האם להתחשב באיומי התאבדות?

אל מורי ורבי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א פנו בנים לבני זוג זקנים, ובפיהם השאלה הנוראה הבאה:

האשה חלתה באלצהיימר רח"ל, ומפריעה מאוד לבעלה. היא מחליפה בין יום ללילה, ערה בלילות וישנה בימים, מעירה את בעלה בבהלה מספר פעמים בלילה וצועקת היכן השיניים שלי (בעוד הן בפיה), היכן נעלי הבית שלי וכו' וכו', כך שחייו של הבעל לצידה אינם חיים.

הבעל דורש מהילדים שיכניסו את האישה לבית אבות המטפל בחולים מעין אלה. מאידך, הרופא המטפל בה אומר, שכעת בהיותה בביתה, יש לה קצת זיכרון, היא זוכרת את המטבח שלה, את הסלון והמרפסת, ואם יעבירוה לבית אבות, היא תתבלבל לגמרי, ותכנס לדיכאון וצער, עד שממש תחלה מכך, וקיים חשש שהדבר יקצר את אורך חייה.

אלא שהבעל מאיים, שאם לא יוציאו את אשתו מהבית - הוא יאבד עצמו לדעת! ואין מדובר בסתם איום, אלא יש לזה רקע, כי הוא ניסה לאבד עצמו לדעת כשהיה במצב נפשי קשה, כך שקיים חשש שאם לא ימלאו את רצונו ישלח יד בנפשו ח"ו. 

נשאלת השאלה, כיצד על הילדים לנהוג עתה: האם ישאירו את אמם בביתה, כדי שתישאר קצת בדעת, או שמא עליהם להתחשב באב, שצערו רב מאוד? (כמובן שלכתחילה יש למצוא עצה שתועיל לשני בני הזוג, כגון לחלוק את הדירה לשניים וכדו', אלא שבנידון דנן העצות השונות לא היו לא מעשיות, ולכן הברירה שנותרה היא, האם להוציא את האישה לבית אבות או לא).

תשובה:

השיב מורי ורבי שליט"א:

הבעל חייב ב'מדור' וברפואה

אחד מהחיובים שהבעל חייב לאשתו הוא לתת לה 'מדור', וכמו כן הוא חייב ברפואתה, כמבואר בשולחן ערוך (אבה"ע ריש סי' ס"ט): "כשנושא אדם אשה, מתחייב לה בעשרה דברים, ואלו הם: מזונותיה, וכסותה, ורפואתה... ויושבת בביתו". ואם כן, הבעל לא יכול לתת לה מדור שיפגע בבריאותה, אלא חייב לדאוג לה לדירת מגורים שטובה ונוחה עבורה, ולא שתחלה ממנה, ואם כן לכאורה זכותה היא להישאר בביתה.

אין לחוש לאיומי התאבדות

ומה שהבעל מאיים בהתאבדות, אין לנו להתחשב בזה. וכעין מה שמצינו בשו"ת מלמד להועיל (ח"א סי' ס"א), שהגיע לפניו מעשה באשה שדרשה מבְּנה שילמד בגימנסיה בגרמניה, שהיו מתקיימים שם לימודים גם ביום השבת. האֵם ביקשה מבנה שילך ללמוד בגימנסיה אף בשבתות, מכיון שעל פי החוק תלמיד שסירב להשתתף בלמודים בשבתות, היה מסולק משם. אך הבן סירב לחלל שבת בכתיבה ובשאר מלאכות שהיו עושים שם. האֵם התעקשה, ואף איימה בהתאבדות אם הבן לא ילמד שם בשבת. ובא הבן לשאול, היאך עליו לנהוג?

ופסק המלמד להועיל, שאסור לבן ללמוד בשבת, למרות האיום בהתאבדות מצד האם, מפני שאי אפשר להנהיג את התורה בכניעה לאיומים. וגם בענייננו כך - אי אפשר להיכנע לאיומי הבעל כשאין הצדקה לדבריו, אלא הוא חייב להתגבר על עצמו, ואם יש צורך בכך ילך לטיפול פסיכולוגי.

מי נדחה מפני מי?

אך כאשר הצעתי את השאלה לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, השיב לי כדלהלן:

טענת הבעל צודקת, כי 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת', והאשה כרגע במצב של כעין 'נחש', כי היא מטרידה את בעלה ומקשה עליו את חייו. ומקומה של אשה שסובלת מאלצהיימר וגורמת סבל רב לבעלה, הוא בבית אבות, בו נמצאים מטפלים מנוסים היודעים לטפל באנשים עם בעיות כאלו. לכן טענת הבעל הינה כדין, ואילו טענת חשש ההתדרדרות הרפואית של האשה, אינה מוצדקת כל כך.

עוד הוסיף מורי חמי שליט"א, שהלחץ על הבעל הוא ישיר ומיידי, משום שהפרעות האשה גורמות לו באופן ישיר לטירוף הדעת ולחולי, עד שדורש להתאבד. לעומת זאת, הנזק שעלול להגרם לאשה הינו בגדר 'גרמא', כלומר, זהו נזק איטי ובלתי ישיר, ונמצא שהנזק של הבעל גדול יותר מהנזק שעלול להיגרם לאשה.

המדור והריפוי - בבית האבות

ונראה להוסיף ביאור בכוונת מורי חמי שליט"א, שכל מה שמבואר בשולחן ערוך שבעל חייב במדור לאשתו, ואינו רשאי לספק לה מדור שיפגע בבריאותה, היינו באורח חיים שיגרתי, אבל כאשר מדובר בחולת אלצהיימר, שהופכת את החיים בבית לבלתי נסבלים, המדור האמיתי בשבילה הוא בבית אבות (כשלא קיימת אפשרות אחרת), והבעל לא התחייב להביא לה מדור יותר מזה.

ובנוגע לחיוב רפואתה של האשה, אף על פי שהטיפול בבית הוא טוב יותר עבור האשה, מכל מקום נראה שחיוב הרפואה אינו מחייב לספק את הטיפול הטוב ביותר, אלא מספיק להביא לאשתו טיפול רגיל, וזאת משום שהחיוב לרפאות נובע ממצוות 'השבת אבידה' ('והשבות לו' - לרבות השבת גופו), ומצוה זו לא מצריכה דוקא את הטיפול הטוב ביותר.

ומכיון שאין לבעל חיוב לדור עם אשתו, לא מחובת המדור, ולא מחובת רפואה, צריך להתבונן מי מזיק לשני יותר, ומכיון שהאשה מזיקה את הבעל בצורה ישירה, ואילו הנזק שיגרם לאשה הוא רק באופן עקיף ועל ידי גרמא, משום כך יש לקבל את טענת הבעל ולהעביר את האשה למקום שיטפלו בה כיאות.

לסיכום: יש לקבל את טענת הבעל, ולהעביר את האשה לבית אבות מעולה בו יטפלו בה במומחיות ובמסירות.

מתוך הספר "והערב נא"