עונש - חינוכי? תלוי...

כוח ההרס שעונש עלול לשאת תחת כנפיו, כאשר משתמשים בו בעיתוי או במינון הלא נכון, מחייב כל הורה לנקוט ביתר זהירות. גם כאשר הוא מרגיש שאין מנוס מלהעניש את הילד, עליו להצטייד במידה גדושה של סבלנות ולהפעיל שיקול דעת, על מנת להחליט איזה עונש לתת ומתי. עליו לשים לב, עד כמה שניתן, שלא לעבור את הגבול המפריד ומבדיל בין עונש ככוח עזר מחנך, לבין עונש ככוח הרסני שמקלקל.

הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. כל מקרה שונה מקודמו, ולכן קשה עד בלתי אפשרי לתת מרשם מדויק איך, מתי, ובמה להעניש. יחד עם זאת, אם נעמוד על המשמר ונשתדל לדבוק בכללי הזהירות הנכונים, נוכל בעזר ה', לצמצם את האפשרויות לעשיית שגיאות גדולות.

הילדים אינם אויבים – עונש אינו מאבק!

עלינו לזכור ולהיות מודעים לכך, שהעונש הוא רק בגדר אמצעי שמטרתו להציב גבולות שיעזרו לנו בחינוך הילד, ברור שאסור שהעונש יצטייר כנקמה. גם כשהילד מוציא אותנו מהכלים, אין זה מצדיק מתן עונש כתגובה כוחנית בלבד. ראשית, ביחסי הורים-ילדים ישנו איסור מהתורה לנקום, מלבד זאת, יש להבין שעונש כנקמה, אולי בכוחו להרתיע, אך הוא גם מוריד מערכו של ההורה הנוקם בעיני הילד.

ההורים חייבים להצטייד ב'עצבים קרים' בכל הנוגע לחינוך הילדים, במיוחד במה שנוגע לעונשים. אסור, ואף אי אפשר, לחנך ילדים מתוך עצבים, כעס וזעם. תגובות אמוציונאליות המגיעות "מתוך הבטן" ולא מהראש, אין בהן כל מסר חינוכי. תגובותינו חייבות להישקל בכובד ראש, על מנת שנדע מראש מהם סיכוייה של התגובה ומהן התוצאות להן אנו מצפים.

עלינו לזכור כי המונח "בא לכלל כעס – בא לכלל טעות", נאמר אף על הגדול שבענקים – משה רבינו (ספרי מטות קנז). הטעויות העלולות לנבוע מהכעס בשעת חינוך הילדים, הן רבות ואת תוצאותיהן מי ישורנה. אמנם, בשלב זה ההורים עדיין חזקים מן הילד ויכולים לייסרו, אולם אף אחד אינו ערב לנו כיצד יראו פני הדברים כשהילד יגדל ויגלה את הכוחות שיש בידו להשיב מלחמה שערה.

מלבד החשש מתגובת הנגד של הילד, נשאל את עצמנו: האם מכות מתוך נקמה, הניתנות בעיצומה של התקפת זעם או מתוך רגשות בוערים של כעס ותסכול, יביאו את הילד להבין את הדרך הנכונה? האם הן תרחקנה אותו באופן מושכל מן החטא והמעשים השליליים?

התשובה היא ברורה מאד, ולו יכולתי הייתי זועק אותה מעל דפי הנייר: לא ולא!!! עונש הניתן מתוך כעס יוצר "מאבק כוחות" – שאתה, ההורה, פותח בו, אך הילד יצטרף אליו במוקדם או במאוחר. בשלב זה תאבד את כל השפעתך על הילד ותשמש עבורו מטרת אויב שיש לפגוע בה ולחסל את השפעתה. גם אם בסיבוב הראשון הילד ירגיש שהפסיד בקרב משום שהוא חלש ממך, הוא 'ימתין לך בפינה' ויאגור רעיונות לנקמה, שיוכל להוציאה אל הפועל. הילד אינו סוס דרכים, שהדרך היחידה להטותו לדרך המלך היא באמצעות שוט.

אי לכך, ומאחר והעונש כוחו יפה להגביל על ידי הצבת גדרים וסייגים, שהילד ייזהר מלפרצם בעתיד, מתן העונש צריך להיות ממוקד, מוגדר ומכוון למעשה המסוים, אותו אנו רוצים למנוע, ולא כהתקפה כוללנית על אישיותו של הילד. לדוגמא: ילד מושיט את היד לקחת פרוסת עוגה בזמן שאמו מורה לו שלא יעשה כן. יש להניח שהילד לא ייפגע יתר על המידה אם אמו תתן לו מכה קטנה על מעשהו, או תזהיר אותו שמעשה כזה יגרור אחריו עונש חמור יותר, שבמשך יום או יומיים לא יקבל מיני מתיקה וכו'. קנס כזה יגרום לו לשקול שוב אם כדאי לו שלא לשמוע בקול הוריו. אף אם לדעתו לא היה ראוי למנוע ממנו לקחת עוגה, הוא רואה את העונש כמוצדק, מאחר והוטל עליו איסור שהוא הפר אותו.

שונה הדבר כאשר אמו מוצאת במקרה זה הזדמנות לצאת נגדו למאבק כוללני ולהתקיף את אישיותו: "אתה ילד רע... פרא אדם... אני אלמד אותך לקח... מכאן והלאה תקבל / לא תקבל...". צורת ענישה כזו תתפרש אצל הילד כהתקפה אישית ולא כענישה על המעשה. זו הכרזת מלחמה מסוכנת, שעלולה להרוס ולהחריב את שנבנה בעמל רב!

עלינו לזכור שלא משנה מה הילד עשה, גם אם עלינו למתוח ביקורת ולמנוע ממנו לעשות שוב בעתיד את המעשה הלא טוב – אנו חייבים להשאיר את הילד עצמו בצד ולא להתקיפו אישית. עלינו להיאבק בחטאי הילד, ובשום פנים ואופן לא בילד החוטא. הילד יישאר כבננו המקובל והמוערך לנצח, גם בשעה שחלק ממעשיו אינם ראויים. לכן, חשוב מאוד שלא ליצור גרורות לעונש ולא להמשיך להזעיף פנים לילד. ההיפך, עלינו להקפיד להאיר לו פנים לאחר שהענשנו אותו ולשוב לנהוג בו באהבה ובחיבה, בבחינת "כיוון שנלקה – הרי הוא כאחיך". שימו לב, רק הורה שמעניש את ילדיו מתוך שיקול דעת ענייני, ולא מתוך התפרצות רגשית והשתוללות חסרת רסן, יכול להמשיך לאחר מכן ללא כל בעיה וקושי בקשר טוב עם הילד. כאשר העונש ממוקד, הילד לא נעשה "נזוף" בצורה כזו שיש צורך לפייסו בדברים או בממתקים. בנוסף, אנו חוסכים מעצמנו התנצלויות והצטדקויות באופן שיביאו את הילד לחשוב שאנו חוששים שטעינו במתן העונש.

הזהירות לא לצאת למלחמה על אישיותו של הילד תציל אותנו גם מלהגיע למצבים לא נעימים, מהם קשה לצאת. ידוע הפתגם העממי: "מלחמה – יודעים איפה היא מתחילה, אבל לא איפה ואיך היא תסתיים". כל מצב מתוח בין הורים לילדים ניתן להגדירו כ"מלחמה", לפחות במובן זה שהיא יכולה להיגמר רע מאוד. אשתף אתכם באחת הדוגמאות לכך:

פעם הגיע אלי יהודי בגיל העמידה וביקש את עצתי, לאחר שמצא את עצמו מאבד את הקשר עם בנו בן ה-14. במהלך השיחה התגלתה עד מהרה הסיבה לכך: התברר כי בילדותו, נהג האב להכות את בנו מכות נאמנות על כל דבר חוצפה שהוציא מפיו. לאחר ששמע מאיש חינוך דגול עד כמה חמורה היא ההכאה, אימץ דפוס עונש אחר: כל פעם שהילד החציף פנים, האב הפסיק לדבר עימו וחיכה עד שיבוא להתנצל ולחלות את פניו בדברי פיוס. כך נמשך הדבר מספר שנים, כשהילד נוהג על פי התסריט ומרצה את אביו פעם אחר פעם.

ביום מן הימים אירעה "חריקה" בתהליך הקבוע. בעוד האב המתין להתנצלות, סבר הבחור שהפעם החוצפה ה"פעוטה" שלו לא הצדיקה הרחקה טוטאלית שכזו. בבטחונו בצדקתו, החליט הנער המתבגר כי הפעם לא ייכנע לאביו, הוא "יעשה שרירים" לאביו ולא ישוב לרצותו.

חלפו כבר שלושה חדשים מאז הפסיקו לדבר, והנה התברר לאב שהוא לא כל כך חסר לבחור כפי שחשב.

גם לאחר שייעצתי לאב הכאוב כיצד לשבור את מעגל המריבה, היחס בינו לבין בנו נותר קר ומנוכר למשך תקופה ארוכה. כמה קל לעשות טעויות, וכמה קשה לתקנן.

הסיבה לעונש – משרתת את מטרתו

על פי הנחת היסוד כי העונש חייב לשרת מטרה, עלינו לנקוט בפעולות שיקרבו את הילד להבנת המטרה. אין דרך טובה יותר להביא ילד להבנת עניין, מאשר להסביר לו. כן, פשוט להסביר לו.

יעילותו של העונש תגדל ותכפיל את עצמה עשרת מונים כאשר הילד יבין את הסיבה שבגינה קיבל אותו. למשל, אם נאלצנו להשית עונש על ילד לאחר שנודע לנו שלקח עוגה ללא רשות, הרי שבמקום להענישו על "התנהגות שאינה הולמת", נאמר לו: "קיבלת עונש בגלל שלקחת מהעוגה לאחר שאמרתי לך שלא לקחת ממנה בלי רשות".

הורים רבים שהקפידו על נקודה זו, הופתעו לגלות עד כמה מבינים הילדים, אפילו הקטנים, את ההיגיון העומד מאחורי העונש. הם אף לא בכו (על פי רוב, הבכי אינו ביטוי לכאב המכה, אלא בעיקר לזעזוע ולחוסר האונים שחש הילד המוכה, או לחילופין, הוא מהווה ניסיון להלחיץ את ההורים).

איני מתכוון לומר שההורים חייבים לדאוג לכך שהילד יסכים שמגיע לו עונש ויצדיק את מתן העונש. כל עונש באשר הוא מקומם את מי שהוא נגזר עליו. עלינו להסתפק בהסבר שמוסיפים, בתקווה שהילד יבין שיש לנו היגיון צרוף במתן העונש, ושאנו לא פועלים מתוך "קריזות" והתפרצויות זעם. בזאת, נביא לידי כך שהוא לא יכעס כל כך ולא יתמרד. כאשר הוא יירגע מכאבו, יוכל לפחות להבין אותנו.

חשוב לזכור: אין כל סיבה להסביר פעמים רבות את סיבת העונש, שכן הדבר מצטייר אצל הילד כהתנצלות והצטדקות, כאומרים: "לא התכוונו... יצא לנו בטעות...". הדבר יביא אותו לנצל אותנו בעת שידמה לו כרגע של חולשה, ולנסות לסחוט מעימנו ויתורים שונים.

עונש מתאים                                            

חשוב מאוד שחומרת העונש תהיה פרופורציונאלית ביחס למעשה השלילי שבגינו אנו מענישים. כשילד רואה שכאשר הוא עושה דבר שלילי הוא יוצא ללא עונש, או בעונש קל, וכאשר הוא עושה דברים קלים הוא יכול לקבל עונשים כבדים, הוא לומד שההבדל אינן נעוץ במה שהוא עושה, אלא במצב רוחם של ההורים. מאותו רגע שהילד מגיע למסקנה זו, הופך העונש למין משחק הימורים, בו הילד מהמר על תוצאות מעשיו, כשהוא מנסה למתוח את החבל בתקווה שלא ייקרע ומאומה לא יקרה. עונש המושת על ילד כזה, לעולם לא יובן כהלכה. כל עונש, גם כזה ההולם את העבירה, יתפרש אצל הילד כדבר הקשור להורים ולא כדבר הנוגע לו או למעשיו.

עונשים כאלה אינם מחנכים, אלא מלמדים את הילדים שיש להם עסק עם הורים הפועלים לפי "קריזות" וקפריזות; שכדאי להיזהר מהם בשעה שהם עצבניים ואפשר לבוז ליכולת האכיפה שלהם בשעה שהם רגועים. תקראו למצב הזה איך שאתם רוצים – רק אל תקראו לזה "חינוך"...