האם ה’ אוהב אותי באמת?

"כל אומן שונא בני אומנתו". את המחשבה הזו, למעשה, אנו מוצאים כבר בתורה עצמה. הראשונה שחשבה אותה היתה לא אחרת מאשר חווה – האשה הראשונה עלי אדמות. רש"י (על פסוק ה בבראשית פרק ג) כותב בשם מדרש רבה בהסבר דברי הנחש לחווה: "כל אומן שונא את בני אומנותו – מן העץ אכל וברא את העולם". כלומר, רש"י מסביר שהנחש אמר לחווה שהסיבה שבגללה מונע הקב"ה ממנה ומבעלה לאכול מעץ הדעת היא משום שהוא שונא אותם, שהרי "כל אומן שונא בני אומנותו". הוא טען בפניה שמאחר וכל האוכל מעץ הדעת מסוגל לברוא עולמות, הקב"ה, שאף הוא אכל ממנו, חושש שאחרי שיאכלו ממנו, יהיו כמוהו בוראי עולמות, ויפריעו למלכותו.

הדברים הם מסתרי תורתנו הקדושה ואי אפשר לעמוד עליהם בשום אופן על רגל אחת, אך גם בהתבוננות השטחית ביותר אנו רואים כי הנקודה העמוקה בדברי הפיתוי של הנחש, ואולי הנקודה המכריעה שבגללה נכשלה חווה באכילת הפרי האסור, היא בדיוק הדברים האלו: "הקב"ה שונא אתכם".

איך מובילה האמירה הזאת לחטא? פשוט מאד. אם הקב"ה אוהב אותי ולכן ציוה עלי להתרחק מן העץ – בודאי את טובתי הוא מבקש. ארחש לו אמון ולא ארצה לאכזב את מי שאוהב אותי ושומר עלי מכל רע.

אך, אם הפירוש שניתן להרחקה מהעץ הוא שהקב"ה שונא אותי, חלילה, אזי את רעתי הוא מבקש, ומדוע שארחש לו אמון? ואם אין אמון בה ובאהבתו, אזי מועד האדם לחטוא. אדרבא, גם אנו שונאים את מי ששונא אותנו. את רצונו נרצה להפר, ואת ציפיותיו נעדיף לאכזב. הנה, כך מובילה מחשבת "הקב"ה שונא אותי", לזרועות החטא שהופך להיות נקמה סמויה ולא מודעת ב"שונא".
 

"בשנאת ה' אותנו"

התפתחות מחשבה מגוחכת ואיומה זו אנו מוצאים גם בהמשך פרשיות התורה. כאן לא מדובר עוד במחשבתו של אדם בודד כחווה, כי אם במחשבת עם שלם – עם ישראל כולו! בעצת היצר-הרע מוצאים אנו את אבותינו נותנים את אותו פירוש אבסורדי גם לגדולה שבישועות. מדוע הוציא הקב"ה את עמו ממצרים? מדוע עשה להם נסים וקרע להם את הים? "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו".

גם כאן מאיר רש"י הקדוש את עינינו ומבאר: "והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר: מה דבליבך על רחמך, מה דבליביה עלך",

(מה שיש בלבך על אוהבך, זה מה שלטענתך יש בלבו עליך).

כללו של דבר: אפילו ציווי ה' להתרחק מן החטא המר והאכזר (עץ הדעת) עלול להתפרש באופן העקום ביותר: הוא מונע ממני תענוג ואושר. אף רצונו להושיע אותנו, לגאול אותנו, להפוך אותנו לעם קדושים עושי רצונו ומקיימי מצוותיו (יציאת מצרים), עלול להתפרש כהתעללות וכירידה לחיינו. עד כמה מתעתע יכול להיות היצר-הרע!

כדרכו אז, כן עתה. דבר לא השתנה. המתוחכמת שבתחבולותיו זורעת גם היום הרס ופירוד בין ישראל לאביהם שבשמיים. כדי לגרום לנו לפרש את המציאות היפה ביותר באופן המכוער ביותר, צריך היצר-הרע למכור לנו רק מסר אחד – ה' שונא אותנו!

כמובן שהיצר-הרע אינו שוטה. את סחורתו הוא מיטיב למכור בעטיפות משכנעות ביותר. כיצד יוביל אותנו אל המסקנה המטורפת של שנאת ה'? בשתי דרכים: אחת באמצעות הרעות והצרות הפוקדות אותנו. הוא טוען באוזננו "אם הייתם טובים לא היה קורה לכם כך וכך, ומה שקרה הוא משום שאתם רעים בעיניו. עובדה". הדרך השניה היא באמצעות העברות שאנו נכשלים בהן. היצר טוען "האין השגיאות הרבות מספור שאתם עושים, והנסיונות הנלעגים והכושלים שלכם לתקן את דרכיכם, הם עדות נאמנה לכך שה מואס בכם? שאינו חפץ לא בכם, ולא במעשיכם? שהרי אם היה חפץ, היה מסייע בידיכם, ורצונכם הטוב היה עולה בידיכם"."אהבת עולם אהבתיך".

למרות ההגיון שיש לכאורה בדברים, יש לדעת שהם שקר גמור וממאיר, המוביל לזרועות היאוש והחטא. הנביא מלאכי (פרק א פסוק ב) מעמיד אותנו על טעותנו המרה: "אהבתי אתכם אמר ה' ", ומבאר המלבי"ם, שאהבת ה' לעמו היא אהבה גמורה ללא שום תנאי, ואפילו לא מצד מעשה אבותינו, כלשונו: "אין אהבת ה' לישראל מפני אהבתו הקדומה לאבותיהם, אלא עיקר האהבה היא מה שאוהב אותם ביחוד – "אבל אני" (אומר ה) "אהבתי אתכם – בעצמכם".

בפסוק זה מגלה ה' שהוא יודע על הספק המתגנב כה תדיר אל ליבנו, שכן המשך הדברים "אהבתי אתכם אמר ה' " הוא דברינו ומחשבותינו שלנו: "ואמרתם – במה אהבתנו?"

ה' מגלה לנו שהוא יודע, שאנו עתידים לחוש את הספק הנורא בדבר אהבתו האמיתית והכנה אותנו, לפיכך טרח לתקן אותנו על טעותנו.

פסוק נוסף בענין זה אנו מוצאים בדברי ירמיהו הנביא (פרק לב פסוק ב) "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך". מכאן, כפי הנראה, לקחו חז"ל את לשון הברכה של קריאת שמע: "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו". מילים קדושות אלו אומר כל יהודי בכל בוקר! היש עדות גדולה מזו על אהבת יוצרנו אלינו? בביאור הדברים כותב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ז): "אהבה רבה" – הברכה היא על גודל האהבה, ו"אהבת עולם" – על נצחיות האהבה ...כי השם יתברך אוהב אותנו אהבת עולם, ואף בגלות אהבתנו". גם אותנו, אותנו ממש, בעומק גלותנו, אוהב הקב"ה "אהבת עולם", אהבה נצחית ללא גבול וקץ.

בביאור המשך הדברים – "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו" – מצאנו בדברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב ("קדושת לוי" לקוטים) שמסביר: "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו – שאפילו בעת שהחמלה יתירה, כלומר, שחס ושלום אין אנו זוכים בכח מעשינו להמשיך חסדיו וחמלתו, עם כל זה – "חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו". השם יתברך חומל עלינו בכל אופן ובכל מקרה.

עוד כותב הזוהר הקדוש בענין זה (זוהר חלק ב דף ה): "אמר רבי יהודה: "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו". במציאות, לא זו בלבד שאיננו רודפים אחרי ה', אלא אף נמלטים מפניו. כל זאת מסיבת הדמיון המר שבוראנו הוא כצר וכאויב לנו חלילה.

אף במגילת איכה, כשאומר הכתוב, "היה ה' כאויב" (איכה ב פסוק ה) דרשו חז"ל (מדרש רבה איכה פרשה א פיסקה ג): "אויב אין כתיב כאן אלא כאויב". אין הוא אויב, אפילו בשעה שכך נדמה!

"בין כך ובין כך קרויים לך בנים"

כעת נשאלת השאלה: אם ה' כל-כך אוהב אותנו, מהו ההסבר לצרות הפוקדות אותנו?

על שאלה זו עונה התורה: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח ה). סיבת היסורים – אהבת ה ולא שנאתו, חלילה. מי שיש לו ילדים יודע שגם כשהוא מחנך או מייסר אותם, אף לרגע אחד קטן אינו מפסיק לאהוב אותם. רק הילדים, בחוסר דעתם וקטנותם, עלולים לפרש את מעשה החינוך של הוריהם כשנאה.

מה עם העבירות שאנו נכשלים בהן? האין הן סיבה מספקת להסרת האהבה? גם כאן נידרש למשל ההורים והילדים. מי שחננו ה' בבנים, יודע כי אפילו ירבו בעשיית עוול, ואף יכעס עליהם מאוד, בסופו של דבר בניו הם, עצמו ובשרו, ואי אפשר לו שלא לרחם עליהם ולאהבם. כמו כן, אף אנו בניו אהוביו של הקדוש ברוך הוא, וגם אם חלילה הרחקנו, מעדנו, שגינו, נכשלנו, אהבתו אלינו נשארה כמאז ומקדם.

מובא בדברי חז"ל: "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" (קידושין ל"ו). אם כן, הפירוש האמיתי והיחידי לכל מה שעובר עלינו הוא שהקב"ה אוהב אותנו וחפץ בהצלחתנו ובטובתנו הנצחית, כאשר יחפוץ אדם בהצלחת בנו יחידו מחמד עינו, ועוד יותר מזה עד אין שיעור.

הבה נשתחרר מן השקר הקדום, מן המחשבה המרה שאוהבנו הגדול – שונא הוא לנו. הבה נאמין באהבתו ונשיב לו אהבה. מי לנו כאבינו שבשמיים אשר יתמלא עלינו אהבה ורחמים גדולים כאשר נקרא אליו גם מתוך עומק מצוקתנו: הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך!