שני מזבחות, למה?

שני מזבחות היו במשכן. מזבח הנחושת, עליו הקריבו את כל סוגי הקורבנות, ומזבח הזהב, עליו הקטירו את קטורת הסמים.

כדי להבין את נושא הקרבנות לאשורו, זקוקים להרחיב את היריעה. אולם במסגרת קצרה זו ניגע בנקודה קטנה מתוך דברי ה'כלי יקר' (שמות ל, א).

מזבח הנחושת ומזבח הקטורת השלימו האחד את השני, אי אפשר לזה בלא זה.

נבאר.  

האדם מורכב משני מימדים, מימד חומרי – גוף, ומימד רוחני – נשמה. זהו האדם – יחידה אחת של גוף ונשמה. כשאדם חוטא, שני המימדים שמהם הוא מורכב זקוקים לכפרה, הגוף - שנמשך אחר תאוותו, והנשמה – משום שהחטא הותיר בה את רישומו, ועל הרושם הזה צריך לכפר. לשם כך ציוה הבורא לבנות שני מזבחות, מזבח הנחושת כנגד הגוף, ומזבח הזהב כנגד הנשמה.

על מזבח הנחושת הקריבו בעלי חיים. לאדם ולבעלי החיים ישנם קווים משותפים רבים. לאדם יש גוף ולבהמה יש גוף, לאדם יש דחפים ולבהמה יש אינסטינקטים... מערכות הגוף שלהם מקבילות ודומות במידה רבה, וגם המבנה הגנטי כמעט זהה להפליא.

אם כן, מזבח הנחושת מכפר על החלק החומרי שבאדם, ולכן מקריבים עליו בעלי חיים הדומים במרכיביהם לבני אדם.

מזבח הזהב נועד עבור הנשמה. גם היא צריכה כפרה, אולם הנשמה היא מציאות רוחנית, אין לה שום דמיון לבהמות, וכיצד אם כן תוכל להתכפר על ידי נפש הבהמה... לשם כך ציוה הבורא לבנות מזבח נוסף – מזבח הקטורת.

ריח הקטורת היווה כפרה עבור הנשמה. ריח, להבדיל משאר ארבעת חושי הגוף, הוא הרבה יותר רוחני, כך שהקטרת הקטורת יכולה להוות כפרה עבור הנשמה.

בספר 'בני יששכר' (מאמרי אדר) נכתב, שבחטא אדם הראשון נפגמו כל ארבעת החושים. חוש הראיה – "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (בראשית ג, ו). חוש המישוש – "וַתִּקַּח מִפִּרְיו". חוש הטעם – "וַתֹּאכַל". חוש השמיעה – "וּלְאָדָם אָמַר, כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ". כל החושים נפגמו חוץ מחוש הריח, חוש הריח נותר רוחני. זו הסיבה שבמוצאי שבת, בהבדלה, אנו מלווים את הנשמה היתירה עם בשמים.

נמצאנו למדים שהשילוב של מזבח הנחושת ומזבח הזהב, שימש כפרה לשני מרכיבי האדם – גוף ונשמה.

ה'כלי יקר' מביא פרט נוסף. התורה מציינת את זמני הקטרת הקטורת - "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה" (שמות ל, ח). פירוש, זמן הקטרת הקטורת היה בבוקר – בזמן שהכהן היה מיטיב, מכין ומנקה את נרות המנורה, שהשחירו מההדלקה של הלילה. זמן ההקטרה בערב היה בזמן בו היה מדליק את המנורה.

"נֵר השם נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). הנשמה משולה לנר. גם באדם יש את זמן "הטבת הנרות". מתי חל הזמן הזה? "בבוקר" - כשהאדם עדיין חי, כשכוחו עדיין במותניו. אולם בזמן הערב שמש, כשהנר דועך, קשה מאוד להיטיב את הנר, בערב - "בְּהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת" – הנשמה עולה חזרה למקום ממנו באה.

ולכן, תפקידנו "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה" – פירוש, בבוקר – כשאדם עדיין בכוחו, זה הזמן להיטיב את "הנר" – את הנשמה, "להקטיר" אותה, שתעשה נחת רוח לבוראה, לנקותה ולהכין אותה לקראת זמן הערב שמשו – עת פטירתו מן העולם. אז נשמתו תשוב אל המקום ממנו חוצבה זכה וטהורה.

נמצאנו למדים, שמזבח הנחושת מכפר על המימד החומרי שבאדם, והקטרת הקטורת בערב ובבוקר מכפרת על הנשמה, כדי שתהא יציאתה מן העולם כביאתה, בלא חטא...