קרבן מכפר על חטא?

חומש ויקרא, בו אנו קוראים בשבועות אלו, מלא וגדוש בהלכות הקשורות לקרבנות ועבודת המקדש. והנה עצם הבאת קרבן על חטא שהאדם ביצע דורש הבנה: מדוע שתועיל הקרבת בעל חיים לצורך כפרה על החטא? כיצד אדם שעבר עבירה מסוגל לקבל מחילה על מעשיו רק משום שהקריב קרבן על כך?

שאלה זו שואל בעל 'ספר החינוך', ומשיב: "עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות. ועל כן, כי יחטא איש - לא יטוהר לבבו יפה בדבר שפתיים בלבד, שיאמר בינו ולכותל: 'חטאתי, לא אוסיף עוד'. אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הקדוש אל הכהן, ולעשות כל המעשה הכתוב בקרבנות החוטאים - מתוך כל המעשה הגדול ההוא ייקבע בנפשו רוע החטא, ויימנע ממנו פעם אחרת".

כלומר, אדם שיצטער על חטאו רק בדיבור ומחשבה – עלול לשוב ולחטוא, כיוון שדרך תשובה כזו היא קלה ופשוטה. אולם אם יידרש ממנו לעשות מעשה, ליטול מרכושו בעל חיים יקר, לטרוח ולעלות לבית המקדש כדי להקריבו – רק אז אכן ירגיש עד כמה מחירו של החטא גדול, ולא במהרה ישוב ויחטא.

וכעין זה מקביל בעל ספר החינוך את דבריו לדברי הרמב"ן בטעם הקרבנות. הרמב"ן מבאר, כי כאשר האדם חוטא, הוא משתמש במחשבה, דיבור ומעשה. לכן, כאשר האדם בא לתקן את חטאו – הוא משתמש באותם הדברים אך לצד הקדושה: כאשר הוא מקריב קרבן הוא סומך את ידיו עליו – כנגד המעשה, ומתוודה בפיו – כנגד הדיבור, ובנוסף שורף את איבריו הפנימיים באש – כנגד היצרים הפנימיים והתאוות הקיימים באדם אשר גרמו לו לחטוא.

כאשר מתבונן האדם בקרבן שהביא, הרי שהוא מבין כי כל הפעולות שנעשו לקרבן – השחיטה, השריפה וכדומה – כל אלו היו אמורות לבוא עליו, ורק האפשרות לשוב בתשובה היא זו שחסכה ממנו אותן, ואפשרה להקריב קרבן יחד עם חרטה עמוקה על המעשה.

זאת גם הסיבה להקרבת בהמה דווקא. שהרי מצד האמת, אין הבדל מהותי בין האדם ובין הבהמה, כמו שכבר אמר שלמה המלך: "ומותר האדם מן הבהמה – אין" (קהלת ג, יט). ישנו רק הבדל אחד ביניהם: באדם ניתן שכל להבחין בין טוב לרע, ובבהמה לא. אך כאשר האדם עובר עבירה, הרי שבאותה השעה הוא לא חושב על חומרת מעשיו, ומעדיף ללכת אחר תאוותיו. נמצא שבאותו הזמן הרי הוא שווה בדיוק לבהמה. לכן ציוותה התורה מהחוטא לקחת תחתיו גוף בשר כגופו, להביאו אל בית המקדש – שהוא המקום בו מתרומם האדם למדרגה שכלית גבוהה, ולהקריב אותו שם. בכך הוא אומר למעשה כי רצונו האמיתי הינו לבטל את המימד החומרי הנמוך לטובת חיים של מחשבה והתבוננות. תהליך זה יגרום לאדם להיזהר להבא מן החטא, ובכך יכופרו מעשיו. 

והנה בעוונותינו חרב המקדש ואין לנו אפשרות להקריב קרבנות, וכיצד נכפר על חטאנו? אמנם לימדונו חז"ל שכל העוסק בתורת חטאת מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת, שנאמר:  "ונשלמה פרים שפתינו". אבל הנשגב מכל הוא האמור בגמרא במסכת מנחות על הפסוק: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת...", שלכאורה היה לתורה לכתוב: "זאת תורת העולה, המנחה, החטאת..." ולמה כתבה "לעולה למנחה ולחטאת"? ופירש רבא את כוונת התורה כך: אם האדם עוסק בתורה, הרי: לא-עולה לא-מנחה. כלומר, שאינו זקוק לא לעולה ולא למנחה. לימוד התורה הוא הכפרה הגדולה ביותר לחטאי האדם, ובכוחו לטהר ולנקות כמעשי הקרבנות עד שאינו זקוק להם כלל לכפרה! הרי לנו עד כמה מוטל עלינו להתמיד מידי יום בקביעות עיתים לתורה הקדושה ברוב עוז ותעצומות. שבת שלום.