המהפך
סוד רעננות המוח היהודי
כבר שנים רבות מפורסם שאלו הלומדים תורה מפחיתים את סיכוייהם לחלות במחלות זיכרון המופיעות בגיל הזקנה. כעת יש לכך גם הוכחה מדעית
- הרב זמיר כהן
- פורסם ד' אדר א' התשע"ד
בתלמוד (שבת קנב) מובא: "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים - חכמה נתוספת בהם, שנאמר: 'בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה'. ועמי הארץ, כל זמן שמזקינים - טפשות נתוספת בהן, שנאמר: 'מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח'".
במשפטים קצרים אלו, מבארים חז"ל את מה שנראה לכאורה כסתירה בין שני פסוקים. בפסוק אחד נאמר שאת החכמה ניתן למצוא בזקנים, ואורך ימים דווקא מוסיף תבונה. ובפסוק האחר נאמר שהזקנים מאבדים את טעמם, ונעשים פחות חכמים. הכיצד?
מיישבים רבותינו ז"ל, כי אדם שעוסק בתורה על כל רבדיה במשנה, בתלמוד ובהלכה, בהיקף ובעומק כראוי, לא רק שמוחו אינו מתנוון לעת זקנה, אלא אדרבה, שכלו משביח עם הזמן והוא מסוגל להבין פרטים לעומקם, אף יותר מבצעירותו. ובלשונם: "חכמה נתוספת בהם". אבל אדם שאינו עוסק בתורה, "עם הארץ", ככל שמזדקן תפקוד מוחו פוחת ויורד כאילו שכבת שומן הולכת ומכסה חלקים ממנו. ובלשונם: "טפשות נתוספת בהם". (ביאור המונח 'טפשות': מעין הכתוב בפסוק "טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם" (תהלים קיט, ע), כלומר לבם כאילו התכסה בשכבת שומן האוטמת את רגישותו. וכך גם כאן, בעניין המוח).
מה יש בה, בחכמת התורה, יותר מכל חכמה אחרת, שהיא מרעננת ומצעירה את המוח, ומוסיפה חכמה לעת זקנה? זאת מלבד ההיבט הרוחני שבלימוד התורה, המביא כשלעצמו תועלת עצומה לאדם בתחומים רבים כמבואר בספרי המקובלים.
אור התורה בנפש הלומד
חכמי הקבלה מציינים בדבריהם, שמלבד השפע הרב אשר ביד האדם להוריד לעולם כולו בכל רגע ורגע של לימוד תורה, גם הוא עצמו מושפע באופן נפלא מהארתה של התורה הנלמדת על ידו. וכלשונו המיוחדת של הרמח"ל בספרו "דרך ה'":
"בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו, יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שעניינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שיימצא בנמצאים. והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שיימצא בנמצאות". כלומר, שהוא דבר הנמצא ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר שיכולה להיות בבריאה.
וממשיך הרמח"ל לכתוב משפט המדהים בעוצמת מילותיו:
"מעין המציאות האמיתי שלו יתברך, ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך, והוא הוא מה שמחלק האדון יתברך שמו מכבודו ומיקרו אל ברואיו. ואמנם קשר הבורא יתברך את השפעתו זאת בעניין [ש]נברא ממנו יתברך לתכלית זה, והוא התורה".
והוא ממשיך ומבאר את השפעת התורה על עיצוב אישיותו ותיקון מידותיו של האדם באמצעות האור הגדול הטמון בכל מילה ומילה של תורה, ומסביר בזה מדוע אין התורה כשאר החכמות שאינן אלא הוספת ידע בלבד. הנה לשונו הנפלאה:
"כי הנה כל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך שמו את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה [וההבנה השכלית] תמשך ההשפעה הגדולה ההיא. אך זולתה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים או ספרי החכמות, וההשכלה ככל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם, שאין בם אלא ידיעת העניין ההוא, ואין מגיעה ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל, ולא תיקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה עניינה אלוקי כמו שזכרנו, ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבעניינים הנמשכים ומגיעים ממנו יתברך אל הברואים".
כלומר, התורה אינה כשאר החכמות שאותן לומד האדם ומחכים, והן מוסיפות לו את ידיעת העניין שבו עוסקות אותן החכמות, אך אינן משפיעות עליו ועל אישיותו. אלא, לימוד התורה משפיע על האדם ועל אישיותו לטובה משום שהבורא יתברך קשר את שפע הארתו הרוחנית לתורה, באופן שעל ידי הדיבור והלימוד בה תימשך ההשפעה הגדולה והאור הגדול ממנה אל נשמת האדם. וזה מה שנאמר: "כִּי נֵר - מִצְוָה. וְתוֹרָה - אוֹר" (משלי ו, כג). אור ממש הפועל בנשמת האדם ומרומם אותו לגבהים רוחניים בכל תחומי החיים.
בשבוע הבא נביא בעז"ה מחקר חדש בן זמננו ששופך אור על הדבר גם מההיבט הטבעי.