פרד"ס של רעיונות: פרשת פקודי

הכניסה לפרד"ס:

בנו של כליף (מושל) מצרים שוב השתולל. הכליף רתח מזעם, אבל באותה מדה היה אובד-עצות. לפני כחודש נשבע הכליף והזהיר את בנו היטב שאם שוב יתפרע, יענישו אביו בעונש מר ואיום – מטיל ברזל ששוקל למעלה מ-150 קילו יונחת על גבו בכח...

לכולם ברור היה שהבן לא יצא מזה חי. אבל הנה, האיום החזיק מעמד חודש, והבן שב לסורו. הכליף הסתובב בארמונו כסהרורי, בן יחיד יש לו ולפי חוקי האיסלאם אסור לו לעבור על שבועתו. לאחר שנואש מלמצוא פתרון קרא לרב היהודי, והרב ביקש ממנו שיעשה כל אשר יאמר לו.

הכליף הסכים בלית ברירה והרב פקד שיביאו צורף לארמון, משהובא הצורף, הושיט לו הרב את המטיל וציווה עליו לרדדו לחוט מתכת דק וארוך. לאחר שהחוט הגיע חזרה, נתן הרב לכליף את החוט ואמר: בבקשה, הכה את בנך כפי שנשבעת. המושל התרגש מאוד מחכמתו של הרב והודה לו על שהוציאו מהעניין בכבוד.

בשבת דרש הרב לעדתו: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות" – פעמיים נאמר "משכן", שנתמשכן בעוונותיהם של ישראל. במקום שיכה אותנו הקב"ה בבת אחת וחלילה וחס נכלה, רידד לנו את העונש הגדול לחוט ארוך – גלות בת 2,000 שנה וכך אנו עומדים במכות.

פשט: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (לח, כא)

רבי עובדיה ספורנו מציין שהתורה לא הסתפקה רק בסיכום כללי של מספר הכלים וחומרי הגלם ששימשו לבניית המשכן, אלא דאגה לפרט: כך וכך זהב, כך וכך תכלת וארגמן וכו'.

מדוע? משום שדבר המורכב מפרטים רבים, אין הצדקה לקרוא לו בשם "אחד", ללא שמניתי את כל מרכיביו ופירטתי אותם ואז אני חוזר וכולל את כולם לאחד. לכן בסיום מלאכת המשכן שהורכב מפרטים רבים, חזר ו"פקד" משה רבינו את "פקודי המשכן" – את הפרטים שמרכיבים את כולו "והיה המשכן אחד".

רמז: "וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים" (לט, כה)

האלשיך הקדוש מקשה מן הפסוקים שלפנינו בקשר לפעמוני ורימוני המעיל: התורה הרי מצוה לעשות למעיל פעמון זהב ורימון, וכיון שהמעיל סובב את כל גופו של הכהן (בעיגול), הרי שאין לנו אפשרות להצביע על הפעמון ולומר שממנו מתחיל המניין, או להצביע על הרימון כמיקום לתחילת הספירה.

לפי זה יש לעיין מה טעם נקטה התורה "ופעמוני זהב בתוכם סביב", כשכך היא בעצם קובעת שהרימונים הם אלו שהיו חיצוניים לפעמונים. 

וכך מתרץ האלשיך הקדוש את הדגשת התורה שהפעמונים היו דווקא "בתוך" הרימונים: לאדם נבראו שתי עיניים, שתי אוזניים ופה אחד. רמז לאיש יהודי שבקושי חצי ממה שהוא רואה ושומע – הוא צריך להוציא דרך פיו.

דרש: "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה" (לח, כד)

רבינו אברהם אבן עזרא מקשה: מדוע רק בכסף ניתן פירוט מדוקדק של העשייה, ואילו בזהב סוכמו הדברים באופן כללי?

על קושייתו זו, משיב רבינו יהונתן אייבשיץ: את הכסף, תרמו כל ישראל בשווה – מחצית השקל. נתינה זו הייתה חובה לכולם. אם כן, היו כאלה שלא נתנו בלב שלם, ואחרי שכבר נתנו כי היו מוכרחים, באו לבדוק מה עשו בכספם ומשה נאלץ לפרט להם הכל.

בזהב לעומת זאת, לא הייתה חובה לתרום, וכל נדיב לב הביא כרצונו. נדיבי לב לא שואלים לאן הלך הכסף – לא היה טעם וצורך לפרט שוב מה נעשה בו.

סוד: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֶזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר" (לט, ל)

מדוע נקרא הציץ בשם זה? משום ש"ציץ" הוא מלשון הצצה והבטה, שהאדם העומד מול הכהן הגדול היה מביט בציץ והכהן היה יודע אם הוא צדיק אם לאו.

כיצד?

בציץ היו בולטות אותיות שם ה' המפורש, ואם האדם שעמד מול הכהן היה צדיק, היו אותיות שם ה' זורחות למרחוק ומאירות על מצחו. ואם חלילה וחס היה להיפך, לא היו אותיות שם ה' מאירות כלל. וכך ידע הכהן את מי לעורר לתשובה.