תנו להם להתבגר

לאחרונה קיבלתי פניות ממספר נערות. איני יכולה לפרסם את תוכן מכתביהן אך אצטט רק מספר שורות ממכתב שקיבלתי:

"אני מצוברחת ומרוגשת כל היום. אני ילדה ממש רגילה, רק הלב, הלב שלי הוא משהו בסגנון אחר... שוב יורדות לי דמעות. יום אחד, כשליבי כבר היה כבד מהכיל כל כך הרבה רגשות, והוא התפקע מרוב עומס, פתחתי לי פנקס אישי...

מה אני רוצה ממך? את שואלת. ובכן:

א.זה שהשתפכתי לפנייך עשה קצת קל על הלב, אז תודה!

ב.כתבי לי (אם תוכלי) מזווית עינייך (הפסיכולוגית) איך אוכל לעזור לעצמי ואיך אוכל להרגיע ולהשקיט את רגשותי המיוחדים. כתבי לי למה זה קורה לי, האם את מכירה כדבר הזה?

שוב יורדות לי דמעות... למה?

פלמונית

* * *

מכתב זה ואחרים מעידים על מצוקה אמיתית הקשורה לגיל ההתבגרות, לקשרים במשפחה ולקשיים חברתיים. גיל ההתבגרות מהווה תקופה מאוד רגישה, ולא תמיד ההורים יודעים ומבינים כיצד עליהם לנהוג.

בדרך לעצמאות

הורים נשארים תמיד הורים, אך תפקידם משתנה כאשר הילדים מתחילים להתבגר. כהורים, איננו תמיד ערים לכך, שהילד שהיה קשור לסינרנו רוצה, צריך וחייב להתנתק, על מנת לגדול לאדם בוגר ועצמאי.

כדי להגיע לעצמאות, נזקקים הנער והנערה להתנתק מעט מהוריהם, להתחבר יותר לבני גילם ולנסות את כוחותיהם שלהם. להורים זה קשה לפעמים. הם חשים שערכם יורד בעייני הילדים, ולעיתים הם מפעילים סמכות על מנת להשאיר את הילד קרוב אליהם. כוונתם רצויה, אך מעשיהם לא תמיד. הם רוצים את ה"ביחד" והוא רוצה את ה"לחוד". הם רוצים את המוכר מאז ומתמיד, והוא רוצה לגדול. הם רוצים להמשיך לטפל בילדם, והוא רוצה חופש. הם רוצים להמשיך לטפח את ילדם כפי ש"היה תמיד", והוא רוצה להשתחרר מהכבלים הללו. הם רוצים להמשיך להדריך, לכוון ולהשאירו קטן, כי זה מה שמוכר להם ונותן להם כוח כהורים, אך הוא רוצה וצריך להתנסות בעצמו.

רק ככה גדלים, בונים בטחון, והופכים למבוגרים עצמאיים. המתגבר עדיין זקוק לתמיכה, להדרכה וליד מכוונת, אך באופן אחר ובמינון אחר. עודף הגנה מתפרש בעיניו כשליטה, המהווה סכנה של חנק האישיות העצמית, השואפת לבנות את עצמה ולגדור את גבולותיה.

מה נדרש מההורים?

א. להכיר שהיפרדות ילדיהם הינה הכרחית ובלתי נמנעת.

ב. להכיר שהיפרדות זו כרוכה באובדן מסוים של תפקיד ההורות. הורים לילדים בוגרים הם הורים רק במשרה חלקית, ואובדן זה כרוך בתהליך של "אבל" והשלמה איתו.

ג. להבין שעליהם לוותר על מעורבותם בחיי ילדיהם.

הורים שגידול ילדיהם הוא המשימה היחידה של חייהם עלולים להתקשות בתהליך זה. לעומתם, להורים שיש להם חיים משלהם, עיסוקים ואתגרים נוספים, יהיה קל יותר לשחרר את ילדיהם לבגרות.

בנוסף, הורים בעלי צורת חשיבה נוקשה, שהתרגלו להכתיב לילדיהם כל פרט בחיים, יתקשו עתה לשחררם. המתבגרים יוצרים עתה את גבולות "האני" שלהם וזה דורש מההורים לקבל את היותם נפרדים מהם.

בחיים, היכולת לזהות את הגבולות שלנו ולהבחין בינם לבין גבולות הזולת, מאפשרת חיים בריאים. גם בזוגיות אנו נדרשים להבחין בין גבולותינו לגבולות השני, לזהות את צרכינו וצרכי בן הזוג, להכיר ברצונות ובצרכים שלנו ושל האחר, לכבד אותם ולעשות "פשרות הכרחיות". כשהילדים מתבגרים, וכשגבולות "האני" שלהם משתנים, מתרחבים ונעשים יותר נפרדים – נדרשים ההורים להכיר בזה ולכבד את "האני" שלהם.

ישנן משפחות שמתפקדות יפה, אך בשלבי מעבר בחיים הן נתקעות. זה יכול להיות שלב שבו יש מתבגר או מתבגרים במשפחה, או שלב של נישואי ילדים ועזיבת הקן, או כל שלב מעבר אחר. בתקופה זו המשפחה נמצאת ב"משבר" או ב"משברון", וזו הזדמנות לערוך בדק בית ולראות מה לא תקין אצלנו והיכן אנו תקועים, על מנת לצאת ממשבר זה מחוזקים. באופן זה, הקושי יכול להוות אתגר, ולאפשר למשפחה לבדוק את עצמה, על מנת לעשות שינוי. כך משמש המתבגר במשפחה "טריגר" וגורם מפעיל המביא לשינוי ולהתפתחות.

כשההורים מכירים בנפרדות של ילדיהם ומגלים יותר נכונות לשחרר שליטה, מסוגלים המתבגרים לגלות את עצמם וייחודם, ולאט לאט להיות יותר מבוגרים ועצמאים. אז גם גדלה יכולת ההורים להרחיב את אישיותם שלהם ולהגיע למימוש עצמי, מבלי למצוא את הסיפוק בחיים רק באמצעות הטיפול בילדיהם.

תהליך השחרור הוא תהליך מתמשך. הוא מתחיל מהילדות, מהשלב בו הילד רוצה להחזיק לבד את הכפית, ועוד קודם לכן. הוא ממשיך כשהוא בוחר את המשחקים האהובים עליו, בוחר חברים, וקובע החלטות בנושאים שונים בחייו, בהתאם לגילו. כפי ש"לא רוצה" של גיל שנתיים הוא ביטוי של היפרדות וגדילה, כך המרדנות של גיל ההתבגרות היא ביטוי של היפרדות ושל גדילה.

מן הראוי שההורים יבינו זאת, ולא יאבדו את הבטחון ויתערערו למול כל התנגדות. בכך יתאפשר לשני הצדדים לעבור את התקופה בפחות זעזועים.

המתבגר מגלה התנגדות ותלות כאחד. מצד אחד, הוא נזקק לגילוי ה"אני" שלו על ידי מתן ביטוי לרצונותיו והתנגדות מסויימת לרצון המבוגרים. מצד שני, הוא עדיין לא מצא את מקומו, והוא חסר אונים וזקוק לתמיכה. הוא מתנתק מעט מהסביבה המשפחתית, ומחפש יותר את חברת בני גילו.

אם הורים יהיו מודעים לצורך התפתחותי זה, ויבינו שמדובר בצורך השעה, הם יהיו פחות פגיעים ויחושו פחות דחויים. כהורים, יש לנו קושי לקבל את השינויים הללו וללוות את המתבגרים בתקופה רגישה, קשה ואף 'משברית' זו, כפי שמעידות השורות שציטטתי מתוך מכתבה של הנערה. המסרים של המתבגר הם סותרים. מצד אחד הוא אומר: "אני רוצה לבד", ובעת ובעונה אחת הוא אומר: "אני זקוק להורה מכוון, מדריך ותומך".

גם המקום של ההורה אינו פשוט, וישנה סכנה שהוא לא ישמע שדרים מסוימים שבנו ובתו המתבגרים משדרים לו. סכנה אחרת הינה סכנת פריצת הגבולות. עליו לעמוד עם 'אצבע על הדופק' ולשמור על הגבולות שלא ייפרצו לחלוטין. לתת עצמאות ושחרור – מבלי לוותר על כבודו כהורה, וכמובן, מבלי לפגוע בערכים המקודשים. יחד עם זאת, גם אז הוא מצווה להגיב מתוך רגישות, כפי שמצינו ב"קיצור שולחן ערוך", סימן קמ"ד: "אסור להכות את בנו הגדול, ואין גדלות זו תלויה בשנים, אלא הכל לפי טבעו של הבן... וכל המכה את בנו הגדול מנדין אותו, שהרי הוא עובר על 'לפני עיוור לא תתן מכשול'".

זהו תפקיד עדין מאוד והוא דורש מאמצים והשקעה. הורים רבים "נתקעים" בתקופה זו. עליהם לשחרר ולאפשר יותר עצמאות, ויחד עם זאת, להישאר ליד הנער עם כבוד וסמכות כאחד. לתת אמפטיה והגנה, אך לא לכבול ולגונן יתר על המידה. גם למתבגר הזכות להרגיש אהוב ורצוי.

יש להעביר רעיונות אלה לפסים מעשיים: לא לחטט בנבכי נפשו של המתבגר כאשר נראה שהוא רוצה להיות קצת עם עצמו, לכבד את הפרטיות שלו, ולא לדרוש להיות מעודכנים בנוגע לכל פרט, כגון: "תצלצל אלי כל יום מהישיבה", "תודיעי לי", "אני אחליט מה השמלה המתאימה לך", "אני אקבע לאיזה בית ספר תלכי", "את חייבת לאכול את המרק שבישלתי", וכו'.

ישנם הורים שחוששים שאם לא יחטטו עד לעומק, ואם יאפשרו לילדיהם להחליט בעצמם לגבי דברים מסוימים בחייהם, הם יעודדו הפקרות. יש לדעת שבדרך כלל הדבר פועל הפוך: הורה שאינו סומך על בנו/ בתו, ואינו מעביר אחריות בהתאם לגיל, רק מעצים את ההתנגדות אשר פורצת בדרכים שונות: התנהגות פאסיבית ותלותיות, או התנהגות אגרסיבית ותוקפנות.

על ההורים להכיר שחל שינוי במבנה המשפחתי, ושינוי זה דורש תקשורת מסוג אחר. בכל גיל ותקופה כדאי שהורה יקשיב לילדו, אך בתקופה זו ההקשבה חיונית ביותר. מדובר בהקשבה אמיתית ונטולת ביקורת, עם יחס של כבוד – לכבד את היותם שונים ונפרדים. כבוד לדעותיהם, למעשיהם, לשאיפותיהם, לתחביביהם ולכשרונותיהם.

האם אתם משתמשים במשפטים כאלו: "את חייבת ללמוד במגמת מחשבים", "באילו שטויות את מתעניינת?", "איזה ג'וקים יש לך בראש?".

האם יש כאן כבוד? בדקו כמה אתם משתמשים במילים: "חייב", "מוכרח", "צריך", "מדוע לא עשית", "מדוע עשית", "אמרתי לך" – כל אלה ביטויים של סמכות מלאה וצורך לשליטה.

הורים יקרים, כדאי לתת את הדעת:

* לבנכם / בתכם יש זכות בחיים נפרדים.

* מותר שיהיו להם חלומות משלהם.

* הקשיבו להם יותר, ודברו אליהם פחות.

* שתפו אותם בהתלבטויות, ובקשו מהם עצה. בדרך זו הם יגדלו, וגם אתם עשויים ללמוד משהו.

* נהלו תקשורת דו-צדדית של משא ומתן, כשלכל צד הזכות לדעה משלו.

* היו אמפתיים וסמכותיים כאחד.

* שימו גבולות אך תנו גם חופש.

כל האמור הוא באשר לחובת ההשתדלות. מעל לכל, הורים זקוקים להרבה תפילות וסייעתא דשמיא בתפקידם כהורים, ובמיוחד כאשר הילדים מגיעים לשלב הבגרות.

בהצלחה.

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​