קשיות העורף כיתרון

משה רבנו עולה שוב להר סיני כדי לבקש מחילה מהבורא על חטאם של בני ישראל, ולקבל את לוחות הברית השניות. השם נענה לתחנוני משה, ומודיע לו כי הוא סלח לבני ישראל ולא יעניש אותם בכיליון כפי שרצה תחילה. אולם חטא העגל גרם לפגם ברמתם הרוחנית של בני ישראל, לכן השם מודיע למשה כי "הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיך" (שמות לב, לד) – "מלאכי ולא אני" (רש"י). כלומר, עם ישראל לא יזכה לליווי צמוד של השם כמו שהיה בתחילה, אלא רק על ידי מלאך.

משה, החפץ בטובתם של עם ישראל ותמיד מחפש עבורם צד זכות, אינו מתייאש. הוא מבקש מהבורא, שלמרות הכל, ימשיך ללכת בקרב עם ישראל כפי שהיה קודם החטא. משה מצרף נימוק משכנע לבקשה - "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא".

תמוה ביותר. הרי קשיות עורפם של בני ישראל, היא היא הגורם לכך שאלוקים לא מתהלך בקרבם כבראשונה אלא רק על ידי שליח. אלוקים עצמו אומר - "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות לב, ט), ולכן – "לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה" (שמות לג, ג). אם כן, כיצד ייתכן שמשה מבקש מאלוקים – "יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא"? כיצד ייתכן שקשיות העורף הגורמת לחטא, היא הנימוק למחילה?

נביא את ביאורו הנפלא של רבי שמואל אליעזר איידלס [המהרש"א] בביאורו לתלמוד (מסכת ביצה, דף כה ע"ב).

משה רבנו, הסנגור הגדול, אומר לאלוקים כך: אמנם עם ישראל עם קשה עורף, אולם תכונה זו של קשיות עורף אינה קטרוג אלא ההיפך – סנגוריה ולימוד זכות. מדוע? משום שעם ישראל עתיד לעבור היסטוריה לא פשוטה, הם יהיו למודי סבל, יבואו עליהם גלויות, רדיפות ופוגרומים. מה יחזיק אותם? - קשיות העורף. קשיות העורף, ההליכה עם האמת עד הסוף, היא זו שמחזיקה ושתחזיק אותם נאמנים אליך לאורך כל ההיסטוריה... איזו אומה יכולה לשאת בעול תרי"ג מצוות מלבד ישראל? מי יכול לעמוד מול הזרמים, הרוחות, הרדיפות והתלאות? רק עם ישראל, עם קשה עורף, אשר צועדים בגאון אל מותם כש"שמע ישראל" על שפתותיהם.

"יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא". דווקא משום היותם קשי עורף, זה מה שמקנה להם נקודות זכות. הרי רק בזכות "העזות" של אברהם אבינו, שהגיע לבדו להכרה בבורא עולם, ועמד נגד  עולם שלם של עובדי אלילים, אנו חיים היום כאומה יהודית.

כעת נבין דבר נוסף. כשמשה ירד מההר ובידיו לוחות הברית, אמר יהושע למשה "קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה". אמר לו משה "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה, קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ".

בעלי המוסר מבארים את הדברים כך: משה רואה את מה שקורה ואומר ליהושע, אין ספק, שלאורך  ההיסטוריה בני ישראל יעברו מצבים דומים של חוסר ודאות, חוסר אונים, צרות וקשיים. אני אלמד אותך כיצד צריכים להתייחס אל מאורעות כאלו בעתיד - "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה", פירוש - בכאלו מצבים לא כדאי לבני ישראל לסמוך רק על עצמם ועל גבורתם.  מאידך – "וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה" – שלא יהיו מיואשים וחלשים, מצבי ייאוש ודכדוך עלולים להוביל את האדם למקומות לא טובים. מה כן? "קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" – גם בתוך הבלבול והקושי, צריך תמיד לזכור את ה"אָנֹכִי השם אֱלֹקיךָ", שיזכרו שאלוקים איתם בכל מצב.

עם ישראל אכן הוכיח את "קשיות עורפו" בכל דור ודור כשקמו עליו לכלותו. הוא הראה לעולם כולו, שבכול מצב, הוא נשאר חדור באמונתו האיתנה.

הדברים נכונים גם ביחס לאדם הפרטי. ומכאן ההלכה הראשונה של הרמ"א בשולחן ערוך – "שיוויתי השם לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה... ואל יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך". הרמ"א פונה בקריאה לכל יהודי באשר הוא, לגייס את כוח העזות הטמון בו, ולנתב אותו לעבודת השם.

זהו לימוד הסנגוריה של משה על עם ישראל– "יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא"...

(צילום: ויקיפדיה)