מעשר חלקי: פתרון מכור מראש

רבים מאתנו מורגלים לקנות מוצרי מזון נצרכים וממותגים ביותר, בלא שיהיה לנו כל מושג מי הם הבעלים או היצרנים העומדים מאחורי המוצר. סביר מאוד להניח שבמזווה שבביתכם מצויות שלל קופסאות שימורים עם שמות ישראליים כל כך, שהיצרנים שלהם הם פשוט מבני דודינו שמעבר לקו הירוק. ולעתים זה אפילו לטובה, מפני שחמדת הממון היהודי גוברת אצלם עד כדי כך שהם נעשים ממושמעים להפליא להוראות הכשרות. אמנם מאידך יש לדעת העיסוק איתם יוצר בעיות מורכבות והמצריכות פתרונות יצירתיים מאוד, כמו למשל בענייני הפרשת תרומות ומעשרות.

תחילה נקדים: לכל פרי וירק יש שלב המעיד על סוף גידולו, זמן שבו נגמרו המלאכות העוסקות בהכשרת הפרי לאכילה, אף שלא בהכרח הפרי ראוי בפועל לאכילה, שלב זה נקרא בלשון חכמינו שעת המירוח, ומשיגיע אותו הזמן חלה על הפירות או הירקות החובה להפריש מהם תרומות ומעשרות, וכל עוד לא הופרשו מהם התרומות והמעשרות נחשבים כפירות טבל האסורים באכילה. אמנם, כל זה בתנאי שהפירות גדלו בארץ ישראל והיו באותו השלב תחת בעלות של היהודי. אבל אם גדלו הפירות בחו"ל, או אפילו אם גדלו בארץ ישראל אלא שבעלי הפירות היו באותו הזמן גויים, אין חובה להפריש מהפירות תרומות ומעשרות.

דבר זה תקף גם במקרה ההפוך. למשל, תוצרת של חקלאי יהודי המגדל בשדות ארץ ישראל, שנלקטה ונאספה התוצרת על ידו, ועברה את השלב הסופי המחייב אותה בהפרשת תרומות ומעשרות, אלא שלאחר אותו השלב נמכרה הסחורה לגוי, יש על הפירות חובת מעשר ואסור ליהודי לרכוש ממנה כדי לאכלה בלא שיפריש ממנה תחילה תרומות ומעשרות. זהו נתון חשוב להרבה קניינים של מיץ רימונים הנמכר בואכה הכותל המערבי, וגם לאלו הנוהגים לעצור בצדי הדרכים ולקנות מפירות העונה הנמכרים על ידי בני דודינו הישמעאלים, בלא שיתנו את דעתם שהתוצרת אינה בהכרח משדותיהם.

עתה נציג שאלה מעניינת.

שימורי מלפפונים חמוצים – חלק די גדול של מפעלי השימורים נמצאים בבעלותם של אינם יהודים, אלא שאת המילוי לקופסאות השימורים, כמו למשל מלפפונים, הם רוכשים היישר מהמגדלים היהודים כדי לחסוך פערי תיווך. וכך נוצר מצב, שלשערי המפעל נכנסים מלפפוני טבל שטרם הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ומשווקים בקופסאות השימורים ללא כל חשש טבל, אלא שלא מובן כלל כיצד הסתלק איסור הטבל מהם, שהרי אין באפשרות אף אחד להפריש מהם תרומות ומעשרות, החקלאי היהודי - כבר מכר את מרכולתו ואיננו הבעלים כדי שיוכל להפריש. הגוי בעל המפעל – אין בכוחו להפריש ואינו אלא כמעשה קוף בעלמא, משגיח הכשרות - הריהו משולל סמכות במקרה כזה, מפני שבעל המפעל הוא גוי ומבחינה הלכתית אינו יכול למנות אותו כשליח, וממילא גם אם יחליט על דעת עצמו להפריש לא יועיל בדבר מאומה... כך שנוצרה בעיה, מצד אחד פירות החייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, ומנגד אין מי שיכול להפריש מהם.

כשעלה המקרה הנדון על שולחן בד"ץ בית יוסף, היו שסברו שאולי עדיף לסכם עם החקלאים היהודים שאינם מעבירים את בעלות הפירות למפעלו של הגוי אלא רק לאחר שהפריש המשגיח בתור שליחו של החקלאי תרומות ומעשרות, רעיון, אולם יש בו כמה חסרונות. הדרך הטובה ביותר שהנהיג ראש הבד"ץ הגר"מ יוסף שליט"א, ליצור מצב שבו בעלות המפעל עוברת לגוף הכשרות, והמשגיח המעשר הוא שליחם של יהודים, אלא שכדי שיעבור המפעל או אותה הסחורה מבעלות הגוי לבעלות היהודי, צריך לערוך שטר קניין עם הרבה ידע הלכתי כיצד ובאיזה קניין קונים מגוי. אבל לאחר הקניין ושותפות גוף הכשרות במפעל, הדרך קצרה ביותר לכיתוב "ללא חשש טבל, הופרשו תרומות ומעשרות".

שימורי זיתים כבושים - זיתים הנכבשים באותם מפעלים, מה דינם? שהרי היו כאלו שסברו שאין חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות, מכיוון שהשלב הסופי המחייב הפרשת תרומות ומעשרות נעשה במפעל הגוי.

למעשה, כיום מחמירים להפריש מהם תרומות ומעשרות באותו הסדר הנהוג בשאר השימורים, וזאת עקב פסיקתו של פאר דורנו, מרן זצוק"ל, שגמר המלאכה המחייב זיתים גם כשהם מרים בהפרשת התרומות, הוא עוד קודם שבאו למפעל, ככל שאר הגידולים החייבים בהפרשה משעה שנאספו מהמטעים.