן תשובת מורי ורבי שליט"א:

איסור גילוי סוד

איסור חמור הוא לגלות סוד, כמבואר בספר משלי (כ', י"ט) 'גולה סוד הולך רכיל'. ונאמר במסכת יומא (דף ד' ע"ב): מניין לאומר דבר לחבירו, שהוא ב'בל יאמר', עד שיאמר לו 'לֵך אמור'? שנאמר 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'. וכתוב בספרי הקדמונים, שהמגלה סוד של הזולת מבלי רשות, מתגלגל לעולם כשהוא אילם!

ונאמר ב"חפץ חיים" (איסור רכילות ח'-ה'): חייב אדם להסתיר סוד אשר יגלה לו חבירו דרך סתר..., כי יש בגילוי סוד נזק לבעליו, וסיבה להפר מחשבתו, גם בזה הוא יוצא מדרך הצניעות, והוא מעביר על דעת בעל הסוד".

תפילת האב על בניו

נאמר בתורה: "וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם" (בראשית ל"ב, א'), וכתב הספורנו: "כבר אמרו 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך' (מגילה דף ט"ו ע"א), אמנם סיפר הכתוב ברכת לבן לבנותיו, להורות שברכת האב אשר היא על בניו בכל נפשו, בלי ספק ראוי שתחול יותר בסגולת צלם אלקים המברך, כאומרו 'בעבור תברכך נפשי' (בראשית כ"ז, ד')".

ובפירוש הטור הארוך על התורה (פרשת יתרו), כתב על הפסוק 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך' (שמות כ', י"א): היה לו לומר 'יאריכו', וכתב 'יאריכון', לדרוש שגם על האב והאם מדבר הפסוק, שהם מתפללין לה' שיאריכון ימיו של הבן. כלומר, נקט הכתוב למען 'יאריכון' (האב והאם) ימיך, ולא 'יאריכו', כדי ללמד, כי המכבד את הוריו, הם יתפללו עבורו, ובתפילתן הם יאריכון את ימיו!

נמצאנו למדים, כי כוחה של תפילת האב על בניו עצומה וקרובה להתקבל, ולפיכך נראה, כי ראוי לספר לאב אודות מחלת בתו, כדי שיעתיר בתפילה עבורה, ויש להניח שאילו היתה הבת יודעת את מעלת תפילת האב, היא היתה מתרצית שיודיעוהו.

(ומעשה היה באלמנה שכל שנשאר לה לתנחומיה היה בנה היחיד. שלחה האם את בנה ללמוד באחת הישיבות, והנה, לאחר זמן לא רב, התחיל הבחור לחוש ברע. נבדק, וגילו הרופאים שמחלה ממארת מקננת בגופו ל"ע. רבני הישיבה התייעצו בכובד ראש, מה לעשות בנידון זה, האִם להודיע את הבשורה המרה לאֵם הגלמודה, שכל שנשאר לה הוא ילד זה, או שמא כדאי שלא לגרום לה צער וסבל מרובים כל כך, והרי בין כך לא תוכל לעזור לבנה במצבו החמור? לבסוף החליטו לשתוק ולהעלים את הדבר מהאם, וטיפלו בו במסירות רבה ברופאים ותרופות. 

לאחר כחודש, התלמיד נפטר. סמוך לקברו כשהספידוהו הרבנים, ביקשה גם האֵם לומר את דבריה. אף על פי שאין דרך נשים להספיד, הניחוה לשפוך את מר ליבה.

אני מאוד מודה לרבנים על הטיפול המסור בבני, אמרה האלמנה, אולם, ההחלטה לא לגלות לי, אמנם חסכה ממני צער, אבל הפסדתם לבני תפילה של אמא!... אף על פי ששיקול דעתכם היה, שאין כל סיכוי להחלמתו, ולמה שתסבול האלמנה צער כל כך קשה, בכל זאת, שמא אב הרחמים היה שומע את תפילתי, תפילה של אמא על בנה יחידה, ומרחם עלי ומבטל את הגזירה...).

מה הדין כשמצבו של האב יורע בעקבות הבשורה? 

אולם, אם הידיעה אודות מחלתה של הבת, תשפיע לרעה על האב, ומצב בריאותו יתדרדר, אסור לגלות לו אודות המחלה, ואדרבה, יש לעשות הכל כדי להעלים ממנו את מחלתה. ואם ח"ו יגיעו בשורות לא טובות מהבת, דיה לצרה בשעתה, ואין לנו להקדים ולספר לו כעת בשורות רעות, כשחייו יסתכנו עקב כך. (ומסופר על הגאון ר' חיים זליבנסקי זצ"ל, שחלה במחלה ממארת, והרזה מאוד, וכדי להעלים מאביו החולה את דבר מחלתו, לבש שתי חליפות זו על גבי זו).