דבש דבורים כשר. איך?!

דבש הדבורה וחלב הפרה, דומים במשהו זה לזה: שניהם נוצרים בגופם של בעלי החיים הללו ממזון שאכלו, ומופרשים מגופם החוצה. לפיכך סביר להניח שבעת העתיקה, אדם שהתבונן באורח חייה של הדבורה היה סבור כי תהליך ייצור הדבש בגוף הדבורה דומה פחות או יותר לתהליך ייצור החלב. כשם שהמזון הנכנס למערכת העיכול של הבהמה מתעכל וממנו נוצר החלב, כך גם מן הסתם נוצר הדבש אצל הדבורה מצוף הפרחים שהיא אוספת ובולעת, על ידי עיכול ושינוי מוחלט, או לכל הפחות באמצעות ערבוב הצוף בחומרים המופרשים מגוף הדבורה והופכים אותו לדבש. שהרי כיצד משתנה הצוף לדבש ללא עיבודו בגוף הדבורה?

אך אם כן יש לתמוה לכאורה, כיצד אוכלים אנו, וכיצד אכלו אבותינו את דבש הדבורים?! והלא אחד הכללים היסודיים בהלכות כשרות הוא הכלל: "היוצא מן הטמא (=מגופו של בעל חיים האסור באכילה. כגון ביצים וחלב) - טמא. והיוצא מן הטהור - טהור".

ואם כך, כשם שהעשב הנאכל על ידי הנאקה (נקבת הגמל) והופך לחלב לאחר עיבודו בגופה, אסור באכילה משום "היוצא מן הטמא - טמא", כך בדיוק היה על הדבש להיות אסור באכילה מאותה סיבה ממש! שהרי הדבורים עצמן אסורות באכילה. כיצד, אם כן, מתירה התורה לצרוך את הדבש?

והנה, מחקרים מאוחרים גילו שתי עובדות מפליאות:

1. לדבורה שתי קיבות. הצוף ממנו נוצר הדבש אומנם נכנס מפי הדבורה פנימה במסלול זהה למסלול בו עובר מזונה, אך אינו נכנס לקיבת העיכול אלא לקיבה מיוחדת - ´קיבת הדבש´, שיש בה שסתום חד-כיווני המונע לחלוטין מהצוף ומהדבש הנוצר ממנו כל סוג של מגע עם חומרים ממערכת העיכול של הדבורה. בקיבה מיוחדת זו אין מיצי עיכול כלל!

2. הדבורה הופכת את הצוף לדבש על ידי ערבובו עם אנזימים.

ייצור הדבש באמצעות אנזימים

האנזימים הינם חלבונים המיוצרים בגופם של בעלי חיים וצמחים, אשר תפקידם הוא לזרז פירוק מולקולות גדולות למולקולות קטנות ובניית מולקולות קטנות למולקולה גדולה. האנזים פועל על ידי שהוא נקשר למצע וכתוצאה מכך מבצע בו שינוי. בסיום הפעולה משתחרר התוצר החדש מהאנזים, והאנזים הפנוי ממלאכה עובר כעת לפעול את אותה פעולה על מצע נוסף עד לסיום תפקידו.

לצורך ייצור הדבש, האנזימים המופרשים בפי הדבורה ובקיבת הדבש מפרקים את המולקולות של הצוף לחומרים העיקריים מהם מורכב הדבש: גלוקוזה (סוכר ענבים) ופרוקטוזה (סוכר פירות).

כמות האנזימים הנדרשת מלכתחילה לצורך ביצוע פעולה זו הינה מזערית ביותר, ואף הם, רובם ככולם מתפרקים ונעלמים לאחר סיום פעולתם.

מתברר אפוא שהדבורה פולטת מהקיבה המיוחדת לייצור הדבש אל הכוורת את הצוף הטהור שהפך לדבש, מבלי שהצוף יעבור דרך מערכת העיכול וכלי הדם שלה. והאנזימים שהפכו את הצוף לדבש, אינם בגודל שהעין מסוגלת לראותם ללא כלי הגדלה, ולכן דינם כחיידקים שאין איסור באכילתם. ובפרט שלאחר הפיכת הצוף לדבש רוב ככל האנזימים מתפרקים ונעלמים, והכמות שנותרת מהם בדבש ביחס לצוף הטהור הינה פחות מאחוז אחד! דבר המוגדר בהלכה כבטל בשישים.