ט"ו בשבט: חג לאילנות

כולנו מכירים את השיר העממי "השקדיה פורחת, ושמש פז זורחת". האם עלה בדעתנו לשאול: מדוע דוקא על השקדיה חובר פזמון שהילדים שמחים בו?

את התשובה אנו מוצאים בשם של אותו העץ – "עץ השקד", שפירותיו מוּכרים, ידועים ואהובים כל כך. הם מצויים כל השנה כולה, ונמכרים: קלויים, טבעיים, קלופים, עם קליפתם, פרוסים וטחונים, ומשמשים אותנו למטרות שונות ומגוונות.

כדי להבין את משמעות השם: "שקד", אנו חייבים להבין את משמעות השורש הלשוני "שקד" בלשון הקודש. במקרא, מוצאים אנו הטיה של שורש זה בנביא ירמיהו (א' י"א-י"ב), ככתוב: (יא) "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: (יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ". ושם, פירש במצודת ציון (ד"ה שוקד), וז"ל: שוקד - ענין מהירות כמו וישקוד ה' (דניאל ט), עכ"ל. כלומר: כשאמר ה': "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ", פירושו של דבר: כי ממהר ומזדרז אני על דברי לעשותו.

בניגוד לעצי הפרי תדירי הירק – הנושאים עלים ירוקים במשך כל השנה כולה, שייכת השקדיה לקבוצת עצי הפרי הנשירים, כלומר: אותם עצים שעליהם נושרים בסתיו, ונשארים רדומים ועֵרומים, על גזעם וענפיהם, במשך החורף. אותם עצים, מתחילים להתעורר, לצמוח ולפרוח לקראת בֹא האביב – כל אחד בעיתו ובזמנו. אלא שעץ השקד הוא החלוץ והזריז מכולם, המתחיל את פריחתו ראשון, וממהר לקשט את העולם בפרחיו המרהיבים. לכן נקרא שמו "שקד", על שם זריזותו, ועל כן מוזכר לשבח.

בתורתנו הקדושה, נמשל האדם לעץ, וכך כתוב בדברים (כ' י"ט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר", ופירש רבינו בחיי (שם), וז"ל: ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה. פירשו המפרשים ז"ל כי חיי האדם ומזונו הוא [הם] עץ השדה וכו', ואין מִפעוּלות עם חכם ונבון להשחית הדבר הראוי וכו'. זהו "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל", ואם אתה משחיתו – נמצאת מזיק ומפסיד התועלת. ודרשו רז"ל (תענית ז' א'): כי ממנו תאכל: אם ראית תלמיד חכם הגון – ממנו תאכל ואותו לא תכרות וכו', עכ"ל. וכן ביארו (שם) רבותינו בדעת זקנים מבעלי התוספות, וז"ל: ובפ"א במס' תעניות, מסיק: מאי כי האדם עץ השדה? וכי האדם עץ השדה הוא? אלא בתלמיד חכם הכתוב מדבר. כלומר: אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואותו לא תכרות, עכ"ל. ורוצים רבותינו לומר, שתלמידי החכמים לומדי התורה בעם ישראל נמשלים לעצי הפרי שבשדה, המהנים את העולם כולו מפירותיהם, ומפיהם אנו חיים. וכן מצאנו לאורך כל ההיסטוריה, חכמי התורה בעם ישראל היו נערצים אפילו על ידי שונאיהם הגדולים ביותר, ונשאו משרות רמות ומכובדות, כשַׂרים וכנגידים תחת שלטון מלכים רבִּים, בשל חכמתם ואמינותם.

ואמנם גם באגדות חז"ל (תענית ה' ע"ב) אנו מוצאים, שכשנפגשו שני תלמידי חכמים וביקש אחד מהם להתברך מפי חברו, ענה לו חברו ואמר: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה: לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש לילך, אמר: אילן, אילן! במה אברכך? אם אומר לך שיהוּ פירותיך מתוקים - הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה - הרי צלך נאה; שתהא אַמַּת המים עוברת תחתיך - הרי אמת המים עוברת תחתיך; אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה - הרי תורה; אם בעושר - הרי עושר; אם בבנים - הרי בנים; אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך, ע"כ. והדברים מדברים בעד עצמם.

יהי רצון, שתתקיים ברכה זו בכל אחד ואחד מעם ישראל הקדושים, ונזכה לגאולה שלימה במהרה. אמן, ואמן.