המסקנה של יהודה

פרשתנו פותחת במפגש שבין יהודה ליוסף, המהווים את שני שורשי המלכות בעם ישראל – בית יהודה ובית יוסף, ואף לעתיד לבוא – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. בדברי יהודה אנו נחשפים למידת הגבורה הקיימת בו, וכמו שכותב רש"י על המילים: "כי כמוך כפרעה - אהרוג אותך ואת אדונך".

לפי זה לא מובן פשר ההכנעה של יהודה בתחילה, בסוף הפרשה הקודמת, כאשר הציע ליוסף שכל האחים יהיו עבדים ליוסף ולפרעה: "גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". שני דברים תמוהים יש בזה: האחד, שדברי יהודה אלו הינם נגד מידתו וטבעו של יהודה ששורשו במידת ה'גבורה'. ועוד, איך לפתע התהפך בדבריו להתקיף את יוסף לאחר משפט אחד שאמר לו יוסף?

ובפרט, שדווקא לאחר שיוסף 'ויתר' לאחים, ואמר שרק מי שנמצא הגביע בידו יישאר ושאר האחים יעלו בשלום אל אביהם, ולא כדברי יהודה שכולם יישארו להיות עבדים, אז לפתע יצא יהודה להילחם במידת הגבורה שבו. כיצד יש ליישב את התנהגותו של יהודה?

אולם מכאן יש לראות ולדעת הן את גדולתו הרוחנית של יהודה, שכל הנהגותיו על פי ההשקפה הרוחנית הנכונה, והן את המוטל על כל אחד מאתנו בעבודה הרוחנית.

כאשר ראו האחים את הצרה שהתרגשה עליהם, תלו זאת במכירת יוסף. וכמו שאמרו זה לזה "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא). כלומר, הגם שלדעתנו היה נכון על פי דין תורה להורגו או למכרו לעבד, כנראה שטעינו. ולכן הצדיק עליו יהודה את הדין, ואמר שכולנו נהיה עבדים לפרעה. לפי שהיה בוחן כל עניין גשמי המתרחש בעולם על פי שורשו הרוחני. ולפי ההבנה שזהו עונש על מכירת יוסף, אין להשתמש בגבורתו כדי להילחם, כי אם הדבר נגזר מלמעלה, אין עצה וגבורה מועילה כלל. אבל כאשר שמע מיוסף שכל האחים יעלו לשלום אל אביהם ורק בנימין יישאר לעבד, הבין כעת יהודה שאין זה עונש על מכירת יוסף, שהרי רק האחים מכרוהו ודווקא בנימין לא השתתף במכירה, ולכן יצא חוצץ והכריז מלחמה.

ומכאן יש ללמוד, שאף על פי שכל אדם הוא בעל מידה אחרת - זה שורשו בחסד וזה שורשו בגבורה - עלינו לחנך עצמנו להתבטל לרצון ה' יתברך ולנהוג בכל מקרה הבא לידינו לא על פי טבענו ומידתנו, אלא על פי הנכון על פי רצון ה' בלבד. שאם רצונו כעת להשתמש במידת החסד, כן יש לנהוג אף מי שמידתו גבורה, על ידי שכופה את מידותיו ואיזהו גיבור הכובש את יצרו. ואם רצונו יתברך בעניין אחר לנהוג בגבורה, כן יש לנהוג אף מי שמידתו בחסד. כגון לסרב למפתהו לרעה וללחום

במסיתים ומדיחים וכל כיוצא בזה. וכן מצאנו בכל גדולי ישראל שחינכו עצמם לכך כאמור בדוד שהיה לוחם כארי בשדה הקרב, אבל כשהיה יושב לפני החכמים ולומד תורה היה מעדן עצמו כתולעת. וזוהי השגה גדולה, וכמו שמלמדנו התנא בפרקי אבות: "בטל רצונך מפני רצונו – כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". שנזכה לעשות רצון ה' תמיד, וללכת בדרך הישרה לפניו. שבת שלום.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת ויגש – כל הסרטים ב-VOD הידברות