עדויות מבטן האדמה: הפרכת תאוריית האבולוציה

אחת ההפרכות הגדולות כיום לתיאוריית האבולוציה, היא זו שנחשבה בעבר כמסייעת לה.

בעבר השתמשו מדענים רבים במחקרי השכבות הגיאולוגיות השונות של כדור הארץ, על מנת להוכיח את השינויים שהתחוללו בעולם, ולפיהם מגדירים המדענים את המעברים מעידן לעידן. מעברים אשר השפיעו רבות על שלבי התפתחותם של בעלי החיים, עד כדי הכחדת מינים מסוימים והופעת אחרים.

אחת ההנחות הייתה שכל שכבה גיאולוגית עמוקה יותר, אמורה להיות, כמובן, קדומה יותר, וכך גם המאובנים הטמונים בה, אמורים להיות קדומים למאובנים שבשכבות העליונות והמאוחרות יותר. עם התקדמות מחקרי הגיאולוגיה בעולם בעשרות השנים האחרונות, התברר, למרבה התדהמה, כי זוחלים (אשר לטענת האבולוציה התפתחו לאחר הדו-חיים), נמצאו בשכבות תחתונות, ואילו בעלי-חיים, שלטענת האבולוציה קדמו לזוחלים (כגון הסימוריה - Seymuria), נמצאו בשכבות עליונות, אשר לפי הגיאולוגים קדמו לתחתונות בעשרים מיליון שנה...

כמו כן, בשכבות אדמה גיאולוגיות שונות, אשר לפי תיאוריית האבולוציה שייכות רק לתקופת היצורים שקדמו בהרבה להופעת בני אדם, התגלו חריטות וחפצים שונים מעשי ידי אדם (!). האמנם סבם של הדינוזאורים הוא שיצר אותם?

המקור המקיף והמפורט ביותר למחקר המדעי בנושא זה הוא ספרם של מייקל קרמו וריצרד תומפסון, "ארכיאולוגיה אסורה", שתורגם לשלוש-עשרה שפות. בספר, שנוצר לאחר עבודת מחקר מעמיקה, מובאים מאות מקרים של ממצאים שנמצאו בשכבות שלא שייכות לזמנם המשוער.

בטבלה הבאה ניתן לראות מדגם מן הממצאים שהתגלו.

למאמיני ההתפתחות בשלבים שבתיאוריית האבולוציה אין מענה לנוכח עובדות אלו. לעומתם, מדענים בעלי יושרה מדעית הודו באמת העובדתית. כך, לדוגמא, הכריז פרופ קֶנֵת הְסוּ, שכיהן כנשיא של עשרות ארגונים אקדמאיים וממשלתיים בעולם, כי: "המחקרים בסטרטיגרפיה [ענף בגיאולוגיה העוסק בסדר שכבות סלע ותיארוך היווצרותן], שנעשו בשנים האחרונות, אכן הנחיתו מכת-מוות על תורתו של דארווין."

* * *

ואם לא די בממצאים שהוזכרו, הנה מעשה שהיה, אשר מלבד המידע החשוב שבו, הוא גם מוכיח כבדרך אגב, עד כמה הלהיטות אחר האבולוציה מסוגלת להטות חוקרים ידועי שם מכללי הגילוי הנאות, ולהביאם לנקוט בהסתרת ראיות ובהטעיית הציבור.

בראשית המאה העשרים, כשלושים שנה בלבד לאחר מותו של אבי תיאוריית האבולוציה צארלס דארווין, ערך הפליאונטולוג, צארלס דוליטל וולקוט, מחקר בהרי רוקי שבקנדה, באזור סלעי צפחה המשופעים במאובנים. באותם ימים כיהן וולקוט בתפקיד מזכיר מכון סמיתסוניאן המפורסם בוושינגטון. ב-31 באוגוסט 1909, חשף וולקוט את אחת התגליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הפליאונטולוגיה: הוא גילה את המאובנים הקדומים ביותר. היו אלה המאובנים הראשונים של יצורים שגילם משוער ליותר מחצי מיליארד שנה.

וולקוט אסף בהתלהבות את המאובנים שהתגלו, אולם כאשר בחן את המערכת אליה הם משתייכים, חשכו עיניו. הוא נדהם לגלות שהשכבה שבה נמצאו - אשר הייתה כה קדומה עד ששום צורת חיים משמעותית לא נתגלתה עד היום בשכבה קדומה יותר - הכילה מאובנים של בעלי-חיים מוכרים ולא מוכרים כאחד. משמעותה המסעירה של תגלית זו היא שכל המבנים הגופניים של בעלי החיים השונים הופיעו יחד (!) באותה תקופה גיאולוגית. היתה זו מכת מוות להנחה המרכזית של תיאוריית האבולוציה הדמיונית שהעלה דארווין, לפיה כל היצורים התפתחו בשלבים מובחנים זה מזה במשך זמן ארוך מאד. והנה, נמצאת עדות ברורה, שכל היצורים הופיעו בעת ובעונה אחת, והתקיימו יחדיו עוד לפני כ- 530 מיליון שנה...

איזו תיאוריה מדעית יכולה לעמוד בפני מציאות גלויה כזו?

אולם, וולקוט לא נתן למציאות שהתגלתה למוטט את התיאוריה אשר עולם המדע עלז ממנה. יש לזכור שהיו אלה הימים בהם עולם המדע חגג את פריקת עול המצפון הדתי, בעקבות התיאוריה האבולוציונית החדשה הנוגדת את התנ"ך, והמדען הנכבד ביצע מעשה שלא ייעשה.

וולקוט החליט להסתיר מאובנים אלה, והם נגנזו במכון סמיתסוניאן למשך קרוב לשמונים שנה (!). רק ב- 1985, כשארכיוני המוזיאון נבדקו מחדש, נחשפו מאובני סלעי הצפחה והוצגו בפני העולם.

וולקוט היה דארוויניסט קנאי. הוא ציפה למצוא מאובנים בעלי מבנים פשוטים יחסית בסלעים כה קדומים, כפי שמתחייב מתיאוריית האבולוציה. אולם, המאובנים שוולקוט חשף לא היו שונים מיצורים בני זמננו. ההיבט המדאיג עבורו ועבור חבריו הדארוויניסטים הייתה העובדה שלא נתגלו שום דוגמאות מאובנים שניתן להציגן כאבותיהם הקדמוניים של יצורים אלו, לא בסלעי הצפחה ולא בסלעים קדומים יותר.

יש לזכור כי חסידי האבולוציה ביצעו תרמיות רבות, ביניהן הדבקת לסת של קוף לגולגולת אדם, יצירת שחזורים המציגים את חיי החברה של אנשי-קוף מתוך הסתמכות על שן מאובנת בודדת של חזיר, או הוספת נוצות למאובני דינוזאור. תומכי התיאוריה חותרים לשומרה, לא על בסיס מדעי כי אם על בסיס אידיאולוגי. הם לא היססו לייצר בעצמם מאובני מעבר מזוייפים כדי לתמוך בטענותיהם, אך חשו מצווים להסתיר מאובנים שאת גילם שיערו למאות מיליוני שנה, משום שחשיפתם הייתה גורמת לסילוק התיאוריה לסל האשפה של ההיסטוריה. למרבה הצער, גם כיום, רוב המדענים חסרים את האומץ לצאת חוצץ נגד עמיתיהם, ולחשוף את נתוני האמת אשר ימוטטו עד היסוד את תיאוריית האבולוציה.