החנוכה שלא אשכח

קר בצריף הארוך. אנשים צללים מתהלכים חסרי אונים, רעבים, חולים... אך הם מבקשים להמשיך לחיות. בכל מאודם הם נתלים בחיים. בציפורניהם, בלסתותיהם המבקשות לנגוס בדבר מאכל, ובליבם, שעוד מבקש לעתים רחוקות דבר עלום שאבד. זכרון אחד שיחמם את הלב במראה, בתקווה מעולם שהיה.

בצריף היה איש אחד מבוגר. פניו הכחושות היו עטויות זקן, וארשת אנושית האירה אותם. עיניו הקרינו חמימות רבה, והוא היה מן הבודדים שתמיד שמר על צלם אנוש. מילת עידוד נחה על שפתיו, ויותר מכל - מבט העיניים שתמך וכמו אמר: עוד קמעה, אחים יהודים, עוד קמעה, החזיקו מעמד...

כיוון שלא רבים כמותו היו בימים ההם, לפחות לא בצריף שלנו, כולנו נשאנו אליו עיניים מעריצות. הקטנים כמוני, הגדולים כמו טולק... (נפתלי), והיותר גדולים – כמוהו.

פעם בשבוע היה מתרחש אירוע מזוויע בצריף שלנו. זה היה בכל יום רביעי בשבוע בעת חלוקת המרגרינה. עמדנו בשורות והושטנו יד גרומה ומורעבת לאחוז בפיסת מרגרינה קטנטנה. כשנגמרה החלוקה הרשמית, נותרו בסיר כמה פיסות. הנאצי שחילק אותה היה מניף את הקערה למעלה ואחר היה הופך אותה... זה היה רגע נורא. עשרות רבות של עיניים שוקקות נתלו בסיר... עיניים שכל משאלתם הייתה לתפוס ולו קמצוץ...

הנאצי הפך את הקערה ועשרות זרועות נהדפו למולה, רודפות באכזריות אחר פיסת מרגרינה... ציפורניים ננעצו בבשר, וגופות נפלו זו על גבי זו. אלו שהתפלשו על הקרקע עטו על פירורי המרגרינה כמוצאי שלל רב.

הנאצי ועוזריו מילאו פיהם בצחוק. מחזה מרנין הוא להם לראות את היהודים מתנפלים כך איש על רעהו. לפי שכך היו פני הדברים, רבים עמדו מנגד נושכים שפתותיהם וקומצים ידיהם. ליבם יוצא למרגרינה, אך אין הם חפצים לראות את הנאצים לועגים להם. אין הם חפצים למלא את ליבם הערל של הרוצחים שמחה לאיד. לפיכך, רק עיניהם עקבו בצער ובכאב אחר המחזה.

ואני, אף שקטן הייתי, ילד רך בשנים, ראיתי זוועות רבות למכביר. זו הייתה אחת מהן. לא אהבתי את המחזה ואף שהייתי רעב, הבטתי עליו בשאט נפש.

והנה, הגיע יום רביעי, יום חלוקת המרגרינה. שוב הפך הנאצי את הסיר ושוב רבים התנפלו... אלא שמשהו נורא התרחש ביום ההוא. האיש המבוגר, מאיר הפנים - האיש ששמר על צלמו, נראה בין המתנפלים...

מזועזע הבטתי בו מסרב להאמין שהרעב הכריעו. רבים עמדו משתאים וכואבים את חרפתו. הגם אחרון האנשים איבד את צלמו? עצוב הלכתי לדרגשי באותו הלילה. תמונת האיש שהערצתי שרוע על הרצפה, מלקט את פירורי המרגרינה, צרבה את ליבי. עברו עוד ימים מספר, והנה התרומם האיש ההוא ממושבו, תולש מול עינינו המשתאות את כפתורי מעילו ומורט את חוט המכפלת. הפעם הבנו סופית כי נטרפה עליו דעתו. זה היה מראה בלתי נסבל.

חיבקתי את טולק. לא יכולתי לראות את שהתחולל באיש ההוא... כאבתי את הדרדרות נשמתו. הרבה מוזלמנים ראיתי במחנות. הרבה שאיבדו את צלמם, אך אותו סירבתי לראות כמותם. אציל נפש היה ומאיר פנים, שהרי תמיד מזומן היה חיוך על שפתיו ומילת עידוד זולגת מפיו. עיניו היו חמות וטובות, וכמותו היו כה מעטים... אז איך כבה עמוד הענן שלפני המחנה, איך...?

עודני מתבונן בו בכאב עצור, והנה הוא נעמד על גבי התנור ממולל בידו את החוט שפרם, מוציא מכסו פיסת מרגרינה נועץ בכפתור וקורא בקול: "יידען, היינט איז חנוכה, יידען"... (יהודים היום חנוכה... יהודים). הקריאה שלו, שלא אמרה לי מאומה, הקפיצה את כל האנשים מהדרגשים. דמומים נשאו אליו את עיניהם. גופם הדווי כמו הזדקף. הם התקרבו בדחילו ורחימו אל האיש, והנה פניו החלו להאיר כתמול שלשום, והוא חזר על מילות הקסם: "יידען חנוכה!". הוא הדליק גפרור בודד, האהיל על הנר שיצר, ובירך בקול שלא מעלמא הדין: "ברוך אתה ה´ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה...".

הברכה והמראה נורא ההוד הזה העירו בזכרוני הרדום את דמות הוריי שאבדו לי. לפתע, מתוך ערפל, ראיתי את אבי אהובי שנשתכח ממני ואת אמי היקרה שמראה פניה הקורן אבד לי. מתהום הנשייה עלה בי מראה דומה מהשנים ההן, בהן היה לי בית, משפחה, נר חנוכה שדלק וחימם את הלב... ואבא שאמר בקול וברגש את הברכה. שמעתי לפתע את עצמי בקול לא לי זועק: "מאמע טאטע"... ונפלתי על הרצפה. טולק חיבק אותי וניסה להבין מה קרה. חייכתי אליו מתוך לאות כבדה, אך מתוקה, וסיפרתי לו שהאיש הזה השיב לי את הוריי, את זכרון משפחתי, ואת האמון וההערכה שלי לאדם שנותר בצלם – בצלם אלוקים.

את חג החנוכה של אותה שנה לא אשכח לעולם. ראיתי במוחש כיצד מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.