אין ייאוש בעולם!

יעקב אבינו מרגיש שמסכת חייו הגדושה עומדת לקראת סיומה, הוא קורא אל בניו ואומר להם: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א).

יעקב רצה לגלות לבניו את סוד אחרית הימים, אך אלוקים מנע זאת על ידי שמנע מיעקב את רוח השכינה וכך ניטלה ממנו היכולת לגלות את הקץ (רש"י, בשם חכמים במדרש).

כשראה יעקב שניטלה ממנו היכולת לגלות לבניו את סוד אחרית הימים, החליט לברכם. המילים הראשונות שאמר עוד לפני שברכם בפועל היו - "הִקָּבְצו וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב" (פסוק ב). יעקב אומר לבניו "היקבצו". מדוע? הרי כבר קודם אמר לבניו "היאספו"? מה פשר הקיבוץ הנוסף?

רבי שמשון רפאל הירש כותב רעיון נפלא: "על שתי מילים אלה של אביהם הנוטה למות, עומדת כל ההיסטוריה היהודית עד לאחרית הימים. מבחינה חומרית הרי אתם בני יעקב, מיעוט חסר אונים, "היקבצו", היו מאוחדים, התגבשו לעם אחד, אל תתפוררו, כוחכם באחדות וב"קיבוץ"...".

פירוש, אמנם לא עלה בידי יעקב לגלות להם את אשר יקרה באחרית הימים, אבל יעקב גילה לבניו את סוד 'גלגל ההצלה', שיציף אותם על פני ים הניסיונות בכל הגלויות עד אחרית הימים, והוא -  אחדות ישראל.

לאחר שנתן להם את "הטיפ", פונה יעקב לברך את בניו אחד לאחד.

ברכות יעקב טומנות בחובן "עולם ומלואו". חכמים כותבים שלמרות שנסתם הקץ מיעקב, הברכות שהוא בירך צופנות את תסריט ההיסטוריה, ניתן לעיין ברש"י כיצד הוא מבארם. מומלץ מאוד לכל אחד להעמיק בהם.

הבה נשים את "הפוקוס" על ברכה אחת, ברכה שמעניק יעקב לבנו דן: "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי השם" (בראשית מט, טז-יח). בביאור ברכה מעניינת זו ניתן לעיין ברש"י על פסוק זה, וכן בביאור הרשב"ם.

אנו נתמקד במשפט האחרון שאומר יעקב לדן: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". משפט זה מבטא כנראה את אחד מיסודות היהדות, משום שאנו אומרים אותו מספר פעמים מדי יום. טרם לכתנו לישון – בקריאת שמע שעל המיטה, אומרים פסוק זה שלוש פעמים, וכן אנו אומרים אותו כשאנו נוסעים בדרך ומתפללים את תפילת הדרך. מה מיוחד במשפט זה?

"הכל בקיווי" (לשון תקווה) – כותבים חכמים במדרש. "ייסורין בקיווי, קדושת השם בקיווי, זכות אבות בקיווי, סליחה בקיווי..." (בראשית רבה צח, יג). האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבות שלום" כותב את הדברים הבאים: "דברי המדרש 'הכל בקיווי' מחדשים לנו שכוח הביטחון הוא מפתח לכל השערים, הן כאשר יהודי סובל ייסורים קשים ומרים ואינו רואה לפניו שום מוצא, והן כאשר יהודי חפץ להגיע לקדושת השם ולתאוותו של עולם הבא – ליהנות מזיו השכינה, הכל בקיווי, אמונה וביטחון הם המפתח הפותח את כל השערים".

חכמים במדרש (ילקוט שמעוני, תהלים מ) מוסיפים את הדברים הבאים ומדגישים לנו כמה גדול כוח הקיווי: "אין ביד ישראל אלא הקיווי... וכן הוא אומר "טוֹב השם לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ" (איכה ג, כה), ואומר: "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה" (זכריה ט, יב). שמא תאמר עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, תלמוד לומר "קַוֵּה אֶל השם, חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל השם" (תהלים כז, יד). קיוויתם ולא נושעתם? קוו ושובו וקוו. ואם תאמר עד מתי נקווה? כתיב, "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל השם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קלא). ואומר: "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים להשם" (תהלים לא).

אין ספק שביטחון ותקווה אלו "מוצרים בסיסיים" לתזונת נפש האדם. אולם מדוע מעודד יעקב דווקא את דן? במה התייחד דן, שהוא זכה לברכה שלעולם לא יאבד את התקווה?

רבי משה יחיאל אפשטיין בספרו "באר משה", נותן את התשובה. חכמים כותבים שדן היה השבט הירוד מבין שאר השבטים (ניתן לעיין במשמעות העניין בשמות רבה מ). בנוסף, לדן היה בן אחד בלבד, חושים שמו, וגם הבן האחד הזה היה חרש (תלמוד בבלי, סוטה יג). כשנכנס דן לקבל ברכה מאביו, ראהו יעקב שהוא עצוב ושפוף. אמר לו יעקב, דן! אל תתייאש! קווה לטוב יותר! ואכן ברכת יעקב השפיעה, וכשמנו את בני ישראל במדבר, שבט בנימין - שהיו לו עשרה ילדים - מנה שלושים וחמישה אלף איש, ואילו דן, שהיה לו רק בן אחד, מנה שישים ושתיים אלף איש, כמעט כפול מבנימין.

זה מה שברכת דן מלמדת אותנו – לישועתך קיוויתי השם!

כן, "הכל בקיווי".

איך אומרים? "אין ייאוש בעולם כלל".

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת ויחי – כל הסרטים ב-VOD הידברות