סיפור קצר: קישוט לסלון: נברשת שבורה

אתמול בערב, בעודי לוגמת את הטיפות האחרונות של כוס הקפה, נשמעו דפיקות על הדלת. בתי נועה שפתחה את הדלת, קראה בהפתעה: מיכל! מיכל?! התפלאתי. מיכל זו בת אחותי שאך לפני ארבעה חודשים נולדה בתה הבכורה. מיכל שגרה בפתח תקוה ואנחנו בירושלים. מה הביא את מיכל לכאן?

מיהרתי אל הדלת לחבק את האחיינית היקרה שלי ולהתפעל מהתינוקת המקסימה. בינתיים התאספו להם גם גבריאל שחזר מהלימודים, רחלי ותמר שהתרגשו למראה בת דודתם ש"נחתה" אלינו בביקור מפתיע. מיכל הביטה בי עם חיוך: "הייתי חייבת לבוא לפה, דודה אסתר, רק בשביל לומר לך כמה דברים". לא הבנתי עדיין למה היא מתכוונת. הכנסתי אותה לסלון והתיישבנו על הספה. רחלי הביאה שתייה וכיבוד, תמר הרימה את התינוקת הרכה (באישור אמה כמובן) ואני הייתי מאושרת לראות את אחייניתי שבעודה ילדה הייתה שעות רבות מבלה אצלנו, משחקת עם ילדיי וכעת הפכה לאמא צעירה ושמחה. הבטתי במיכל מחכה למוצא פיה. מבטה נעשה לפתע חולמני משהו כשפנתה אלי:" דודה אסתר, האם את זוכרת את הנברשת?" ספונטנית, עיני שנינו הופנו לכיוון התקרה. "לא הנברשת הזו" אמרה אסתר, ואני הבנתי מיד.                                                                                      

בבת אחת חזרתי כחמש עשרה שנה אחורה, כשמיכל היתה כבת חמש. הייתי אז אמא צעירה לשלושה קטנים. הייתה זו שעת אחה"צ עסוקה במיוחד. לשחק, להרגיע, להאכיל, לרחוץ... מיכל היתה אצלנו, משחקת בכדור, אני הייתי בחדר עסוקה עם הקטנטנים שלי ואני שומעת בום בום מהכדור. האמת שקצת חששתי מהעגול העגול הזה שמקפץ לו בסלון, אך הייתי מדי עסוקה בשביל להתפנות לכך. ולפתע קול נפץ עז. מבוהלת רצתי אל הסלון, פחדתי מה אני עומדת לראות. עמדתי מאובנת. הנברשת! הנברשת המיוחדת שמצאתי באיזו חנות מודחקת בפאתי העיר, נברשת שקלעה לטעמי המסוים!  זו היתה מציאה שידעתי שלא אמצא כמוה שוב. כמה אהבתי את העיצוב המיוחד שלה! וכעת הרסיסים פזורים בכל פינה אפשרית והילדים בבית. מה אני עושה ?? מאיפה מתחילים להשתלט על הכל? רציתי לצעוק: למה?? למה לא נזהרת?? הרגשתי שהכעס עוד רגע מתפרץ! ואז ננערתי. ראיתי את הפנים של מיכל, ילדה בת חמש, שלא למדה עדיין זהירות מהי. ראיתי את החיוורון שפשט בפניה המבוהלות. בלעתי את כל התחושות, קשרתי וגנזתי אותן באיזשהו מקום בלב. "מיכל את בסדר?" שאלתי אותה, "איזה נס שלא נפגעת מהזכוכיות! איזה נס שאף אחד מהילדים לא היה כאן בשעה שזה קרה! אני יודעת, שמעתי את עצמי אומרת לה,  שזה היה באמת בלי כוונה! אל תדאגי, שום דבר לא קרה! אנחנו נטאטא את הכל והכל יהיה בסדר, בסך הכל הנברשת לא נשברה לגמרי, חלק עדיין תולה, והיא עובדת. מיהרתי להביא לה שתי קוביות שוקולד ואמרתי לה: "מיכלוש, את עכשיו תשחקי עם הילדים בחדר עד שאגמור לארגן פה, בסדר?" וכך היה. אט אט נאספו כל השברים ורסיסי הרסיסים אל הפח, כשעם השברים שנזרקו, גיליתי אושר שאין כדוגמתו: אושר הגבורה!

קולה של מיכל היושבת לידי ניער אותי. "דודה אסתר, תאמיני לי שההתנהגות שלך כלפיי תהווה בשבילי השפעה יותר ממאה הרצאות על חינוך ילדים! למרות השנים שעברו, לא שכחתי את המקרה הזה. בתור ילדה קטנה כל כך נבהלתי מעצמי! ידעתי באותם רגעים שהתנהגתי בחוסר זהירות. הרגשתי כל כך נורא שלא היה צורך לומר לי דבר! ראיתי אותך, דודה אסתר, בתור סמל ודוגמא לאדם בוגר השולט על תגובותיו. ויותר מכל הרגשתי בלבי הקטן שאת מרחמת עליי, את מבינה שנבהלתי ואכפת לך לתת לי תחושה טובה! ובנוסף, אף פעם לא ספרת על כך לאמי, שהיא אחותך הקרובה. גם  כששאלה אותך על הנברשת באחת מהשבתות שהתארחנו אצלכם, ענית משהו שנשבר.... מי שבר, לא סיפרת! ואני הייתי אסירת תודה לך!!

"וכעת כשנולדה ילדתי, ואני יודעת כמה אחריות ואמנות נדרשים בשביל לגדל את הנשמות שהופקדו בידינו, באתי לומר לך תודה. דודה אסתר, על הכלי שהענקת לי בהתנהגותך, למדתי הבלגה מהי, הבנה ממקום נעלה!". הבטתי באחיינית המקסימה שלי בעיניים לחות ועניתי לה : "אני צריכה להודות לך לא פחות! כי הנברשת הזו שנתלתה ככה שבורה ועקומה עוד כמה שנים טובות אחר כך, הזכירה לי כל פעם את הטעם המתוק השמור לרגעי הגבורה, נתנה לי כוח לבלום מילים או מעשים בטרם יספיקו להזיק...". "אה!" קראה בתי נועה שישבה כל העת והאזינה לדברים: "עכשיו מובן לי למה לא רצית, אמא, להחליף את הנברשת באחרת, עד שקנינו לך במתנה מכולנו נברשת אחרת... לא שיערנו מה הסתתר מאחורי הרצון שלך להשאיר את הנברשת השבורה!", וטון של התנצלות התנגן לו בין מילותיה.

מוסף לסיפור:

בתור אמהות אנו נדרשות לשלוט על תגובותינו האינסטינקטיביות כשם שאנו דורשות זאת מהילדים! הרי לא ייתכן שנצפה מילדינו שלא יתפרץ כשנעשה לו עוול, אם אנחנו לא נוהגות בהתאם! הילד בוחן אותנו כל הזמן וכך הוא מעצב דפוס התנהגות! ובסופו של דבר המרוויחה העיקרית - זו את!