השקעה בלי סיכונים

פרשת תרומה פותחת את רצף הפרשות העוסקות בבניית המשכן וכליו. כל יהודי ויהודיה נקראו לתרום מהונם ומחפציהם כדי לסייע בבניית המשכן, ובמילים אלו מתחילה הפרשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ".

בקריאה שנייה, ניסוח הפסוק נראה תמוה: מדוע כתבה התורה "ויקחו לי תרומה", הרי המעשה הוא נתינה, ואם כן יש צורך לכתוב "ויתנו לי תרומה"?   

ממטבע לשון זה למדו חז"ל שיש לשנות את התפיסה המקובלת בנוגע למתן תרומה. למראית עין, אדם הנותן צדקה החסיר מעצמו ממון, אך באמת אין הדבר כך. התורם אינו נותן אלא לוקח. אדם הנותן צדקה, מוכיח שהוא מאמין כי הקב״ה ברא את העולם והכל שייך לו. שהרי מתוך אמונה זו משמש אותו אדם כשליח נאמן של בוראו. הקב"ה מפקיד אצלו כסף, והוא מבצע את השליחות – להעניק לזה ולהלוות לזה, ולכן הקב"ה ממשיך להשפיע עליו ברכה ומוסיף לו עוד ועוד. אולם אדם שיש ברשותו ממון ואינו משתמש בו בצורה נכונה, אלא לוקח הכל לעצמו, דומה לשליח המועל בשליחותו. במקרה כזה, יעדיף בעל הבית לתת בעתיד את הפיקדון לשליח אחר, נאמן יותר.     

רעיון דומה אנו מוצאים בפרשת "כי תשא", שם מדובר על תרומת מחצית השקל. שם נאמר: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ". המילה 'ונתנו' מיוחדת מאוד, שכן ניתן  לקרוא אותה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. זאת כדי לרמוז לנו שכאשר אנו תורמים, לא נחשוב שהמעשה הוא חד סטרי. ההפך הוא הנכון: כאשר האדם נותן משלו ותורם, הוא מקבל בחזרה את השקעתו בכפל כפליים.

בין כל מעלות הצדקה, מפורסמת אמרתו של שלמה המלך במשלי: "וצדקה תציל ממוות", ואכן, המושג 'מחצית השקל' שבפרשת כי תישא רומז ליסוד זה: המילה 'מחצית' מורכבת מחמש אותיות. באמצע נמצאת האות צ' – הרומזת לצדקה. שתי האותיות הצמודות לה מרכיבות את המילה 'חי', והאותיות הרחוקות מרכיבות את המילה 'מת'. ללמדנו, שהצדקה מקרבת את החיים ומרחיקה את המוות. זו אחת הסגולות הגדולות של מצוות הצדקה. וכפי שידוע הדברים שבידם לקרוע את גזר דינו של האדם, אם חלילה נגזרה עליו גזירה רעה, הם: תשובה, תפילה וצדקה.

הרמב"ם מלמד אותנו שנתינת הצדקה היא סימן לכך שהנותן הוא מזרעו של אברהם אבינו. ומוסיף הרמב"ם וכותב: "ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

זאת ועוד: מיוחדת היא מצוות הצדקה שהקב"ה ערב לכך שמקיים המצווה לא יפסיד ממנה. ולפיכך, אדם שתרם לצדקה וגילה שהפסיד ממון – יידע נאמנה שהיה אמור להפסיד הרבה יותר, ומצוות הצדקה הגנה עליו ומזערה את הנזק שהיה עתיד להתרחש.

אמנם טבעו של אדם לשמור לעצמו את רכושו. הנתינה היא קשה, והאדם צריך לכפות את רצונו על מנת לתת. אולם לאחר הנתינה הוא חש שמחה וסיפוק גדולים, שהרי עשה את הנכון ואת הטוב. הוא משליך את יהבו על ה', וה׳ משיב לו כגמולו הטוב. ויהי רצון שנזכה להיות תמיד מן הנותנים. שבת שלום.

המאמר נערך מתוך הרצאת הרב באתר הידברות

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת תרומה – כל הסרטים ב-VOD הידברות