סיפור אמיתי: ליל האי-סדר

רונן ונילי מרחובות תכננו לערוך את ליל הסדר עם שני ילדיהם הקטנים אצל בן דודה של נילי בנתניה. היו אמורים להביא עמם חבילת מצות יד וסיר גדול עם שלושה עופות מבושלים. הם תכננו לצאת בשעה שתיים בצהריים. בן הדוד ביקש שימדדו היטב את שיעור המצות, והדבר ארך זמן רב. אהרון בן השנה וחצי בכה והתעקש לישון במיטתו. כאשר עמדו לצאת לאחר מכן, היה צורך להחליף לו טיטול. הם עמדו לצאת שוב. רונן הרים את התינוק והתלכלך מסוליות נעליו, והיה עליו להסיר את חולצתו ולגהץ חולצה חדשה. בכל רגע צץ עיכוב אחר.

רגע לפני שיצאו, הציעה נילי לבעלה שיקחו עמם שני בקבוקי מיץ ענבים תירוש, בטענה שהילדים ישתו הרבה ואולי יחסר למארחיהם, וכן עשו. נילי הסיעה את אביה לנס ציונה, מקום מגוריו, ובשעה שש ועשרים בערב יצאו משם לנתניה, כאשר זמן הדלקת נרות הוא שש וחמישים והשקיעה בשבע ועשר דקות. למרות שלא סביר לצאת בשעה כה מאוחרת, לא היו ערים לכך. משהו דחף אותם לנסוע בכל זאת. נילי מרחפת באופייה והאיחור הולם אותה, אבל הפלא היה שרונן, הקפדן שביניהם, לא נלחץ מהאיחור הרב.

במקום לנסוע דרך כביש איילון, נילי המשיכה לנסוע ישר, ובסביבת תחנת הדלק "הסיירים" החל להיווצר לחרדתם פקק תנועה. הפקק נפתח מעט, והם הגיעו לפאתי בני ברק בשעה שש שלושים וחמש. אי אפשר היה לחזור לרחובות. הם התקשרו מדי פעם לבן הדוד, והתלבטו אם כדאי להם לחפש איזו משפחה בבני ברק שתארחם לליל הסדר, או לנסוע ולקוות שהדרכים יפתחו והם יצליחו להגיע ברגע האחרון ליעדם. בן הדוד מנתניה דרבן אותם להגיע אליו. לבסוף החליטו להמשיך הלאה וקיוו לישועה. רונן התפלל תפילת מנחה ברכב והם התקדמו באיטיות יחסית בגלל עומס התנועה.     

רונן נלחץ. השיחה האחרונה עם בן הדוד נערכה דקה לפני השקיעה. בן הדוד הביע צער רב שלא הספיקו להגיע, ואמר שהוא מתפלל שיצליחו להסתדר בחסדי שמים באמצע הדרך. ברגע השקיעה התקרבו לצומת דרורים, שבו יש לפנות שמאלה לנתניה. רונן צעק:

"תעצרי את האוטו! שקיעה! שקיעה!" ונילי צרחה לעומתו:

"איך אעצור באמצע הכביש המהיר?! אני לא עוצרת כאן! נגיע עד לצומת ושם נחנה. אני חייבת להגיע עם הילדים למקום בטוח!..."

היא נכנסה בהדרגה לנתיב הימני, חלפה על פני הצומת והחנתה את הרכב ליד תחנת הדלק הצמודה לקניון גדול. השעה היתה שבע ועשר דקות בדיוק, זמן השקיעה. 

רונן צעק שלא תכבה את המנוע, כי הרי החג כבר נכנס ורמז לה ששרה בת השלוש תעשה זאת. הם הביטו מסביבם. החניה היתה שוממת, תחנת הדלק והקיוסק שלצידה היו סגורים וכך גם הקניון, הרי כמעט כל בית ישראל חוגגים את ליל הסדר.

נילי נבהלה: ריבונו של עולם, אנחנו תקועים והולכים לעבור כאן את חג הפסח! היא פרצה בבכי ואמרה לבעלה שאינה מסוגלת לשאת את מצבם, לחגוג את ליל הסדר בחניון נידח. רונן ניסה לנחמה:

"זה ניסיון מה´. לא הגענו לכאן סתם. בטח יש לנו איזה תיקון או לימוד...".

נילי אמרה לבתה שתשחק עם המפתחות של הרכב, בתקווה שתכבה את המנוע. משום מה הילדה לא רצתה לשחק. הם פתחו את דלתות הרכב והאורות דלקו, ולכן לא יכלו לסוגרן ונאלצו להשאירן פתוחות. מצב הזוי לגמרי. 

נילי ניגשה לשירותים מתוך תקווה קלושה שהם פתוחים. מנסיעותיה הרבות ידעה שצריך לבקש מעובדי המקום מפתח לחדר השירותים, ואם המקום ריק מאדם, בודאי הם נעולים. להפתעתה, השירותים היו פתוחים וכאשר נכנסה פנימה, ראתה שהם מרווחים ונקיים כמו במלון פאר. חשה במצבם העגום עם הפעוטים שהשירותים הללו הם ממש הצלה. 

לאור עמודי התאורה של החניון התפללו שניהם תפילת ערבית של חג בכוונה רבה.

לאחר התפילה הגיע תורו של ליל הסדר. הרכב החדיש והמרווח התאים להסבה. את כסא התינוק העבירו למושב הקדמי, ונילי ישבה כנגד בעלה במושב האחורי. הם קראו את הסדר ברצינות, בכיף ובהתלהבות. שרתה עליהם רוח חדשה ממרום שלא הכירו מעולם. הם חוו כל מצווה, שיכלו לקיים בליל הסדר, בחיות ובהתחדשות. שום דבר לא היה אוטומטי ומובן מאליו. 

סיר העוף היה עדיין חמים. המצות שהוצאו מההקפאה הפשירו מעט. הם שלפו את שני בקבוקי התירוש שהביאו ברגע האחרון. שני בקבוקי תינוק חדשים שימשו אותם לקידוש ולמצוות ארבע כוסות. כאשר הגיעו ל"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ורונן סלסל בקולו במבטא תימני, נפגשו מבטיהם והם פרצו בצחוק של בני חורין.   

הסיפור נכלל בספרו של עודד מזרחי, "עין רואה", בהוצאת "ראש יהודי". ליצירת קשר לסיפור אמונה מהחיים פנו למייל odedm@neto.net.il