השיעור שקיבלתי מיוסי שריד

אילו הייתם שואלים אותי לפני שבועיים, לא הייתי מעלה בדעתי שאי פעם ייצא לי ללמוד שיעור חשוב במוסר ובאמונה מיוסי שריד. אבל הוא הצליח להפתיע אותי.

בראיון עם בני בשן בגלי צה"ל סיפר שריד בצלילות ובוודאות האופייניות לו על חוויה של יציאת הנפש מהגוף. תקראו לזה "חוויית סף מוות", תקראו לזה "מוות קליני", מה שבטוח, זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אדם נטול אמונה או אפילו שמץ של אג'נדה דתית – משחזר חוויה של יציאה מהגוף, בלי לפקפק בעצם החוויה. ועצם זה שהוא נשאר בעמדתו, ועל כורחו נושא עמו חוויה שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמו (כפי שהתבטא בעצמו), הרי זה מחזק עוד יותר את אמינות עדותו, המצטרפת לעדותם של מיליוני אנשים שחוו חוויות יציאת הנפש מהגוף.

לכאורה אפשר רק לקנא בשריד, על שזכה לראות בחוש את מה שכל כך הרבה מאמינים לא ראו, גם אם האמינו בכל לבם. הוא חווה חוויה של מוות קליני, ולרגע התפוגגה לה הציניות שמן הסתם היתה מכסה את פניו בכל פעם שהיה שומע על מוות קליני, או בכלל על היות הנשמה ישות נפרדת מהגוף. ואולי הלימוד הגדול יותר שאפשר לקחת מהמקרה שלו, היא העובדה שאנחנו תמיד בעלי בחירה, במלוא מובן המילה. שריד דיבר בצורה כל כך רהוטה, שידר לכאורה מין יושר אינטלקטואלי, אבל רק לכאורה. המראיין מהר מאוד הבין שיש כאן משהו שלא מסתדר. מצד אחד שריד מספר בפרטים על החוויה החוץ-גופית שלו, ומצד אחר ממשיך להיאחז באתאיזם מבלי להרגיש אפילו צורך כלשהו לחקור לעומק את התופעה. "אני לוקח את הדבר הזה באמת לכל החיים", אמר בשן כששמע את הסיפור של שריד. אבל שריד, מסתבר, החליט שלא לקחת את זה הלאה.

בשונה משריד, מנתח מוח בכיר בארה"ב בשם אבן אלכסנדר, למשל, חווה גם הוא מוות קליני. אבל הוא החליט לייחד את כל חייו לנושא, התראיין לכל כלי התקשורת, כתב ספר שהפך מהר מאוד לרב מכר וכמובן, התחיל לשים דגש על הפן הרוחני בחייו. אפשר להסכים איתו, אפשר לחלוק עליו, אבל העובדה שאדם מצד אחד מודע ובטוח בחוויה שעבר, ומצד אחר דוחה במחי יד טיעונים בלי להרגיש צורך להעמיק ולחקור בנושא – כפי שעושה שריד – מעידה על כך שאנחנו ללא ספק בעלי בחירה. אני לא מצפה מאתאיסט שחווה מוות קליני וגילה את נשמתו לרוץ לחנות הקרובה ולקנות ציצית, אבל הייתי מצפה מאדם אינטליגנט לחקור, להעמיק ולברר ככל שידו משגת, יהיו המסקנות אשר יהיו. אבל כשהאדם השכלתן, החוקר, הספקן, רואה מופת מול העיניים, ופתאום מיתמם לו באמונתו האתאיסטית והופך לבן שאינו יודע לשאול – מסתבר שהבחירה מה לשאול ומתי לשאול נותרה על כנה בידי האדם.