ברגע הראשון לא האמנתי למראה עיני. אחר כך ממילא נעלם המראה המבעית ולרגע חשבתי שבוודאי הזיתי, ומתוך אינסטינקט לחצתי על הבלמים ועצרתי בחריקה לא כל כך חדה, כי ממילא הייתי בסיבוב אחרי עצירה ונהגתי לאט. עדיין לא הייתי מסוגל אפילו לצאת לבדוק אם מה שראיתי נכון או לא, אבל העובדה שהולכי רגל שהלכו בסביבה החלו להיחפז לעבר המכונית וחלקם נעצר בלי תנועה כמשותק, החלה לאותת להגיוני שעדיין פעל, שמשהו אכן ממש לא בסדר. בכל זאת לא הצלחתי עדיין להזיז את ידי כדי לצאת מהאוטו ולראות מה קרה.
התמונה הלכה והתחוורה לי בלי שאעשה כל תנועה לוודא אותה. "הוא בהלם" אמר סמוך לאוזני מישהו שעבר ליד חלון מכוניתי הפתוח והציץ פנימה. הקהל סביב המכונית החל לגדול, אופנוע עם צקלקה הופיע כאילו משום מקום בקול צופר ונהגו ירד ממנו לובש אפוד שזיהה אותו בברור כשייך לאחד מכוחות ההצלה. למה הצלה? עברה בי מחשבה ועיניי עפעפו, האם נפצעתי? לא הרגשתי כלום. קול קטן אמר לי שלא מדובר בי, שבכל המהומה המתהווה מול עיני אני בכלל לא בעניינים. אמבולנס הופיע מאחורי, מנצנץ במראה השמאלית. הוא האט כשגילה מעבר לעיקול את הקהל, שמרגע לרגע הלך וגדל כאילו מישהו הכריז על הופעה לא צפויה.
האמבולנס עדין לא הצליח להחנות וכבר שמעתי מכל עבר צופרים ועוד צופרים. הצומת המשונה, בו הפניה ימינה חדה כל כך וכולו נראה טעות של מהנדס כבישים שיכור, החל להתמלא במכוניות שונות. הספקתי לראות מכבי אש ומשטרה בטרם הרגשתי שמשהו מושך אותי למטה ועיניי הפקוחות נעצמו, למרות שניסיתי להשאיר אותן פקוחות. כובד בלתי מוסבר פשט באבריי והעולם נמוג מעיניי ומאוזניי. חושך ברוך ושקט סמיך אפפו אותי. התעוררתי כמו בסיפורים על מיטה צחורה בחדר שזיהיתי מיד כחדר מיון בבית חולים. הורי היו לידי, אמי החזיקה בידי ובכתה ללא קול, אך בתנודות עזות של הכתפיים. אבי עמד לידה ושתק. הוא היה חיוור כמעט כמו חלוקו של הרופא שמדד את לחץ דמי. הוא ראה שפקחתי את עיניי. "יפה, יפה" אמר, "חזרת אלינו, מה שלומך?" בהיתי בו, הייתי מבולבל. לא הבנתי לרגע מה אני עושה באותו מקום, הרי ככל הידוע לי יצאתי מבית הורי במטרה להגיע אל עבודתי ו...
תמונה חדה וברורה לחלוטין הופיעה אל מול עיני, מן הבזק בן שנייה או שתיים בו ראיתי את הפנים שלו דבוקות אל הזכוכית הקדמית. "לא!" צעקתי בקול שאני עצמי לא הכרתי וניסיתי להתיישר. לא הצלחתי לקום, אבריי כאילו לא היו שלי, הם פשוט לא נענו לרצוני. "לאט לך" אמר הרופא והחזיר את ראשי לאחור, "שום תנועה חדה, אתה מחובר לכל מיני מכשירים, ואנו עדין לא יודעים מה קורה איתך בדיוק. צריך להיות זהירים".
אין לי מושג כמה זמן שכבתי באותו מקום לפני שהתעוררתי וגם לא כמה אחר כך בהיתי באוויר. אמי ניסתה לומר לי משהו, אך היה לי קשה להתרכז ולהבין מה היא אומרת. אוזני שמעו אך המוח התקשה לפענח את הדברים. לא יכולתי לענות, כל כוחותי היו מרוכזים במטרה אחת בלבד: לנסות לא לראות שוב ושוב את התמונה שנצרבה במוחי, מראהו של בחור צעיר המרוח על מכסה המנוע מלפנים, כשפניו דבוקות אל השמשה הקדמית בדיוק מול פני. מראה פניו כאילו הופתע מאד ממשהו, עיניים פקוחות, עגולות וגדולות, ופיו פתוח כאילו הוא באמצע צעקה. צעקה שהוא לא יצעק לעולם.
שהיתי במחלקה להשגחה, כלומר לבדיקות. גופנית היה נראה שלא קרה לי דבר אף לא שריטה, אך ברור היה שמשהו קרה. מאז לא תפקדתי, לא עניין אותי אוכל וכמעט לא הגבתי על מה שאמרו לי. נפגעתי מאד. פגיעה שלא היתה במקום שצילום או כל בדיקת הדמיה משוכללת ויקרה, ככל שתהיה, יכולים לגלות אותה. פגיעה נפשית.
ידעתי שהרגתי אדם.
אני לא יודע מתי ואיך זה נודע לי, יכול להיות שאיש אפילו לא אמר זאת במפורש וזו היתה רק ההרגשה שלי שדיברה, אך היא היתה מחוברת היטב למציאות. אכן, הבחור שראיתי את פניו לשניה בטרם החליק ונפל על הכביש, נהרג.
"אתה לא אשם", בכתה אמי אלף פעמים, "הוא היה עם אוזניות, הוא חשב על משהו ונכנס לכביש בלי להסתכל לשום כיוון, אפילו המשטרה אמרה את זה. רואים שהאטת לפני הצומת, רואים שנכנסת בדיוק כפי שצריך לאט ובזהירות, ואם הוא לא היה מקבל את המכה בראש הוא לא היה נהרג, כי לא היה כאן שום גורם של מהירות. זה היה חוסר מזל לחלוטין. הוא לא היה צריך למות מההתנגשות, מקסימום לקבל כמה מכות יבשות. אתה לא היית אמור לפגוע בו כי נסעת בזהירות".
כן, הבנתי. זה היה מן תזמון מקרים לא שגרתי בו הפוגע אינו אשם, אולם הנפגע כבר לא יכול להסביר כלום, מדוע הוא ירד לכביש בפתאומיות כזו, מדוע לא חיכה שנייה לפני שחצה, למה הוא לא שם לב. אין את מי לשאול, ואני לא יכולתי להתחמק מההרגשה שהרגתי אדם.
אני לא מאחל לאף אחד בעולם, אפילו לא לשונאים הכי גדולים שלי, לפגוע – ולו בטעות, לפגוע אפילו בלי שיאשימו אותך, בלי כל תיק פלילי או אפילו נקודות – באדם אחר ובוודאי לא באחד כזה שראית את פניו המופתעים בשנייה האחרונה לחייו על פני האדמה. ההרגשה שאתה היית השליח לתוצאה האיומה הזו היא כל כך קשה שאי אפשר להימלט ממנה בשום שעה.
שוחררתי מבית החולים עם המלצה חד משמעית להוריי לקחת אותי לטיפול נפשי. המלצה שהם יישמו מיד, אך לא בקלות, משום שלא שיתפתי פעולה. היה לי קשה לצאת מהבית, לא כל שכן לנסוע. איני יכול לתאר את ההרגשה של להכנס למכונית, לא חלילה במושב הנהג, אפילו לא במושב הקדמי, אלא סתם במושב האחורי כשאמי לידי. כל הזמן ראיתי על החלון הקדמי את הפנים המופתעות ורעדתי כמו עלה נידף. הבנתי שאני צריך עזרה, אך במצבי הנפשי הייתי כל כך פאסיבי שלא היה אכפת לי מכלום. הלכתי, כלומר הובלתי, אל פסיכולוג, שאמר שבמצבי הנפשי אני זקוק לכדורים כדי שאתאזן ואוכל להתחיל טיפול פסיכולוגי, כי במצב זה, כמות שאני, חבל על כל דקה אצלו. הורי לקחו אותי לפסיכיאטר שרשם לי כדורים. לקח זמן עד שהותאם לי המינון המדויק, אך בסופו של דבר באמת הכדורים השפיעו. הסיוטים הרפו ממני מעט, ובזמן שהם לא פקדו אותי יכולתי לפחות לשמוע מה באמת קרה. כך נודע לי שחקירת המשטרה ניקתה אותי מכל אשמה. מבחינה מכאנית המכונית שלי היתה בסדר גמור, עברה את הבדיקות הדרושות ולא היתה כל בעיה. גם הגורם האנושי, כלומר אני, מתברר, פעל ללא דופי. אם היה אפשר להטיל את האשמה על מישהו, הרי זה על הנפגע האומלל שכבר לא איתנו כדי לשמוע את האשמות הללו. הוא שילם את מחיר חוסר זהירותו ואת העובדה שלא יכול היה להיפרד מהאוזניות ומהמוסיקה שלו ולו לדקה. מסכן. עברה תקופה קצרה בה עברתי טיפול משולב של כדורים עם שיחות על ספת הפסיכולוג, עד שהורי העזו לדבר בפניי על התאונה ולספר לי כי הנפגע היה בן יחיד להוריו, בן יחיד! בחור בערך בן גילי, בן יחיד שלהוריו אין יותר אף ילד! עובדה זו שנודעה לי גרמה לנסיגה גדולה במצב רוחי, שממילא מאז האירוע לא היה במיטבו בלשון המעטה.
לא יכולתי שלא לראות את פניו מול עיניי, עם העיניים הפעורות לרווחה והפה הצועק, אך כבר היה לי קל יותר לשאת את המראה בעזרת הכדורים. הזמן שעבר והשיחות שליוו אותי עשו את שלהם, אך עדיין לא הייתי אפילו בתחילת הדרך לנורמאליות של ממש. למרות ההטבה הניכרת, עדיין הייתי מסויט. התעוררתי באמצע הלילה מזיע ורועד, חלמתי הרבה בהקיץ והתקשיתי להתרכז. לחזור לעבודה? בכלל לא היה בתכנון וגם שום פעילות חברתית אחרת, למרות שזה הומלץ בחום על ידי הפסיכולוג. הורי לא ידעו מה לעשות איתי, ישבתי בבית כאילו ויתרתי על החיים, ושום דבר לא הצליח להזיז אותי מהאפאטיות בה שקעתי.
ואז יום אחד חזר אבי מהעבודה, וכשראה אותי רובץ מול המרקע ללא ניע, זרק אלי משפט בניסיון לזעזע אותי מהמצב האפאטי הזה: "אתה יודע שהוריו של איתן רוצים לפגוש אותך?"
קפצתי בבהלה. איתן הוא הבחור שהרגתי, הבן היחיד. מה יכולה להיות הסיבה שהוריו רוצים לפגוש אותי אם לא להרוג אותי? ובמחשבה שנייה זה נראה לי דווקא רעיון לא רע, גיחכתי לעצמי. זה היה צל של חיוך ראשון שהורי ראו על פני וזה שימח אותם. הם לא ידעו מה חשבתי, אך התגובה השונה הזו עודדה אותם. מתברר כי הם היו מודעים לבקשה היוצאת דופן כבר מספר שבועות, אך פחדו לספר לי את זה, כי הבינו שזו בקשה לא שגרתית. בעוד שאני שמחתי משום שחשבתי שהם רוצים לחסל איתי את החשבון וזה אפילו מצא חן בעיני, הורי ידעו את האמת. הוריו של איתן לא האשימו אותי במותו לאחר התאונה. בעוד אני שקוע בדכאוני, הורי אזרו את כל הכח שהיה להם והלכו לנחם את ההורים שישבו שבעה על בנם. הם חששו מאד מהפגישה, אך לתדהמתם התקבלו אמנם בכאב גדול אך בצורה נעימה. הוריו של איתן הבהירו מלכתחילה כי הם לא מאשימים אותי, הם קיבלו את הדו"ח של המשטרה וברור להם שזה מזלי הרע שהביא אותי להיות במקום בדיוק באותו הרגע. הם דווקא רצו להיפגש איתי כדי לומר לי את זה, במחשבה שאולי זה יקל עלי, אך אני כל כך התחלחלתי למחשבה, ולא העליתי בדעתי מה אני יכול לעשות או לומר להורים שהרגתי את בנם היחיד. אף אם זה לא באשמתי – אני עשיתי את זה! מה אני יכול לומר להם? ואם ישאלו אותי איך הוא היה נראה בשניה האחרונה שלו, מה אומר להם? מופתע מאד, נדהם, מתכונן לצעוק? מה כבר אוכל לומר שלא יוסיף כאב על כאבם? לא. אני מיוזמתי בוודאי לא אעשה זאת.
תקופה מסוימת רבצתי על הספה בסלון ולא יצאתי כלל מהבית. עיצבן אותי לשמוע אנשים נורמאליים. הטווח הכי גדול שהלכתי בו היה בין חדרי לבין אותה ספה, ודיברתי רק כששאלו אותי משהו וגם אז זה היה בקיצור ובאיטיות. מוחי פעל בהילוך איטי, ולא היתה לי כל יוזמה לשנות את המצב. בקושי היה לי כח לחיות.
בניסיון להזיז משהו, הורי החליטו החלטה נועזת. יום אחד כשרבצתי בערב על הספה כהרגלי בשבועות האחרונים, בוהה באוויר מולי ולא מתערב באווירה הכללית, נשמעה נקישה על הדלת. כהרגלי אפילו לא סובבתי את הראש לראות מי נכנס, את מי זה מעניין בכלל. לסלון נכנסו גבר ואשה זרים ולא מוכרים וניגשו ישר אליי. הגבר הושיט יד ללחיצה, ואני אפילו לא טרחתי להרים את ידי. "שלום", הוא אמר "אני אבא של איתן". לו היתה רעידת אדמה בעוצמה של עשר בסולם ריכטר לא הייתי מזדעזע כל כך כפי ששלוש המילים הללו זעזעו אותי. קפצתי ממקומי – תנועה חריגה לחלוטין בנוף השבועות האחרונים. "אבא של איתן" מלמלתי בבעתה, כשאני רואה את איתן המנוח שרוע מול עיני עם עיניו הפעורות ופיו הפתוח... "אבא של איתן". "כן" אמרה האשה, "ואני אימו. באנו לבקר אותך ולהתנצל בשם איתן על שנכנס לחייך בצורה כל כך לא צפויה".
זה היה גדול מכפי הבנתי. עתה הייתי חד ודרוך כאילו לא היו כל השבועות הללו עם מוחי המאובן, הוריו של איתן פה! והם לא רק לא כועסים, הם באו להתנצל... יכול להיות שאני הוזה? אמא הזמינה אותם להתיישב, ואבא של איתן בחר להתמקם על הספה, הכי קרוב אליי. אמא הציעה קפה ותה כאילו מדובר במכרים שקפצו לביקור שגרתי. זה היה ערב שאפילו בפנטזיות הכי דמיוניות אי אפשר היה לדמיין אותו; תארו לכם שני זוגות הורים נפגשים ומשוחחים כאילו זו שיחת רעים קרובה, בלי שאי מי יוכל לנחש שהם היו זרים זה לזה עד לפני כמה שבועות, ומה שחיבר ביניהם היה תאונה טרגית, בה בן למשפחה אחת נפטר והלך לעולמו, ובן למשפחה האחרת אמנם חי אך למעשה מת. אמנם לא דיברתי, אך היה לי כבוד בפני הוריו האמיצים של איתן, ועל כן השתדלתי להתרכז ולשמוע מה הם אומרים, ולענות להם לפחות בהנהונים או בהברות קצרות של כן ולא. הם אמנם דיברו על איתן, ולו יכולתי להיבלע באדמה בוודאי הייתי עושה זאת, וכן אמרו כל הזמן שהם לא מאשימים אותי, אך בעיקר דיברו על כל מיני עניינים שאינם קשורים לא אלי, לא אל איתן ולא לאבידה הענקית שהם איבדו. זר מהצד היה חושב שמדובר בסתם פגישה של אנשים שאוהבים לשבת יחד ולהתווכח אם ראש הממשלה צודק או לא.
כשהם הלכו רעדתי כאילו חליתי בפרקינסון קשה במיוחד. לא נותר בי כח אפילו לנשום. הלכתי לישון, אך לא עצמתי עין כל הלילה. לא מדובר באנשים נורמאליים פסקתי לעצמי. הרי אף אחד לא יאמין שהוריו של ההרוג באו לבקר את ההורג. למרות הכל, המציאות היתה חזקה מכל דמיון, והם המשיכו להגיע עוד פעמים נוספות. הורי אירחו אותם בחמימות שהלכה וגברה ככל שהידידות המשונה התהדקה וההכרות העמיקה. אף הם היו מלאי פליאה אל מול צעדם של הוריו של איתן. לי היה כבוד אליהם וגם הרבה רחמים. עשיתי כל מאמץ להיות אליהם נחמד ולא להיות אפאטי כמו שנהגתי כשהיו אחרים בסביבה. לפחות את הכבוד הזה הייתי צריך לתת. אמנם זה גזל ממני הרבה כוחות, אך בשלב מסוים כבר ניהלנו שיחה קצרה, הם ואני. אפילו לי, במצבי הלא יציב, היה ברור שהביקורים שלהם מחזירים אותי אל ארץ החיים והשפויים. מדובר היה בתהליך ארוך שבתחילה אפילו לא הבנתי שהוא יזום ומתוכנן לפרטיו. בתחילה הוריו של איתן היו היחידים שהתייחסתי אליהם כאילו אני אדם נורמאלי ורגיל ולא פגוע נפש, אחר כך התרחב המעגל לאט לאט. לעיתים אחרי שהם הלכו שוחחתי עם בני משפחתי על הביקור שיחות מהסוג שכבר לא היו בבית שלנו מאז התאונה. לכולנו היתה אותה שאלה: מנין להם כוחות הנפש לעשות את המעשה החריג והלא שגרתי הזה? אחר כך הורחבה מעט השיחה שתמיד בסופה הייתי מותש מאד, אבל לפחות הפעם היתה סיבה לכך.
ואז הגיעה ההצעה המפתיעה. הוריו של איתן הזמינו אותנו לבקר. אין ספק שהקשרים התהדקו במהלך ביקוריהם, אך בכל זאת ההזמנה היתה מפתיעה וגם מפחידה. היה ברור שרוחו של איתן מרחפת על הבית: תמונות, מזכרות וכו.
הלכנו לבקר אותם. עיני שוטטו על פני החדר במהירות, מצפות לפגוש את העיניים שהיטבתי כל כך להכיר, את הפה שהיה פעור לעומתי בלילות, אך לא היה סימן וזכר לכך שבבית הזה גרים אבלים שאיבדו את היקר להם. זמן רב אחר כך הבנתי שכן היו שם סימנים לטרגדיה – היתה פינת הנצחה לזכרו ותמונה גדולה נתלתה אל מול הכניסה – אך הם ברגישותם המופלאה סילקו לכבוד ביקורנו כל רמז, והחליפו את תמונתו של איתן בגובלן עשיר וישן. אני חושב שביקור זה היה הנקודה והמקום ממנו התחלתי את ההחלמה המלאה שלי. הוריו של איתן אמרו בפרוש: איבדנו בן אבל יש לנו אותך. הם החליטו לאמץ אותי כבנם באופן לא רשמי. לי באותו זמן לא היה כח להביע דעה. הורי שראו שהוריו של איתן מצליחים לחולל שינוי במצבי, לאחר שהם, למרות כל מאמציהם לא הצליחו, היו מוכנים להסכים למכור להם את הירח לו היו מבקשים. כך כמעט בלי להרגיש הפכתי בהסכמתם של הורי גם לבנם של זוג הורים נוסף. חוסר היכולת שלי לגרום להם לפגיעה, ולו הקטנה ביותר, הביא אותי להיענות לכל בקשה מצידם. הם הוציאו אותי מהקליפה שהעטיתי על עצמי, הם יצאו לקניות וביקשו שאבוא איתם, הם יצאו להרצאה וביקשו שאצטרף, ולקחו אותי לבקר את הסבא והסבתא הקשישים בבית האבות.
לו היה לי כח אולי הייתי מתנגד, אך באותה תקופה זה כלל לא עלה בדעתי. כל מה שהם ביקשו עשיתי והכי טוב שיכולתי. התנהגתי איתם כל כך נורמאלי שזה היה משונה, כי אחר כך בבית התמוטטתי מאפיסת כוחות. עדיין היה לי קשה נפשית, אבל אין ספק שמפעם לפעם זה נהיה יותר קל. נהייתי יותר נורמאלי.
חזרתי לחיים.
תמיהה אחת היתה לי ולהורי כל הזמן על הוריו של איתן: הרי התנהגותם אינה דבר מובן, מהיכן הם שואבים את הכוחות הללו? איך זה שאצלנו בבית, כשלכאורה אף אחד לא הלך העולמו, היתה אוירה כללית של אבל, ואילו בבית שלהם, מקום שכל החיות אבדה לו, הכל מתנהל כל כך נורמאלי? זה לא שהם לא כואבים או לא מזכירים, לא מטייחים ולא משכיחים – הם מדברים באופן הנורמאלי ביותר על מה שקרה, אך לא מתמוטטים. מאיפה הכח הזה?
רציתי לשאול ולא שאלתי, אך יום אחד הנושא עלה מאליו. הגעתי אליהם על פי בקשתם. ערב כזה כלל תמיד ארוחה ואחר כך שיחה. לעיתים היו אפילו אורחים, חבר או קרוב משפחה. באותו ערב אחרי הארוחה הם הדליקו מכשיר צפייה בערוץ שלגמרי לא היה מוכר לי. "אכפת לך אם נשב קצת?" שאל אותי אביו של איתן, "יש היום תוכנית שחשוב לנו לראות". לא, לא היה אכפת לי. כל מה שהם ביקשו היה בסדר בשבילי, לו רק יהיה להם קצת יותר טוב.
זה היה משהו שונה לחלוטין, ערוץ אחר ממה שהכרתי אי פעם, קראו לו הידברות. זו היתה תוכנית דתית ששידרה שיחות והרצאות וראיונות עם כל מיני אנשים. "אתה מבין" אמר אביו של איתן, "הכרנו את הערוץ הזה קצת לפני שאיתן נהרג, אני לא יודע אם היינו מחזיקים מעמד בלעדיו". הרמתי גבה בפליאה, לא הבנתי על מה הוא מדבר והוא ראה שאני תמה. "אתה מבין, הם מדברים על אמונה, מסבירים יהדות ויש גם אפשרות לצלצל ולשאול שאלות. כשאיתן נהרג זה היה אחרי שכבר ידענו שיש בורא לעולם, שיש תוכנית לכל הבריאה ותפקיד לכל אחד. זו היתה עדיין ידיעה קלושה, אך היא נתנה לנו להיאחז באמונה ברגעים הכי קשים שלנו.
אחרי שאיתן נהרג היו לנו מליון שאלות וכעסים. התקשרנו לטלפון של הערוץ, שוחחנו שעות רבות, קיבלנו תשובות והבנו שיש סיבה לכל דבר ואיתן סיים את תפקידו בעולם ועבר לעולם אחר. אנחנו עדיין מדברים עם ערוץ הידברות כמעט מדי יום, בכל פעם שכואב לנו או קשה. יש מי שמחזק, מסביר, עונה לנו על השאלות והתהיות ומעודד. פשוט מזריקים לנו אמונה, נותנים לנו כח, ואם שאלת את עצמך פעם איך זה שאנחנו לא נשברים – אז תדע לך שזה בזכותם. "אני אומר לך את זה כי החלטנו לשנות את הדרך שלנו. אנחנו רוצים לצאת לסמינר יהדות ורוצים שתבוא איתנו".
הדבר האחרון שרציתי היה לצאת לסמינר יהדות כלשהו. באתי מבית שאינו אנטי אבל גם לא בעד. לימודי יהדות לא היו ברשימת התכנונים שלנו אף פעם, ובודאי לא התחרדות, אבל הורי עודדו את יציאתי לסמינר. מבחינתם זה היה עוד שלב בהחלמה: הנה הוא מוכן להתערב עם הבריות, להיות עם אנשים זרים, ללכת לתוכניות. מבחינת הורים לבן שהיה בדיכאון כבד ועדיין לא חזר אפילו לעבודתו, זו היתה בשורה. מבחינתי זה היה חלק מהתשלום שהייתי מוכן לשלם על מנת שהיו של איתן יסבלו פחות.
נסעתי איתם. הם חזרו הביתה אחרים, האב עם כיפה, והאם עם כיסוי ראש. אני עדין לא חלמתי על צעד כלשהו, אבל במצבי אז, צעדים הרבה יותר קטנים לא היו עדיין באופציה. לא ידעתי שזו היתה נקודת ההתחלה שלי. מאותו זמן הערוץ היחיד שהיה פתוח בביתם היה ערוץ הידברות. "לולא הוא" אמרה אימו של איתן, "היינו זורקים את המכשיר הטמא מהבית לגמרי, אבל הערוץ הזה מאד מחזק אותנו".
אכן נראה היה שהוא מחזק. כל יום היו שם שינויים. הכשירו להם את המטבח, התקינו מזוזות בכל החדרים ולא הסתפקו במזוזה שבכניסה. פתאום הם התחילו לשמור שבת, ואחרי כמה שבועות הזמינו את הורי ואותי לשבות איתם כל השבת "כי לא תוכלו לחזור ברכב שלכם, זה חילול שבת". הורי היו אסירי תודה להם על התנהגותם איתי כל הזמן. מבחינתם, הם אלו שבזכותם התעוררתי חזרה לחיים והם היו מוכנים לעשות כל מה שהם מבקשים, מה גם שההזמנה לא נראתה להם נוראה. בסך הכל שני הזוגות הפכו לקרובים בחודשים האחרונים וזה היה יכול להיות בילוי נחמד לבלות יחד שבת שלמה. האמת? זו היתה שבת מופלאה וקסומה, מעולם לא עבר על הורי זמן ארוך כל כך של התנתקות מהחיים, וזו היתה מנוחת הנפש והגוף בשבילם. גם אני נהניתי, התחלתי להבין שביהדות יש הרבה יותר מאיסורים שונים, יש בה הרבה יופי ומזון לנפש, ואני הייתי אז רעב מאד לכל דבר שיכול להאכיל את הנשמה שלי, כך שאין זה פלא שאחרי השבת הזו התחלתי לראות רק את ערוץ הידברות בבית. מדי פעם התקשרתי אל המוקד כדי לקבל תשובות לשאלותיי, הם שהפנו אותי לסמינרים נוספים, כאשר לחלקם הלכתי לבדי, ולחלקם עם הורי ועם ההורים של איתן.
עברו מאז ארבע שנים. עברתי שינוי מקצה לקצה בכל תחום בחיי. קצת אחרי הוריו של איתן הפכתי ליהודי אמיתי, וגם הורי כבר צועדים באותה הדרך. אמנם קצת לאט, אך בכיוון הנכון. לפני חודשיים נישאתי בחתונה יהודית גדולה לאשתי, חוזרת בתשובה גם היא. אל החופה הובילו אותי הורי, ואת אשתי, שהוריה מסרבים עדיין להכיר בצעד שעשתה בתם, הובילו ההורים של איתן. וכמו שאמר אבי להוריו של איתן: "המשפחה החדשה שקמה משותפת לנו ולכם". אני מוסיף שגם להידברות יש חלק גדול בה.
לבן הראשון שיוולד לנו נקרא בעזרת ה' – איתן.