מראה. מה רע?

אחד מכלי המשכן היה כיור הנחושת. הכיור הוא מיכל מנחושת המכיל מים ומותקנים בו ברזים. הכהנים היו יוצקים מים מהכיור על כפות ידיהם ורגליהם לפני כניסתם למקדש ותחילת עבודתם. הכיור היה ממוקם בחצר המשכן, בין ההיכל למזבח הנחושת.

הכיור הוא הכלי היחיד, שהתורה מפרשת ומגלה מאילו נדבות הוא נעשה. כלומר, כל המשכן וכליו נעשו מתרומות אישיות שהובאו על ידי בני ישראל - "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז (סוגי תכשיטים), כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַהשם" (שמות לה, כב). כל אחד הביא תכשיטים, כלי זהב, כלי כסף ונחושת, וכל מיני סוגי בדים. משה השליך את כלי הכסף והזהב לאש, התיך אותם לחומר גולמי - זהב וכסף, ומהם יצר את הכלים. אף אחד לא ידע היכן בדיוק נמצא הזהב שהוא תרם, שהרי כל הזהב הותך, ייתכן והזהב שהוא הביא נמצא בארון העדות, במנורה, במזבח, ואולי בשלושתם.

יוצא מהכלל היה הכיור. התורה מציינת בפירוש שהכיור נעשה מה´מראות הצובאות´. מהן המראות הצובאות? מדוע חשוב לדעת שדווקא מהן נעשה הכיור?

המראות היו עשויות מטסי נחושת מבריקים (מראה של ימינו), בנות ישראל נעזרו בהן כדי לקשט את עצמן. גם על המראות בנות ישראל ויתרו לטובת תרומת המשכן.

רש"י מביא מדברי חכמים, שכשהנשים הביאו את המראות, משה הסתפק האם לקבל אותם. הוא חשש שחפץ, שכל מהותו וייעודו הוא ליופי חיצוני, אינו מתאים כל כך למשכן השם. אולם הקדוש ברוך הוא הורה למשה - "קבל, כי אלו חביבים עלי מן הכל" (רש"י מרחיב שהמראות היו חביבות אצל השם, כיון שגרמו להביא שלום בית בין הנשים לבעליהן בזמן השעבוד במצרים).

הקדוש ברוך הוא מלמד את משה אחד מיסודות היהדות, את המושג שנקרא "קידוש החומר". הזכרנו פעמים רבות שהיהדות איננה דוגלת בנזירות ופרישות מהעולם הזה. ההיפך הוא הנכון, היא מחנכת את בני האדם לקחת את ענייני העולם הזה, ולקדש אותם. גם המראות, שעל פניו הן עשויות עבור יופי חיצוני, אם מנתבים את היופי החיצוני לאפיקים חיוביים, הדבר חשוב וקדוש מאין כמוהו. 

כדי לחדד רעיון זה, מורה הקדוש ברוך הוא למשה לקחת את המראות, לא לערב אותן עם שאר התרומות, אלא לעשות מהן באופן נפרד את הכיור. הרי מהו ייעודו של הכיור? לקדש את החומר – לקדש את ידיהם ורגליהם של הכהנים בטרם יעבדו עבודות רוחניות במקדש. אין חומר גלם מתאים יותר עבורו מאשר המראות. זו הסיבה שאלוקים רצה שכולם יידעו ממה עשוי הכיור.

התלמוד במסכת תענית (דף כב) מביא דוגמא נפלאה לעניין. אדם בשם "רב ברוקא" הגיע למקום שנקרא "בי לפט", ופגש שם את אליהו הנביא. שאל רב ברוקא את אליהו הנביא האם יש כאן מישהו שהוא ודאי בן עולם הבא. הפנה אותו אליהו אל שני אנשים. ניגש רב ברוקא אל אותם אנשים ושאלם למעשיהם. השיבו לו שהם ליצנים ובדחנים. רב ברוקא התפלא מאוד, איך ייתכן שליצנים ובדחנים דווקא הם בני עולם הבא, הרי ידועים דברי התלמוד (מסכת סוטה דף מב) שכת ליצנים אינה מקבלת פני שכינה? הסבירו לו – כל פעם שאנו רואים אדם עצוב, אנחנו משמחים אותו, וכל פעם שידוע לנו על שני אנשים ניצים, אנחנו משתמשים בחוש ההומור שלנו כדי להשכין ביניהם שלום.

כעת הבין רב ברוקא מדוע הם בני עולם הבא.

זו היהדות. אין תכונה דחויה, אותה תכונה של ליצנות, שיכולה לגרום לאדם לא לקבל פני שכינה, אם משתמשים בה באופן הנכון היא זו שתוביל את האדם אל חיי עולם הבא. זה המסר שהכיור מלמד אותנו.