פרד"ס של רעיונות: פרשת ויקהל

הכניסה לפרד"ס:

שבת המלכה זה עתה פרשה כנפיה על העולם, גם בביתו של הצדיק הקדוש רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, סיימה הרבנית להדליק נרות שבת למרות שזמן ההדלקה הרשמי עדיין לא הגיע. ולפתע נזכרה...

היא שכחה להעמיד על הפלטה את אחד מתבשילי השבת שהכינה. מכיון שהשקיעה עדיין רחוקה הייתה, ביקשה הרבנית מאחת העוזרות שלא קיבלה עדיין שבת שתעמיד היא את הסיר על האש.

לא עברו דקות ספורות, ואחד מבני הבית התנגש בתנור השבת, הפכו על פניו וכל האוכל שהוכן לשבת נשפך על הרצפה... רבי ישראל אבוחצירא שיצא מחדרו לשמע הרעש, נענה: אין זה במקרה, קרה כאן משהו.

חקר וחקר עד שנודעה לו סיבת הדבר, ואז אמר: כתוב ´לא תבערו אש במושבותיכם ביום השבת´, ונגד התורה אין להתחכם. הנה, רצו להרוויח תבשיל אחד, ואיבדו את כל מאכלי השבת...

פשט: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לה, ג)

מקשה מרן רבי יוסף קארו, ה"בית יוסף": מדוע הדגישה התורה "ביום השבת", וכי אם היה כתוב "לא תבערו אש בשבת" היה האיסור מובן פחות?

והסביר, שאכן בדיוק טעות כזו רצתה התורה לשלול, שכן הקָרָאִים (יהודים שמאמינים רק בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, וזו בעצם סוג של כפירה), מפרשים את הפסוק כפשוטו, ולדידם אסור שתהא אש דולקת ביום השבת בבתיהם. לכן אמרה תורה: האיסור הוא להבעיר אש ביום השבת, אבל אם הבערת אותה מערב שבת לצורך שבת (כהדלקת אור, העמדת פלטה, הדלקת מזגן) אין בכך איסור ואדרבא, תענג בכך את השבת ותשמח.

רמז: "וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה´ לַעֲשׂת אֹתָם" (לה, א)

החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי), מצא בפסוק שלפנינו רמז נהדר לאורח חייו של היהודי, וכך פירש: "ויקהל משה את כל עדת בנ"י" ראשית כל צריכים להיות באחדות גמורה בינינו. "אלה הדברים אשר ציוה ה´" רמז ללימוד התורה שניתנה מסיני. "לעשות אותם" שמירת המצוות המעשיות שבתורה. "ששת ימים תיעשה מלאכה" יהודי שינהג כפי שפתחנו, באחדות תורה ומצוות ויעבוד רק ששת ימים – הרי שתהיה לו פרנסה ברווח.

דרש: "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר" (לו, ז)

מפרשי התורה (בעיקר ה"אור החיים" הקדוש) מקשים: יש לפנינו סתירה שדורשת הסבר, אם הכמות מספיקה אז היא לא יכולה להיות "יותר מדי", ואם היא יותר מדי היא לא נקראת "מספיקה".

רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י הקדוש, דורש את הפסוק בצורה ייחודית: מתחילה כשהביאו בני ישראל את התרומות למשכן, היו חומרי הגלם מספיקים בצורה מדוייקת לעשייה, ולכן נאמר "והמלאכה הייתה דיים". אולם משנסתיימה מלאכת הבנייה "לכל המלאכה", נוכחו בוני המשכן לדעת ש"לעשות אותה והותר" נותר בידם חומר גלם רב, שכן ברכת ה´ שרתה בו והוא התרבה מאליו.

סוד: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה´ לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה´" (לה א-ב)

מצאנו בתיקוני הזוהר הַקְבָּלָה מפליאה, וטרם שנבארה נקדים הקדמה קצרה: כידוע שמהפסוק "אלה הדברים אשר ציוה ה´ לעשות" למדו חז"ל בתלמוד שיש איסור לעשות שלושים ותשע (ל"ט) סוגי מלאכות בשבת. מלאכות אלו, הן מלאכות ששימשו לצורך עשיית מלאכת המשכן.

כמו כן, בשעה שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, נתקלל אדם הראשון עשר קללות (לא כאן המקום לבארן), חוה גם היא קיבלה עשר קללות, הנחש המסית ומדיח קיבל עשר קללות והאדמה – קיבלה תשע קללות. יחד סכום הקללות הוא ל"ט.  

בשבת קודש, מסביר תיקוני הזוהר, אין תוקף וכח לקללות שנתקללו האדם וחוה, הנחש והאדמה. אבל העושה מלאכה חלילה בשבת, מביא על עצמו את כל הקללות יחד. כנגד כל ל"ט המלאכות שנאסרו... [וזו הסיבה שכתוב "כל העושה בו מלאכה יומת" לפי סוד הפסוקים. מביא על עצמו קללה שגרועה ממיתה].