מותר, כן. צריך?

אני יהודי בגיל העמידה, שומר תורה ומצוות, עוסק בתחום המחשבים ואב לחמישה ילדים. אני לא יודע איך להגדיר את הבעיה שלי... אני מרגיש שהעולם בחוץ "מפגיז" אותי כל הזמן בהצעות ופיתויים. אני לא מדבר על עברות חלילה, אך כל הזמן מרגילים אותי (ואת ילדי), כמעט בעל כורחנו, לסטנדרט חיים גבוה יותר. זה מתחיל באוכל יותר יקר וטעים, ונגמר במכונית חדישה, ריהוט יוקרתי, מחשבים וחופשות בסגנון יותר יקר. בבית הורי לא היו דברים כאלה. לא שהיו עניים, אך הייתה יותר פשטות וצניעות...

למרות שאני יודע שאין מצווה להסתגף, בכל זאת הנושא מפריע לי ואני רוצה לדעת מה התורה מצפה מאיתנו – האם יש לשאוף לחזור לרמת החיים הצנועה של פעם? האם זה בכלל אפשרי? בני משפחתי ואני כבר מורגלים לרמה הזו ונהנים ממנה... אודה על תשובתך, אהרון ממרכז הארץ.

אין מצווה להסתגף, אך יש אמת בבעיה שאתה מציג, ואין הדברים פשוטים כלל ועיקר. כשאנו דנים בנושא המותרות יש להדגיש שהדבר יחסי, הן לדור שאנו נמצאים בו, והן לכל אדם ואדם כפי ערכו ומצבו. לפני שנים לא רבות מכשירי חשמל רבים היו בגדר מותרות, ונכנסו רק לבתי העשירים. אולם, האם יעלה על דעתו של מישהו היום לחיות ללא מקרר או מכונת כביסה? או לקחת את העופות בעצמו לשוחט ואחר כך להכשירם, במקום לקפוץ לסופרמרקט ולקנות עוף? מסתמא שמי שיעלה בדעתו להתנהג כך, ייחשב ל"עוף מוזר".

המציאות המשתנה הפכה דברים רבים להכרחיים, שקשה ולעיתים בלתי אפשרי להתנהל בלעדיהם. יש להניח שבדורנו אין הם נחשבים עוד כמותרות. יחד עם זאת, מה עם שטיחים יוקרתיים, וילונות, גבינה מלוחה בטעם מעודן לארוחת בוקר, ומכונית מסוג ומודל מסוים? האם גם על דברים כגון אלו נוכל לומר בפשטות "אי אפשר בלי זה"? מצד שני – האם עלינו לחיות עם מה שהכרחי בלבד? בבית ריק מקישוטים, עם שולחן וכסאות פשוטים מפלסטיק, לאכול בארוחת הבוקר לחם וגבינה לבנה, ולנסוע תמיד רק באוטובוס? נשמע קצת מדכא, לא? אך אולי זו האמת?
 

איפה אני בתמונה?

לפני שנים רבות התארחתי בביתו של יהודי חשוב. משנכנסתי לביתו פשוט נדהמתי. על הקירות לא הייתה תלויה שום תמונה, ובסלון היו רק שולחן פשוט לחלוטין, ספה שבורה, וספריה חסרת הדר מלאה בספרים ישנים. תמונה עצובה? ובכן, דומני שמאז ועד היום לא חוויתי שבת שמחה ומלאה כזו. בני המשפחה היו שמחים כאילו דבר אינו חסר להם בעולמם, שהרי יש להם את הקב"ה והוא נתן להם את השבת. לא מדובר בסיפורי חסידים על רבי זושא, אלא על יהודי משלנו, תושב בני ברק, שבוודאי אינו יחיד.

יחד עם זאת, יש להניח שאם הבית שלי היה נראה כך, ספק רב אם יכולתי להיות בשמחה. מה לעשות, איני יכול לשקר לעצמי – זה לא המקום שלי. אמנם, בהחלט יש שטיח, אך האם חייב להימצא אחד כזה בכל חדר? והאם דווקא היוקרתי ביותר? אמנם יש בסלון ספה לא שבורה, אך האם יש הכרח להחליף אותה משום שהיא כבר קצת ישנה? אוכלים לפעמים גבינה מלוחה ועוד דברים שלא ממש הכרחיים, אך האם זה אומר שבכל ארוחת בוקר צריכות להיות שלוש סוגי גבינות, ודווקא מהטובות בשוק?
 

היכן הגבול?

תאמר "זה לא 'שחור לבן', יש את דרך האמצע", אך מי קובע מהי דרך האמצע? היכן הגבול מתחיל והיכן נגמר?

את התשובה לשאלה "למה אני באמת זקוק ומה מיותר לי" תוכל רק אתה לענות לעצמך. אין "טבלה" קבועה שלפיה ניתן לבדוק היכן הגבול, משום שהוא משתנה מאדם לאדם, ומה שמיותר לאחד נחוץ לשני. הדרך היחידה לדעת אם עברת את הגבול היא לשאול את עצמך בכנות המרבית שתוכל לגייס, על כל דבר ועניין, "האם מה שאני עומד לקנות עכשיו באמת נחוץ לי?". בדרך זו תוכל להחליט, למשל, שממתקים לילדים יהיו פינוק שתשאיר רק לשבת. ארוחות מיוחדות תפרגן לעצמך רק פעם בשבוע. החלפת רהיטים תתבצע רק כאשר כבר אי אפשר להשתמש בהם, וכיוצא בזה.

הבעיה האמיתית מתחילה, כדבריך, בכך ש"אני מתרגל לדברים האלו ואוהב אותם". מה הבעיה בזה, אתה שואל? ובכן, על הרגלים צריך לשלם. על כל דבר שאנו קונים, נדרש לשלם במוקדם או במאוחר. שיטת האשראי והתשלומים רק מתעתעת בנו. "תיהנה היום ותשלם מחר"... המחר הזה בוא יבוא! התשלום על מותרות, יותר נכון על אהבתם, הוא מר ותובעני, הן בתחום הפיננסי והן בתחום החינוכי. שמעתי הרצאה מעולה מרב מסוים בנושא חינוך ילדים. הוא סיפר שהגיע אליו נער שבור שעזב את שמירת המצוות ונפלט מהמסגרת. לאחר שהרב ניסה להבין מה גרם לו להפסיק לשמור מצוות, סיפר הנער כי מה ששבר אותו היה יחסו של אביו לשיש במטבח. "דיברו בבית על אהבת התורה" סיפר, "אבל אהבה כמו ששמעתי בקולו של אבא על השיש האיטלקי החדש במטבח – לא שמעתי מעולם בדברו על התורה"!!!

ילדים אינם טיפשים. הם יודעים בדיוק מה באמת נחשב בעינינו, ולא משנה איזה "מס שפתים" נשלם להם. אם המותרות תופסות חלק כה נכבד מחיינו, לא נוכר ל"מכור" לילדים שהעיקר בחיים הם ערכים רוחניים.
 

ה'עומס רוחני' של המותרות

גדולי החסידות מלמדים שחיותו של כל דבר בעולם מגיע מהצד הרוחני שבו. פרוסת לחם, למשל, תקבל חיות והצדקה לקיומה, רק כאשר תיאכל בברכה על ידי יהודי הזקוק לה כדי להשקיט את רעבונו. אם אותה פרוסת לחם אכן תגשים את ייעודה הרוחני, היא תעניק מהחיות והתועלת שבה לאדם האוכל אותה. אולם, אם האדם כבר שבע ובכל זאת הוא ממשיך לאכול אותה בשל הנאת החיך, היא תזיק במקום להועיל. מדוע? משום שכאשר אין לדבר ייעוד רוחני, ניטלות ממנו החיות וההצדקה לקיומו. במצב זה במקום להועיל הוא יזיק.

כן הוא הדבר בענייני וחפצי המותרות. מאחר ואין בהם צורך אמיתי, הם הופכים למעמסה רוחנית, ו"גוזלים" מהאדם את חיותו.
 

כולנו מאוד רוצים ליהנות

הפיתויים הרבים בהם אנו מוקפים, ולאו דווקא האסורים לנו על פי התורה, מנצלים תכונת אנוש בסיסית: רצונו של האדם ליהנות. הוא כל כך רוצה ליהנות, עד שכמעט ואינו מסוגל למנוע מעצמו דבר שיגרום לו הנאה, אף אם ברור לו שייאלץ לשלם על כך מחיר כבד.

אם כך הוא טבע האדם, אולי הפתרון למתן את ה'דהירה' אחר הנאות בכל מחיר הוא סגירות מוחלטת, והפניית עורף עקשנית לעולם כולו? בטווח הקרוב זה עשוי להראות מועיל, אך בטווח הרחוק זה עלול להפוך ל"בומרנג". מי שהתרגל לחנוק את עצמו ואת רצונו ליהנות בסיסמא "אסור, אסור ואסור", יכול לקום בוקר אחד, לומר "נמאס לי", ולפרוק עול לגמרי. המצוות יהפכו עבורו לנטל בלתי נסבל, וליבו החפץ בחיות ובעונג, יחפש לו נתיבים אחרים...

אפשר, מותר ורצוי ליהנות מהעולם הזה בגדר, בטעם ובמידה הנכונה אותה מלמדת אותנו התורה, אך בתענוג חיצוני זה אין די על מנת להשביע את הנפש. העולם הזה מציע אין סוף הצעות, ובכל יום מציע אותן יפות וצבעוניות יותר. במה נרצה את נפשנו המתאווה לעונג, אם בעולם הזה ניתן לה הכל רק במשקל ובמשורה, כאשר כל חריגה מן המידה הנכונה תובעת מאיתנו מחיר כבד?

יש פתרון עמוק, מהותי ועוצמתי מאין כמוהו. עונג תמורת עונג. משיגע האדם רק בקצה קצהו – מיד יועם זוהר הפיתוי ולא יחפוץ כלל במותרות. יש תענוג הגדול מכל התענוגות, רק שצריך להכיר אותו ולהיות מוכנים להתמסר אליו. לתענוג הזה קוראים "השם יתברך", או כלשון אחד מגדולי החסידים: "אהבת חיי, מקור כל התענוגות וכל האהבות שבכל העולמות".

נשמע מהפכני? מוגזם? רחוק מן המציאות?

כותב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק א'): "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא".

נכון, עיקר ההנאה הזו מקומה בעולם הבא, אך משהו מזה, אפילו "ניצוץ" זעיר, ניתן להרגיש גם בעולם הזה, אחרת כל המצוות הופכות מבלי משים ל"מצוות אנשים מלומדה", והלב יחפש לו תענוגות אחרים.

להכניס את הקב"ה ללב, זו אחת מתרי"ג מצוות ולא סתם המלצה בעלמא. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" אינו סתם פסוק יפה, אשר יהודים מצווים לאומרו פעמיים ביום – זהו הסבר כיצד ניתן להגיע לאושר וסיפוק פנימי כאן בעולם החומר. אם אינך מבין בדיוק מהי הדרך להגיע לאותו תענוג, פשוט בקש להגיע אליה. אין ספק שאם תבקש ותחפש – תגיע.