משורר ברוח טובה

גדלתי באילת, ושם עברו ימי ילדותי ונעורי. בגיל הנעורים חלמתי לצאת מהפרובינציה הדרומית לכיוון המרכז. למדתי במגמה ריאלית-פיזיקלית ללא נקודה אחת לרפואה במקצועות ההומאניים. מיד לאחר מבחן הבגרות במתמטיקה, עליתי יחד עם חברי הטוב אייל על המטוס הממריא לתל-אביב. שם הייתה להורי בשכונת גבעת-עמל דירת קרקע נפלאה הסמוכה לסבא וסבתא. מאז לא חזרתי לאילת.

לאחר טיול רכבות של חודשיים באירופה התגייסתי לצבא, ושירתתי בחיל המודיעין בהרצליה. בתחילה שימשתי בתפקיד מבצעי מעניין ביותר והכל הלך למישרין, אך יום אחד החליט המפקד שלא הפעלתי שיקול דעת נכון בעניין כלשהו, הדיח אותי מתפקידי וריתק אותי לבסיס למשך שלושה שבועות.

זו הייתה תקופת משבר. מהתפקיד המבצעי המרתק עברתי לשכפליה (בית-הדפוס). בימים הייתי מדוכא ובלילות, בעת שהייתי בשמירה, התגלגלו לידי שני ספרים. אחד של הפילוסוף היהודי הידוע מרטין בובר והשני ספר ביקורת ספרות מאת דן מירון. אז, באישונם של הלילות, נפגשתי לראשונה בשני תחומים שכמעט לא הכרתי לפני כן: היהדות והספרות היפה. כאשר סיימתי לקרוא בשקיקה את הספרים, כתבתי לראשונה בחיי יומן מיוחד. לא היה מדובר ביומן רגיל, אלא במין זרימת מילים והשתפכות הנפש. מין שירה גולמית לא מלוטשת. הכל היה על סף המודע, נוגע ולא נוגע.

 לאחר שהסתיימה תקופת השירות המייגעת, נסעתי בשנית לאירופה לטיול נוסף ובסופו החלטתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. התלבטתי מאוד מה אלמד. מצד אחד הצטיינתי בעבר במקצועות הריאליים, אך המופשטים ולא הטכניים, מצד שני נפשי השתוקקה לביטוי עצמי.

מה עושים? הולכים למישהו שמכיר את הנפש בדרך נסתרת. משום מה בחרתי להאמין בדרך שעוקפת את כל הלבטים הגלויים ופניתי אל גרפולוגית מרמת-גן. שלחתי לה את כתב ידי וקבענו להיפגש בעוד יומיים.

הנה אני נוסע לדעת את גורלי! הגרפולוגית נתנה לי סקירה קצרה של תכונות נפשי ובסופו של דבר הכריעה שעלי ללמוד מקצועות ריאליים עם עדיפות למתמטיקה.

כאשר חזרתי לביתי, התרחש בנפשי דבר משונה. דווקא מפני שחרצה את גורלי, התמרדתי מבפנים, ובמקום לקבל את דבריה המתקבלים על הדעת, עלתה במוחי מחשבה שעלי ללכת דווקא בכיוון ההפוך. התיישבתי בחצרי עם הפרוספקט הענקי של אוניברסיטת תל-אביב, בו היו רשומים כל הפקולטות, החוגים והקורסים שישנם. דפדפתי ודפדפתי עד שהגעתי לפקולטה לאמנויות. בתחום זה צדה עיני דווקא את המגמה לקולנוע. מבלי לחשוב הרבה נרשמתי למגמת הקולנוע והתחלתי ללמוד.

במשך השנה הראשונה כבר הבנתי שהקולנוע לא ממש מדבר אלי, לעומת זאת למדתי באחד מקורסי ההעשרה "מבוא לספרות כללית" עם פרופסור מנחם פרי, וחשתי שדווקא הספרות כובשת את נפשי.  

פרי הסביר את ההבדל שבין מציאות החיים לבין המציאות המתוארת בספרות היפה. במילים מלומדות הסביר, שבמציאות החיים (שמאחוריה, כביכול, לא עומד אף אחד) אין פלא, ואם כבר מתרחש בה דבר מופלא, הרי שהוא מקרי בהחלט. לעומת זאת, ביצירת ספרות (שמאחוריה "מסתתר" הסופר החכם), אף הפרטים השוליים מלמדים על העלילה המרכזית. כאשר העורב צורח מעל לראשו של הגיבור שעומד לעבור תאונה, אין זה מקרי. את התיאוריה הדגים להפליא בסיפורו הקצר של עגנון – "פנים אחרות".

סוף-סוף גיליתי עולם עם משמעות, עם סדר והגיון פנימי. בניגוד לעולם החיצוני חסר המשמעות, ניצבה יצירת הספרות רבת הפלא והמשמעות האנושית.

בשנה השנייה כבר נרשמתי לחוג לספרות כללית. השיעור המרכזי היה מבוא לשירה עם ד"ר בועז ערפלי. המרצה עבר על חוברת השירים העבריים וגילה בכשרון רב את המשמעות הגנוזה בהם. נוכחתי לדעת שאם בספרות ישנו פלא, הרי שבשירה – פלא פלאים! אט-אט ראיתי את עצמי נכנס לעולם הקסום והחכם של הספרות והשירה. מי היה מאמין שכך יהיה, הרי בנעורי לא קראתי כמעט ספרות יפה.

בחופשת הלימודים בין השנה השנייה לשלישית אירע הבום העל-קולי. היה לי חבר ילדות מאילת בשם מיכה שלא ראיתיו כבר כמה שנים. שמעתי שהוא חזר בתשובה, לבש שחורים ונבלע בירושלים בין חומות מאה-שערים.

ערב אחד כאשר ערכתי מפגש חברים בביתי, צלצל הטלפון. מהעבר השני היה מיכה. הוא אמר שהוא מתגעגע ורוצה לבקר. שיחת הטלפון הזו הייתה כה מרוחקת ממני עד שנשמעה כמעט הזויה. בתחילה לא חשתי בסכנה האורבת ואמרתי: "יופי, תבוא!" אם אדם רוצה לבוא, בבקשה. קבענו יום ושעה אחר הצהריים.

ככל שהתקרב מועד הפגישה, התחלתי להבין שזה לא משחק וכבר היו אנשים די רציניים שנפלו בפח התשובה. תפסתי שאני עומד בפני איזו התמודדות. השגתי כמה חוברות של סארטר ואת הספר "המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי. כאשר הלכתי לישון חרשתי את הכתובים. קאמי הסופר התיישב איכשהו בלבי ואילו סארטר הפילוסוף ריחף מעל מוחי. הכל הסתובב סביב המילה האחת שאורכה כאורך הגלות: "אקסיסטנציאליזם" שתרגומה: קיוּמיות, ומשמעותה הפשוטה: מה שאנו קולטים - זה כל מה שקיים ותו לא!

בבוקר יום המפגש עם מיכה, התעוררתי בתחושה מוזרה. ריח נוראי מילא את חלל החדר. חשתי שאני עומד להקיא את נשמתי. כאשר הבטתי למרגלות מיטתי, חשכו עיני: שלולית פרש מֵימִית כיסתה את חוברותיו של סארטר. הכלב של אחי, ששמו בישראל "אטרש", נבח מכיוון הסלון. הוא נתקף בקלקול קיבה חמור ועשה את צרכיו על האותיות העומדות ברומו של עולם.

סילקתי את הכלב לחצר והתחלתי לנקות את הלכלוך. כאשר השלכתי את ערימות נייר הטואלט המלוכלכים לפח האשפה הגדול בחוץ, שמעתי את הכלב מייבב מתוך המחסן. כפי הנראה בלע רעל עכברים. לאחר מכן יצא בריצה מטורפת עד שהגיע לפינה נסתרת של גרוטאות, ושם נפח את נפשו העלובה. איזו מתקפת טרור על הבוקר!  

חיכיתי עם אייל למיכה, כשאנו אפופים בעשן הסיגריות. הוא הגיע בזמן שקבענו לפנות ערב. הדלת נפתחה ומיכה ניצב בפתח: מגבעת, חליפה, זקן ארוך ופאות ארוכות. מתוך מראהו המלאכי בקע חיוך רחב. הוא הוציא מתחת לבית שחיו ספר קודש מעוטר בצבע זהב לבן בשם "אמת ואמונה" והניחו על השולחן, ליד "המיתוס של סיזיפוס".

מיכה דיבר הרבה על קבלה וחסידות. לפתע הכל נתפס, וגיליתי בנפשי חור שחור שהיה צמא לאור הקדום הזה. זו הייתה עבורי קבלת התורה בברקים ורעמים. גיליתי שמדובר כאן בָּאמת, בלי הסברים וסיבובים למיניהם. לפתע קלטתי שהדתיים לא מאמינים סתם כך באמונה עיוורת, ויש כאן אור עצום! פרט לכך, הבנתי שבכל מה שהם מאמינים יש להם קבלות!

הדבר העיקרי שהמחיש לנו מיכה, היה פלאיותו של ספר התורה ושאר כתבי הקודש. הוא הדגים לנו כל מיני פלאים הגנוזים בתורה, ואת המשמעות הטמונה מאחורי הדמויות הגשמיות לכאורה. אברהם הוא מידת החסד, יצחק - מידת הדין, יעקב - אמת וכן הלאה. בכל אות נעוצה משמעות אינסופית. אין שום דיבור סתמי.

כך חלף לו הלילה במהירות האור. לא חשתי כל טעם להראות למיכה את דבריו של אלבר קאמי, שלא לדבר על החוברות של סארטר... נקודת האמת חדרה לנפשי. בעל כורחי נכנעתי. אלף אורות נכפו עלי באותו לילה של קבלת התורה המחודשת והפרטית. כל התמימות ששקעה בתהום נפשי כאילו התפרצה ברגע הנכון. לא שאלתי דבר ולא נלחמתי. מיכה ישב על קצה הספה האדומה-דהויה, ופשוט "הוריד לנו עולמות עליונים". אפילו הוא בעצמו נדהם מהכח שקיבל באותו לילה.

האוטובוס האחרון העולה לירושלים יצא מזמן, אך מיכה עדיין נותר עימנו, ובעלות השחר השתרענו על מזרונים ברחבי הדירה. כנראה שהייסורים שעברתי באותו היום, סילקו ממני את עקמומיות הלב, והתורה הבְּרָקִית שירדה אלינו מילאה את נפשי. התחלתי לפנות אל הבורא מתוך שנתי הטרופה והתפללתי מתוך חלום...

בבוקר הקצתי ונדהמתי למראהו של מיכה. הכל נראה לי לפתע כה משונה. הוא נפרד מאיתנו בברכות חמות, השאיר את "אמת ואמונה" ליד "המיתוס של סיזיפוס" ויצא לדרכו אל עיר הקודש. שוב קפצה המועקה הקודמת, אך ביתר שאת. החרדה מהאפשרות של השיבה למקורות שיתקה אותי כעת. יחד עם זאת ידעתי בתוכי שהכל יהיה אחרת מאותו לילה.

 לאחר הנסיקה הגדולה של אותו לילה, התרסקתי בחברת אייל על קרקע המציאות. הכל טוב ויפה, אבל איך עוזבים דרך חיים שלמה, עולם ומלואו, חלומות של שנים שרק מתחילים להתגשם, ועולים לעיר הקודש כדי להפוך למלאך שחור ואמיתי כמו מיכה?

הספק החל לנקר בנפשי: איך מכריעים בין לימודי שנה שלישית באוניברסיטת רמת-אביב בספרות ושירה שאהבה נפשי, לבין ישיבת בירושלים העתיקה שבה נלמדים דברי אלוקים חיים? איך ניתן להכריע בין שתי אפשרויות כה קיצוניות שאין ביניהן, לכאורה, שום נקודת חיתוך? הדבר דומה להתלבטות אם לעוף לשמים או להיכנס מתחת לפני האדמה. בכל אופן היה לי ברור שאין כאן דרך ביניים. עלי להחליט לכאן או לכאן –  אין משחקים.

בראש-השנה יצאתי להתפלל בבית-הכנסת שליד ביתי, שמעולם לא ביקרתי בו לפני כן. כאשר חזרתי לביתי והדלקתי נר נשמה, נשמע לפתע צלצול הטלפון. אבי שהתגורר בשכונת "בית הכרם" בירושלים היה על הקו.

"חג שמח אבא, שנה טובה", אמרתי. קולו של אבי היה נמוך: "עודד, יש לי בשורה לא כל-כך טובה... אמא נמצאת כעת בבית-חולים 'שערי צדק' במצב קשה מאד... היא קיבלה התקף לב והיא שוכבת כעת בטיפול-נמרץ. תגיע מיד עם שחר אחיך, כבר הודעתי לו. אני נמצא כעת בבית-החולים... תגיעו מיד!" 

בלילה אביך וקר עליתי לירושלים עם אחי הצעיר שחר. כמעט שלא החלפנו בינינו מילה. נקודת אמונתי הייתה פנימית עדיין ולא העזתי לדבר עליה בגלוי. ביני לבין עצמי ביקשתי מה' בלחישה בלתי נשמעת שיעזור לאמא הנאבקת על חייה.

לקחתי בתיקי בגדים לכמה ימים וספרי חול וקודש שונים ומשונים שהונחו בערבוביה. כעת העליתי את מאבקי הפנימי מתל-אביב לבית החולים בירושלים. אולי במגרש הירושלמי יוכרע המאבק בין חיי והרגלי הארציים לבין האור השמימי שקיבלתי לפתע לפני כמה שבועות?!

הגענו לבית-החולים והזדרזנו להגיע למחלקת טיפול לב נמרץ. אבי ישב מחוץ לדלת המחלקה ופניו כבושות בקרקע. אז לראשונה הוא היה נראה לי כאדם מבוגר. כאשר ראה אותנו מתקרבים, קם באיטיות ממקומו.

"מה שלום אמא?", שאלתי בדאגה, בעוד אחי מחבק את כתפיו המכווצות. "היום בערב, ממש לפני שניגשנו לארוחת ראש-השנה, אמכם חשה ברע... כאבים נוראים בחזה... לא האמנתי. אמכם כל-כך צעירה!", ואכן אמי צעירה מאבי בעשר שנים כמעט, ובסך-הכל בת ארבעים ושתיים. מי תיאר לעצמו שאמא החזקה תגיע לכדי התקף לב?! התיישבנו וחיכינו לכל פתיחת דלת כדי לשמוע בשורה כל שהיא. אפילו כאשר יצאה עוזרת הניקיון, עטנו עליה כדי לשמוע על מצבה של אמא.

לאחר שעה קלה יצא הרופא ושאל: "מיהו מר מזרחי, בעלה של שרה מזרחי?", אבי ניגש לקראתו בלב חרד ושמע שעל אמא לעבור מיד ניתוח לב דחוף. הוא סימן בידיו בתנועת חוסר אונים כאומר "מה אפשר לעשות?!". לאחר כמה דקות הובהלה אמי לחדר הניתוחים. בכל אותן שעות גורליות נדבקתי לספר התנ"ך. האותיות הקדושות נתנו לי בטחון במצב האבסורדי. לבה של אמי מוּצא כעת ממקומו, מטופל בידיים אנושיות, ומוחזר לחלל החזה כמו חלק מכני. נשמתה של אמי מונחת על מיטה בתוך החדר האטום ותלויה בחוט השערה. ישנן אלף דרכים לחיים, אך המוות אחד ואין ממנו חזרה. אבי ישב חיוור ולא הוציא הגה מפיו בכל אותן שעות. שחר אחי הלך לעדכן מדי כמה דקות את יתר בני המשפחה בחדשות שלא התרחשו בחדר האטום.

אבי חזר ואמר רק דבר אחד: "צריך להתכונן לכל אפשרות".  

לאחר תשע שעות מתישות, נפתחה הדלת האדומה עם החור העגול ומיטתה של אמא הובהלה על-ידי שני אחים לבושים ירוק מכף רגל עד ראש. היא הייתה מחוברת למכשיר החייאה מלא אדים. דבר אחד היה ברור: אמא חיה! לאחר ששקעתי בתהום המילים הקדושות, יצאתי אל המרחב בקריאה ספונטנית: "אמא חיה, ברוך השם!".

תקופת ההחלמה של אמי לא הייתה פשוטה. הייתי עדיין בחופש מלימודי ובחרתי להיות לצידה. גם השהות בעיר הקודש הייתה נחוצה לי כדי להכריע את גורלי. לא תכננתי בינתיים להגיע למיכה, אך הביקור ריחף בחלל נפשי. שירתתי את אמי וקראתי בזמן הפנוי הרב שהיה לי ספרים מכל הסוגים. נעתי בין קודש לחול, בין רצוא ושוב מטורף, כאילו שהעולמות נלחמו על נפשי המיוסרת.    

המתח בגופי הגיע לשיאים של ממש. בשלב מסוים, כאשר התלבטתי אם להניח כיפה על ראשי, גופי הקרין מתח כה גבוה עד שהתחשמלתי מכל מגע של מתכת או בגד. העזרה שנדרשתי להגיש לאמי הפכה לסיוט של ממש. כאשר נגעתי בקצה מיטתה או בכרית, הרגשתי זיק נורא של חשמל ונרתעתי בכאב ובהלה. ההתלבטות חרגה מגבול הנפש והפכה לדבר פיזי. גופי הפך לשדה חשמלי פעיל, והיה נדמה לי שאם לא אכריע בנפשי לכאן או לכאן, ילך המתח ויגבר עד שאתחשמל ואתפחם.

ההכרעה הפכה לשאלה קיומית והגוף נטל חלק פעיל בתהיות הנפש. הסבל היה כה רב עד שערב אחד ביקשתי מאבי שייקח אותי לעיר העתיקה כדי להיפגש עם מיכה. הוא הניח שאני מחפש איזו משענת זמנית של אמונה בשעת צרה. כאשר ירדתי בפתח שערי הכותל והנחתי על ראשי כיפה ענקית לבנה סרוגה, הוא הביט בי בחשש. רק זה חסר לו כעת, שאתנתק מהעולם לגמרי כמו מיכה. לעת עתה הבליג ורק החליט לעקוב אחרי בעין פקוחה.

השהות עם מיכה פרקה ממני את כל המתח. הלילה ההוא היה המאושר ביותר בחיי. זרמתי בכיוון אחד סגור וברור. סוף סוף מצאתי את המעגל החשמלי המיוחל. הקימה בחצות ליל לתיקון חצות בקבר שמואל הנביא עם מיכה וחבריו הייתה גן העדן העליון. לאחר שטבלתי במקווה קמתי לתחייה והרגשתי, כאשר הלכתי בעקבות מיכה במעלה ההר, כבן נביא לפחות. נדהמתי לחוש, לאחר למעלה משני עשורי חיים של עולם ציני ומר, את ההוד וההדר של עברי היהודי. השמים נפתחו וראיתי מראות אלוקים. ליבי נפתח וחשתי במרחב העצום שקורא לי לשוב.   

אמי הייתה שקועה בצערה ונלחמה על הקיום היומיומי ולכן לא הקדישה תשומת לב מיוחדת לכיפתי הגדולה, כאשר באתי לבקרה בבוקר שלמחרת. אבי הבין מיד. באופן יוצא מן הכלל הזמין אותי בערב לאכול באחת המסעדות הירושלמיות.

"אתה לא תעשה לנו את זה!" הטיח בי בעת הארוחה. "אמא נמצאת בסכנת חיים ואתה לא תברח כעת מהמערכה!" לא עניתי לו בתחילה. אין אדם נתפס בצערו. אבי לא הרפה והמשיך להקשות עלי. הרהרתי: אם אין כאן כיבוד אב ואם, ואפילו אם כבוד המקום קודם לכבודם, הרי יש כאן פיקוח נפש הדוחה הכל.

לאחר כמה ימים חזרתי שוב לביתו של מיכה. הפעם התנהלו הדברים אחרת, אולי בהשפעת התנגדותו של אבי ואולי מסיבה אחרת. הקימה באמצע הלילה נראתה לי כעת תמהונית ורחוקה, והרתיעה אותי. המקווה היה קר וכואב, ההתבודדות ריקה מתוכן והריקוד עם מיכה וחברו –  מאולץ. כאשר חיכיתי לאוטובוס בשכונת "בית ישראל", שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן בכלל?! מיכה הבחין בהרגשתי הכבדה וצייד אותי בספרי עצות וניחומים נוספים. כאשר הגעתי לבית-החולים שקעתי שוב בספקות. המלחמה עדיין לא תמה.

אמי הבריאה לאחר ניתוח המעקפים וחזרתי לתל-אביב. הבחירה הייתה כה קשה, עד שהעדפתי לבחור לעת עתה במסלול חיי הנוכחי. הכרעתי בעל-כורחי לכיוון העולם שכבר הכרתי ואף אהבתי במידה מסוימת. נרשמתי לשנת הלימודים השלישית וקיבלתי כוחות להמשיך הלאה, בינתיים.

שנת הלימודים נפתחה בקורס על שירת ביאליק. להפתעתי פתח ד"ר ערפלי את הקורס בהבחנה אם המילה "אלוקים" שמופיעה בשירה היא מטאפורה (השאלה), או שכוונתה לא-ל חי וקיים. הוא טען שאצל המשורר יהודה עמיחי הא-ל הוא מטאפורי בלבד, ואין לעמיחי שום ספק בכך שאינו קיים, ואילו ביאליק לעומתו, התלבט בדבר קיומו של הא-ל.

ככל שנמשך הקורס, התרשמתי כי שירת ביאליק מלאה בחומרים הלקוחים מהקודש ואף מתורת הנסתר. ועוד נוכחתי לדעת שהנושא המרכזי בשירתו הוא, למעשה, הצער על התרחקותו מהקודש וגעגועיו לא-ל חי, כפי שכתב בשירו "אחד אחד ובאין רואה".

כאשר התברר הדבר בנפשי מעבר לכל ספק, העזתי להצביע בשיעור: "אנו רואים, בעצם, שכל שיריו של ביאליק מלאים במוטיבים הקשורים ליהדות ולתורה. עיקר שירתו עוסקת בא-ל. לדעתי קיום הא-ל אצלו היה ודאי, אלא שהתרחק ממנו. אולי אצל עמיחי ישנו ספק..."

ד"ר ערפלי חייך במבוכה, אולי אף הסמיק. איך אפשר לשאול שאלה כזאת בין כותלי הפקולטה למדעי הרוח בתל-אביב?! לאחר דקה ארוכה השיב, כנראה כדי לצאת ידי חובתו: "גם אצל משוררים נוצריים אנו פוגשים במוטיבים נוצריים...

ואז, לאט לאט וברחמים רבים, ניטל ממני טעם החיים הסתמיים. כל מה שעשיתי נכשל: חברה, לימודים, עבודה, קורס נהיגה... הרגשתי שמזלי פרח לגמרי. הלימודים נראו לי חסרי תוחלת, ובכל דבר נטיתי למצוא את מונחי התורה הפנימיים שהכרתי. הקדוש ברוך הוא חיכה לי בכל פינה. לא הייתי מסוגל להישאר באותו מצב. או שאחל לקיים מצוות או שאשתגע.

הסיוט הגדול ביותר היה מבחן נהיגה שערכתי על טוסטוס. איך אפשר להיכשל במסלול נסיעה כה קצר על כלי-רכב של נערים?! כאשר עליתי על הטוסטוס, במגרש המקווקו ליד משרדי הרישוי בחולון, חשתי שאני מאבד את כל שיווי משקלי לעיני הבוחן. השתלט עלי חוסר בטחון מוחלט. חשתי שאני כשלון גמור במגרש הצר הזה. הבנתי שמזלי בעולם החילוני פג לחלוטין, וניטל ממני לגמרי כח הבחירה.

למרות הכל היה לי כבד מנשוא לעשות את הצעד המכריע.

הדבר הקשה מכל עבורי הייתה המחשבה שלא אוכל לעסוק עוד בספרות, וגרוע מכך –  בשירה. אז עלתה במוחי מחשבה נוספת. הרי נוכחתי בלימודי שגדול הסופרים העבריים – עגנון, וגדול המשוררים –  ביאליק, הם, למעשה, יהודים מאמינים הגדושים במקורות הקודש. אמנם הייתה להם ביקורת מרומזת ואף נוקבת כלפי מצב היהדות בזמנם, אך עיקר יצירתם עסקה סביב אמונתם הצרופה. פלא התורה האינסופי היה מקור השראתם, ועליו התבסס הפלא המוגבל שביצירתם. הבנתי שפלא התורה עולה באין ערוך על הפלא שביצירותיהם, ואף הבנתי שפלא ההשגחה הפרטית בחיי היומיומיים עולה על הכל. ידעתי שכל האוצרות נמצאים ביהדות ואם ברצוני להיות סופר או משורר, אני מוכרח להכיר את מקורותיה.

השבועה הפנימית הזאת נתנה לי את הכח לשים תרמיל על שכם ולעלות לירושלים מתוך תקווה כמוסה שביום מן הימים אזכה גם לשורר ולספר על כך.