משימה לאורח

כן, גם אנחנו שהינו הקיץ בחו"ל, אך לא לבילוי יצאנו. נסענו לצורך טיפול רפואי בילד שלנו. הטיפול הזה ניתן במכון מיוחד בלונדון, ואגודת עזרה המציאה לנו דירה לתקופת הטיפול. כל הכבוד להם, ובעיקר לבעלי הדירה. לא ייאמן שיש היום אנשים טובים כאלה. הבעלים הם זוג שיצא לארה"ב, והסכים להעמיד את הדירה חינם לרשותנו, אף מבלי לראות אותנו. ממש לא ייאמן.

בגלל מצבו של הילד לא יכולנו לצאת הרבה מהדירה, וכך יצא שבילינו שלושה שבועות תמימים באותה דירה בלונדון. אתם בוודאי חושבים שיצאנו מדעתנו מרוב שעמום, ובכן, טעות בידכם. כבר מהיום הראשון עסקנו בפתרון חידה מרתקת: מי הם בעלי הדירה?

אדם רגיל ודאי היה חושב: מה זה מעניין אותי מי הם בעלי הדירה. את שמם אני יודע מהשלט שעל דלת הכניסה, וזה מספיק לי. הם עשו לנו טובה גדולה, שיהיו בריאים! בסוף בוודאי מגיע להם מכתב תודה חם ולבבי, וזהו. זהו הלך המחשבה של בני אדם רגילים, אך לנו היו מחשבות אחרות. רצינו לדעת מי הם בדיוק. 

זו לא הייתה סקרנות גרידא. קשה להגדיר האם היה זה צורך להכיר את מיטיבינו, אנשי חסדנו, משום הכרת טובה על חסדם, או שאולי חשנו שאנו צריכים להתאים את עצמנו למקום ולבעליו, והדבר מחייב אותנו להכיר את בעלי המקום. אפשר שהיה זה מצב נפשי דוחק מעורב באתגר; כיצד נוכל לנסוע מכאן בהרגשה שהתארחנו אצל מישהו אנונימי שאיננו יודעים עליו כלום. הרגשנו שאנו מוכרחים לפצח את החידה הסתומה הזו: מי הם? איך הם נראים? מה אופיים? מה הם אוהבים? ועוד ועוד, אבל איך מפענחים חידה עלומה כזו?

לנו עצמנו נראה המצב מוזר ובלתי רגיל, משום שמעולם לא נקלענו למצב כה קיצוני של קבלת טובה בלתי פוסקת ממישהו אנונימי שלא ראינו אותו. קורה אמנם שהשכן משאיל לך מקדחה ו"מציל" אותך. קורה אף הרבה יותר מזה; שמישהו עוזר לך לתקן את מכוניתך שנתקעה בין עפולה לחדרה, ואתה שוב יכול לנסוע. נכון, זו טובה עצומה. במקרה כזה אני מודה למושיעי מקרב לב, ומציע לו תמורה. הוא כמובן מסרב, ואני לוחץ את ידו בחוזקה ואומר לו תודה. מעולם לא חשבתי על כך – איזה פורקן זה היכולת לומר תודה. אף פעם לא תיארתי לעצמי איזה לחץ נפשי מוסרי נוצר כאשר אפשרות זו אינה קיימת.

בערב הראשון, כאשר שוחחתי עם אשתי על השאלה כיצד נכיר את בעלי הדירה, נזכרה אשתי בביקורנו במוזיאון. שמענו שם הרצאה ארוכה של מומחה לאמנות. הוא הסביר והדגים איך ניתן, מתוך ניתוח מעמיק של תמונה, להכיר את הצייר שצייר אותה. הוא טען ש"טביעת אצבעותיו" האישית של האמן טבועה בכל סנטימטר של התמונה. כל משיכת מכחול, צירוף צבע, נושא התמונה על כל מרכיביו, הסגנון והביצוע – הכל נושא חותם אישי של הצייר. הוא טען שאילו גילו היום ציור ישן ובלתי ידוע, היו יכולים מומחים לנתח את הציור, ולזהות כמעט בוודאות מי מהציירים המפורסמים צייר אותו.

"אני חושבת" אמרה אשתי, "שדירה, כמו ציור, נושאת עליה חותם אישי של בעליה. הן הם תכננו את חלוקת החדרים, בחרו את הריהוט, סגנונו וצבעו, והתאימו את דוגמאות הטפטים וצבעם לחדר, לריהוטו ולשימוש בו. דירת מגורים מכילה מספר עצום של פרטים ופריטים, שכל אחד מהם מעיד על בעליו, וחושף משהו מעולמו, מהשקפתו, מהרגליו, מטבעו, מאישיותו ומתכונותיו. בסך הכל, דירה שאדם גר בה היא חלון ראוה רב מימדים של האדם עצמו. אם נתבונן יפה יפה בדירה, על כל מה שהיא מכילה, אני חושבת שנדע הרבה מאוד על בעליה".

כך התחילו שלושה שבועות של בלשות אינטנסיבית. בין ארוחה לשינה, ובין משחק עם הילד ליציאה למכולת, עסקנו כמעט כל הזמן בחיפוש תשובה לאתגר השכלי-רגשי של הכרת בעלי הדירה. אכן, צדקה אשתי. הבית היה מלא עקבות לאין ספור על כל צד אפשרי של אישיותם. במשך השבועות הללו חשפנו אותם טפח אחר טפח, עד שדומני שלקראת סוף שהותנו בדירה כבר הכרנו אותם היטב. הייתי מוכן להתערב שאם היו מציגים בפנינו את בעלי הבית שלנו בין עשרה זוגות שאינם מוכרים לנו, והיו מאפשרים לנו לראיין כל זוג במשך דקות אחדות, הינו מזהים בוודאות את בעלי הדירה. נשמע קצת דמיוני, לא כך? אבל זו האמת. קחו עובדה פשוטה אחת כמו גובהם של בעלי הדירה. בבדיקה מדוקדקת תמצאו בכל דירה עדויות רבות וברורות על גובהם של בעליה עד לדיוק של מספר סנטימטרים, ולנו היה מספיק זמן ללקט את ההוכחות הללו. מבין עשרת הזוגות לא הייתי מראיין כלל את הזוגות הנמוכים. על חיבתם של מארחינו לצמחים, העידו העציצים הרבים שאכלסו את הדירה. על מדף במרפסת המטבח היו מרוכזות שקיות וקופסאות של חומרי דישון וזיבול מסוגים שונים שהעידו על ידע בטיפול בצמחים. קבוצת דפים שנראתה קצת משומשת בספר על צמחי אירופה, העידה על התעניינותם המיוחדת בסוג צמחים מסוים. בכלל, הספרים שבבית היוו מקור לא אכזב להכרת בעליהם מצדדי אישיות שונים.

לא אוכל להמשיך לספר לכם את כל הפרטים שחשפנו וכיצד עשינו זאת, לזה דרושים לי כמעט שלושה שבועות, אך אוכל לומר שמתח וסיפוק מילאו את משך שהותנו בדירה, וחיבה גדלה והולכת למיטיבי חסדנו מילאה את ליבנו ככל שהעמקנו להכירם.

לנקודת השיא של מסע חוויתי זה הגענו בערב האחרון לשהותנו שם לפני חזרתנו לארץ. פתאום צלצל הטלפון. על הקו היו אדון וגברת קופר (בעלי הדירה). הם שאלו מה שלומנו, מה שלום הילד, ואם הרגשנו טוב בדירה. ברגע הראשון נתקפתי התרגשות כה עזה שלא יכולתי לפצות את פי, אך מיד התאוששתי. איני יודע איך החזיק מעמד קו הטלפון הטרנסאטלנטי תחת נטל דברי התודה והשבח שאשתי ואני הרעפנו על הזוג דרך הטלפון. הארכנו כל כך עד ששכחנו שבנוסף לכל הטוב שהרעיפו עלינו, הם אף משלמים את שיחת הטלפון הזאת...

כאשר טלפנו אלינו באותו ערב, ברגע ששמעתי את המילים הראשונות כבר הרגשתי שאני יודע מי מדבר. היה משהו בנימת הקול ובטון הדיבור שהורה לי: זה הם! שלושה שבועות הייתי כה שקוע בכל מה שנוגע אליהם, עד שכאשר נשמע קולם, זיהיתי אותם עוד בטרם הציגו את עצמם. אתם מחייכים, אה! לא מאמינים?

* * *

אברהם אבינו הופיע על זירת העולם עשרים דורות לאחר בריאתו. הידע על בורא העולם ומנהיגו, שידע אדם הראשון ידיעה אישית ממקור ראשון, נותק אי שם בשרשרת המסורת של חלק מהאנושות, והועלם במתכוון מהדורות הבאים. כך קרה שכאשר נולד אברהם אבינו, הוא מצא את עצמו בסביבה אלילית שלא סיפקה לו דבר מתוך ידע אמת זה.

אברהם הילד, אמנם החל מנקודת האפס מבחינת הידע האלוקי, אך בקרבו פנימה טמונות היו התכונות שאפשרו לו לחדש ידע זה ולשחזרו, אף בלי מסורת אבות. העולם סביבו נשא עליו את חותם יוצרו במספר אינסופי של סימני היכר. 

אף כי כל יצירה אנושית מכילה סימני היכר רבים על יוצרה – חומר הגלם בו השתמש היוצר אינו מעשה ידיו. בבריאת העולם, לא רק שסידורו של העולם נוצר על ידי הקב"ה, הוא אף ברא את החומר ממנו נוצר העולם, ואשר אף הוא מעיד עליו. יתרה מזו, כל יצירה, משעה שיצאה תחת יד יוצרה, שוב אינה תלויה בו ואף אינה נתונה לפיקוחו. כאשר בגד נכנס לשימושו של הקונה, איש לא יוכל להחליט מתוך הסתכלות בבגד אם מי שתפר אותו עדיין חי. גן פרחים ההולך ומתפתח, נוספים בו אפיונים של פריחתו, והולכות ונעלמות בו טביעות ידיו של הגנן שנטעו. לא כן הוא העולם. גם בתום ששת ימי הבריאה ממשיך הבורא לנהל את עולם הטבע. הוא יוצר אור ובורא חושך, מזריח זריחות ומעריב ערבים. כל סוגיה של המציאות וכל צד בה מעידים ומכריזים לכל אשר ישכיל לשמוע שיש בורא ומנהל לעולם.

אברהם אבינו, מיום עומדו על דעתו, הטרידה אותו שאלה מוסרית ורגשית: למי תודה? למי ברכה? מי הוא אדון השפע הבלתי פוסק הזה, השופע בכל יום תמיד על כל אחת מבריותיו, מעניק לה חיים, ומספק לה את כל צרכיה?

רבים מאוד הם אלו המצליחים להדחיק שאלה זו הנובעת מרגש המוסר האנושי. רבים מרמים את עצמם כאילו כל זה בא מאליו ועל כן פטורים הם מלומר תודה, ומלחפש כתובת לתודה זו. חוסר הכרת טובה זה משול לתינוק השוכב מוגן בחיק אמו, יונק מחלבה, ו... כופר בקיומה.

אברהם אבינו היה קודם כל אדם מוסרי. הדרך ארץ שלו קדמה לא רק לתורה אלא גם לאמונה. ללא לאות חתר לגלות את בוראו, מתוך התבוננות וחקר הבריאה עצמה. בהתמדה ובעקביות עסק עשרות שנים בחשיפה של הבורא העלום בתוך העולם, וצרף פירור לפירור, גילוי לגילוי, "מידה" ל"מידה", וכך הלך והתקדם בפתרון חידתו העלומה.

עוד בטרם נגיע לנקודת השיא של מחקרו של אברהם אבינו, נציין את הקו המאפיין העיקרי של עבודת חיים זו. ככל שהלך אברהם אבינו והתקדם בגילוי מידותיו של הקב"ה, ראה חובה לעצמו לדבוק במידות אלה, ולחקות את בוראו בהתנהגותו שלו כאדם. אם הבורא עצמו אימץ לו מידות אלה של חסד לניהול הבריאה, אמר אברהם לעצמו, בוודאי רוצה הוא שיצוריו בעלי התבונה וכושר הבחירה, יאמצו אף הם לעצמם מידות אלו.

הדבר דרש שינוי בהתנהגותו ובאופיו של אברהם אבינו, ובוודאי היה כרוך במאמץ מתמיד ובלתי פוסק. הן יודעים אנו עד כמה קשה לשנות התנהגות, אף בפרט קטן וצדדי. בלעדי יישום מעשי זה של מחקרו, לא היה אברהם אבינו אלא פילוסוף קדמון ותו לא. אימוץ זה של מידות בוראו עמד לו והוא נחקק בהיסטוריה הרוחנית כ"אברהם אבינו", אבי האומה הישראלית, המאמין הגדול ואיש החסד, שהטביע מידה זו לנצח בכל צאצאיו. 

בהגיעו לגיל 40, ברום פסגת חקירתו, נגלה אליו הבורא: "אני הוא בורא העולם אותו חיפשת – הנני!" אברהם אבינו לא הניח אחריו יומן או כתבי זכרונות, אך לא קשה לנחש כיצד הרגיש באותו רגע מופלא בו נוכח לדעת שהנה הוא הבורא אותו התאמץ כל כך להכיר ולגלות. הרי כך בדיוק היה נראה לו כפי שהשכיל להבין מעבודתו רבת השנים. 

מצווים אנו לידע ולהכיר את ה' כדי לאהוב אותו וללכת בדרכיו. הדרך לכך היא התבוננות במעשי ה' ובבריאתו הנפלאה מעשה ידיו (רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק שני, הלכה ב'). אבי האומה כבר כבש לפנינו דרך זו והדגים לנו עד כמה יכול אדם לעלות ולהתעלות בה.

כל אחד מאיתנו חי בתוך עולם המדבר אליו ללא הרף. כל שאיפת אוויר המוגשת עד לאפנו, כל פיסת מזון המוגשת לנו בחן, בחסד וברחמים, כל אירוע המתרחש בחיינו הפרטיים ובחיינו המשפחתיים והלאומיים, כל נתח היסטוריה המופיע בצורת ידיעה ברדיו ובעיתון, וכל מידע על הטבע, חוקיו ושימושיו – כל אלה מכילים בהכרח את סימני ההיכר של יוצרם ומנהלם. טביעת אצבעותיו של הבורא מוטבעת בכל מה שקורה בעולם, ומגלה לעינינו את ה' אותו אנו מצווים להכיר ולאהוב.

הבריאה כולה, וכל מה שמתרחש בה, תובעים מאיתנו לצאת מאדישותנו, וקוראים לכל אחד מאיתנו: התבונן, דרוש וחקור! ואז גם תגלה. דרישה זו מופנית לכל באי עולם ללא יוצא מן הכלל, אך ביתר שאת מופנית היא לצאצאי אברהם אבינו נושאי מורשתו.

כמה נפלא להתהלך בעולם בהרגשה שמתארחים אנו אצל הקב"ה, וכך לחיות יום-יום כל היום. כמה נפלא לזכות להגיע לדרגה בה ניתן להסתכל בעשב ולראות את המלאך המכה על ראשו ואומר לו: גדל! ישנם בני תמותה המסוגלים לראות את הרוחני שבגשמי. על ר' משה רוזנשטיין זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת 'לומז'ה', מספרים תלמידיו שהבחינו בו פעם עומד שעות אחדות (!) ומסתכל בצמח אחד. בורא שמים וארץ יכול להיגלות למי ששואף לראותו לא רק בסנה.

אורח טוב מה הוא אומר? כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי. בורא העולם הוא המארח שלנו, אך הוא מתגלה רק למי שמחפש אותו, מתעניין בו, וחפץ לומר לו תודה. כמה לא אנושי לאכול ולשתות אצל בעל הבית, להתעלם ממנו, למחות את הפה וללכת מבלי להודות. וכמה טוב להודות לה', לברך את שמו, ולהגיד חסדו.

הבחנה אחת בולטת קיימת בינינו לבין אברהם אבינו. לאברהם לא הייתה שום ידיעה ושום התגלות של ה' ושל רצונו לפני שהחל לחקור בכוחות עצמו מי הוא אדון העולם ומה חפצו מבריותיו. אנו, לעומתו, חיים היום לא רק לאחר גילוייו של אברהם אבינו, אלא גם ובעיקר, לאחר מתן תורה. ה' ורצונו מופיעים בצורה ברורה ומוסמכת בספר התורה, ויכולים אנו לפנות אל התורה על מנת להכיר אותו ואת רצונו.  

נואל הוא מי שבאמצע לימודו בספר התורה מפסיק ממשנתו, על מנת לחשוף בדרך עקיפה את הבורא ואת רצונו מתוך נוי האילן. נניח שאותו אורח בדירה בלונדון היה מוצא בדירה את יומנו האישי של בעל הדירה בו הוא כותב את מחשבותיו וקורותיו בצורה חופשית (ויש לאורח רשות לקרוא בו). כמה טיפשי יהיה זה מצידו של האורח להניח את היומן מידו, ולהתרוצץ בדירה לחפש אמצעי עקיפין להכרה פחות ברורה של הבעלים.

העיסוק ברצון ה' הכתוב בתורה הוא האופן הישיר בו נוכל להכיר את ה', אך בשעה שאיננו עוסקים בתורה, אלא מתהלכים בארצות, בשווקים ובחוצות, ועסוקים בעסקי חולין, אז תעמוד לנגדנו דמותו של אברהם אבינו שהפך את העולם כולו לספר תורה פתוח, המלמד להכיר את ה' ואת רצונו.