חובת ההזדהות

פרשתנו מתארת את תחילת גאולתם של בני ישראל, ובין היתר מציינת התורה את שמותיהם של בני ראובן, בני שמעון ובני לוי.

נעיין בפסוקים ונגלה רעיון יפהפה. בעל הרעיון הוא רבי ישעיהו הלוי הורביץ בספרו 'שני לוחות הברית' (מוכר בשם השל"ה הקדוש).

כשהתורה מציינת את בני ראובן היא כותבת: "בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי" (שמות ו, יד). וכן כשהתורה מציינת את בני שמעון היא כותבת "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר" (שמות ו, טו), ואילו כשהתורה מציינת את שמות בני לוי היא משנה מהניסוח וכותבת "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי, גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי" (שמות ו, טז). התורה מוסיפה שתי מילים "ואלה שמות".

מדוע רק אצל לוי התורה מדגישה "ואלה שמות בני לוי"?

התורה רוצה שנתבונן בשמות של בני לוי – "גרשון", "קהת" "ומררי". אלו לא "סתם" שמות.

מה פשר השמות הללו? לוי קרא כך לבניו, לאות הזדהות עם הצער והשעבוד של בני ישראל. לבנו הראשון הוא קרא "גרשון", ובכך ביטא את הצער שבני ישראל אינם בארצם המובטחת, אלא הם גרים (מלשון גרות) בארץ נוכריה (כמו משה שקרא לבנו גרשום "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב, כב)). בשם "קהת" ביטא לוי את העובדה ששיניו קהו והושחרו מצרותיהם של ישראל, ובשם "מררי" הוא ביטא עד כמה מרים חייו כשאחיו משעובדים ומעונים.

טמון כאן רעיון מדהים.

שבט לוי לא השתעבד במצרים (במדבר רבה, פה). את שבט לוי פרעה השאיר חופשיים כדי שיהיו "כהני דת" עבור בני ישראל.  אבל, הגם שלוי ובני שבטו לא היו משועבדים פיזית, ליבו וכל מעייניו היו נתונים בצער ובהזדהות עם אחיו, לוי הנציח בשם בניו את צערו, עד כדי כך ששיניו קהו והושחרו כאילו הוא עצמו נתון בשעבוד.

זה מה שהתורה מדגישה לנו "ואלה שמות בני לוי". התורה רוצה שנתבונן בשמות שקרא לוי לבניו,  כדי שנלמד ממעשיו כיצד הוא משתתף בצער הזולת.

פעמים רבות אנו פוגשים באנשים הזקוקים לעזרה בכל מיני תחומים, חולים, עניים, אנשים שחוו קשיים ואסונות. לא תמיד יש באפשרותנו לעזור להם פיזית. בא לוי ומלמד אותנו - גם אם אין לנו אפשרות לעזור באופן ממשי, עלינו לפחות להביע הזדהות, כשאנו מביעים הזדהות אמתית וכשמראים לחבר עד כמה אנו שותפים בצערו, ועד כמה לא קל לנו לראות אותו במצבו הנוכחי, ייתכן שהבעת ההזדהות תקל ותשפר את מצבו, לא פחות מעזרה פיזית.

לוי מלמד אותנו, שאדם צריך להצטער יחד עם הציבור בכל צער שהוא, גם אם הוא אישית חש את עצמו בטוח. כשיש סופה בקצה השני של העולם עלינו להזדהות עם הסובלים בכאב ולהתפלל בעבורם, הרי כולנו אחים. כשם שכשהיד כואבת לאדם כל הגוף משתתף בכאבה של היד, כך כולנו – כל עם ישראל – גוף אחד, וכשכואב למישהו  צריכים להביע הזדהות והבנה אמיתית.

ניתן להוסיף ולומר, שהנהגתההזדהות בה נהג לוי, היא כהנהגת האלוקים בעצמו. התורה מספרת על נדב ואביהוא "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד, י). הדברים רחוקים מאוד מהשגתנו, אולם בפשטות כתוב שתחת "רגלי" האלוקים הייתה לבנה (אבן). איזו לבנה? כותב רש"י דבר מדהים: "כמעשה לבנת הספיר – היא הייתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים". לא יאומן, אלוקים שם תחת רגליו לבנה כדי "להמחיש" לעצמו כביכול, את צרתן של ישראל שהיו משועבדים בחומר ובלבנים.

ה'תרגום יונתן בן עוזיאל' מרחיב יותר בעניין. אלוקים לא בחר בלבנה סתמית, אלא בלבנה מאוד מיוחדת - ב"לבנת הספיר". פירוש – המצרים הכריחו את בני ישראל לגבל בעצמם את הטיט והעפר וליצור מהם לבנים. באחת הפעמים הייתה אישה מעוברת, שערבבה יחד עם בעלה את חומרי הגלם, מרוב מאמץ ועבודה קשה היא הפילה את עוברה תוך כדי הגיבול, ומי השפיר והעובר התערבו יחד עם חומרי הגלם. את אותה לבנה שמעורבים בה דם ומי שפיר, לקח הקדוש ברוך הוא והניחה תחת רגליו, זוהי "לבנת הספיר" – לבנת "השפיר"...

אלוקים אומר – בניי יקיריי, עדיין לא הגיע זמן גאולתכם, הנכם זקוקים עדיין לשהות בכור ההיתוך (לגלות מצרים יש מטרה מאוד מסוימת, אין כאן המקום להרחיב  מהי מטרת וסיבת הגלות), אבל דעו דבר אחד – הסבל שלכם עומד לנגד עיניי ללא הפסקה, הלבנה נמצאת תחת רגליי, אני כל הזמן עימכם בצרה.

מרגש כל כך... וגם מחזק.

כל אדם שעובר סבל עליו לזכור זאת – אלוקים תמיד עימו.

אם אלוקים נוהג כך, חובה עלינו להידבק בדרכיו ולנהוג כך גם עם חברנו. להתקשר לחולים, להתעניין במצבם של אלו הסובבים אותנו. לא לחינם משה רבנו - מושיען של ישראל, יצא משבט לוי. רק אדם שמבין ומזדהה עם הזולת יכול בסופו של דבר גם להנהיג.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת וארא – כל הסרטים ב-VOD הידברות