מה גדול יותר: פורים או כפורים?

על היהודי להיות בשמחה תמיד. והראיה מדברי חז"ל במסכת תענית (דף כ"ט עמ' א'), וז"ל: "משנכנס אב - ממעטין בשמחה וכו'. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב - ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר - מרבין בשמחה", ע"כ. כלומר: כשם שבחודש אב, שבו חרב בית המקדש פעמיים - בהפרש של ארבע מאות ותשעים שנה זה מזה (שהם האסונות הלאומיים, הכבדים ביותר, שפקדו את עם ישראל במשך ההיסטוריה, ושכל הצרות, האסונות, הנדודים והשמדות, שאירעו לעם ישראל בגלויות, עד היום, הם מחמת חורבנות אלה), כתבו חז"ל שצריך למעט בו (בחודש אב) בשמחה. כלומר, למעט בלבד, ולא לחדול משמחה לגמרי. כך, להבדיל, בימי חודש אדר - צריך להרבות בשמחה.

נמצאנו למדים: יהודי צריך להיות תמיד בשמחה!  וזו מצווה גדולה. וכאן המקום להעיר, שאין הכוונה להוללות, שהיא עבירה גדולה ח"ו. וכבר אמרו גדולי הפסיכולוגים, שאדם המפגין מצב רוח מסוים באופן מופרז - אין לך ראיה גדולה מזו שאינו אלא במצב רוח הפוך. וממילא, הוא הדין, לגבי הפגנת שמחה, ושתיית משקאות חריפים באופן מופרז..

הימים השמחים ביותר בשנה לעם היהודי הם ימי הפורים, היות שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, בהיות העם היהודי בגלות, תחת מלכות אחשוורוש, מלך פרס ומדי, ששלט על כל העולם, ככתוב (אסתר א' א'): "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה", קם צורר ליהודים - המן האגגי - ראש השרים, שכל שאיפתו היתה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים בממלכת אחשוורוש ביום אחד. הסכנה באותם ימים היתה מאוד ממשית. אלא שהיהודים - תחת הנהגתו של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, בראותם את הסכנה הגדולה מרחפת מעל לראשם - חזרו בתשובה והתענו שלושה ימים ברציפות. ואז אירע הנס הגדול - "ונהפוך הוא": התהפכה הצרה על ראש הצורר, ואבדו הוא ובניו ורבים משותפיהם ביום אחד.

ימים אלה שהפכו מיגון לשמחה - השאירו רושם רוחני קבוע ועצום במעגל השנה. ולכן, חכמי היהודים של אותו הדור, שהיו ביניהם גם נביאים - תיקנו לעם ישראל את מצוות חג הפורים: מקרא מגילה, כלומר קריאת מגילת אסתר, מתוך מגילה כשרה, פעם - בליל פורים, ופעם - ביום פורים; משתה, כלומר סעודה עשירה ושתיית יין בשיעור רב יותר מהרגיל; משלוח מנות, כלומר מתן שני מיני מזון, המוכן לאכילה, מאדם לחברו, או מזון ומשקה; ומתנות לאביונים, כלומר מתן מעות לשני עניים שונים מישראל, בְּעלוּת של סעודה, כגון מנה פלאפל, לכל אחד ואחד - וכל המרבה הרי זה משובח.

יום שמח נוסף לעם היהודי שהוא עצום בקדושתו הוא "יום הכפורים". הסיבה לשמחה ביום זה נובעת ממחילת העוונות לעם ישראל במועד זה. אם ננסה לדמיין לעצמנו אדם שנגזרה עליו מיתה מחמת חובותיו הרבים למלכות, שביום המיועד להוצאתו להורג, בשעה שהחרב מונחת על צווארו, זועק זעקה איומה ומרה, ומביע חרטה מעומק לבו על חטאיו ומבטא את אהבתו למלך, ומבטיח לתקן מעשיו, ובגין כך – חונן אותו המלך מידית ומוחל לו על כל חובותיו למלכות - כמה גדולה תהיה שמחתו של אותו אדם!  לא זו בלבד שנותר בחיים, אלא שיצא לחופשי, וגם כל חובותיו נמחלו!

ואומרים רבותינו, שעם כל גדולתה של שִׂמחת "יום הכפורים" – שִׂמחת "ימי הפורים" גדולה הימנה. והראיה שהביאו רבותינו, הינה מתוך הלשון עצמה, כלומר: לעולם כשמשווים דבר מסוים לדבר אחר – משווים את הדבר הפחות חשוב, לדבר החשוב ממנו. לדוגמא: כשאנו אומרים שראובן עשיר [כ]קורח, משמע מדברנו, שגלוי וידוע שקורח עשיר מאוד, אלא שהחידוש שבאנו ללמד על ידי כ"ף ההשוואה, הוא שגם ראובן עשיר כמו קורח. והוא הדין לענייננו. כלומר: בעצם שמו של יום ה"כִּפורים" רמוז שהוא יום שִׂמחה "כְּ-פורים" (כלומר: כמו פורים), וממילא משמע שיום ה"פורים" שמח הימנו.

כאן המקום להזכיר גם את חג ה"פסח" הקרב ובא, שבלילו הראשון, עם ישראל, עם קדוש, קורא בהגדה: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו – והקב"ה מצילנו מידם". וכל זאת, בזכות קיום התורה והמצוות, שאם לא כן – במה אנו נבדלים משאר אומות העולם, אם לא בלימוד התורה וקיום המצוות?!

לאורך ההיסטוריה, כל ההולכים בדרכו של "עמלק", שניסו לפגוע בעם ישראל, או שניסו להעביר אותו על דתו, או למנוע ממנו שמירת המצוות – אבדו מן העולם, ככתוב בתהלים (כ' ט'): "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד". אלא שעדיין שולט השקר בעולם, ואילו האמת נעדרת, ולכן, צריך לחפשה. וכמו שמובא בזוהר הקדוש (פרשת כי תשא), שפעם פגש הגמון אחד את רבי אלעזר, ושאלו: אתם היהודים, טוענים שתורתכם – "אמת", ושתורת הגויים – "שקר", ובתורתכם (משלי י"ב י"ט) כתוב: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" [כלומר, [פירוש הפסוק להבנתו]: האמת קיימת תמיד, ואילו קיומו של השקר אינו אלא רגעי]. והנה, אנו, אומר ההגמון [המחזיקים בשקר לדבריכם], קיימים ושולטים בעולם, ואתם [המחזיקים באמת] משועבדים בגלות [יוצא אפוא, בניגוד לדברי תורתכם, שדווקא שפת שקר – תִּכּוֹן לָעַד].   ענה לו רבי אלעזר: אמנם, הפסוק מדבר על אודות האמת, אלא שלשונו מדויקת. כלומר: אין הפסוק מדבר על ההווה אלא על העתיד לבוא, וכמו שמוכח מכך שתורתנו הקדושה, השתמשה בלשון עתיד: "תִּכּוֹן". כלומר: לעתיד לבוא [עִם בוא משיח צדקנו], תעמוד האמת על תילה – ורק מאותה העת תעמוד האמת וְתִּכּוֹן לעד ולעולם. אבל עתה, בדיוק כפי דבריך - אנו עדיין מצויים ברגע החולף של שלטון השקר. שמע זאת ההגמון, והדברים גרמו לו להתגייר.

המעשה הנ"ל, מייצג את מידת השפעתו של מצבו הרוחני של עם ישראל, על תפארתו בעיני אומות העולם, כלומר: לעם ישראל יש "קידוש", ויש גם "הבדלה" – כאשר עם ישראל מתקדש בלימוד התורה, ומבדיל את עצמו משאר אומות העולם על ידי קיום המצוות [שהרי זו תכלית שמירת התורה והמצוות, כמוכח מנוסח ברכות המצוות וברכת התורה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורתו"] – אומות העולם, מצִדן מקדשות את עם ישראל ונבדלות ממנו, כדבר המובן מאליו, ומתבטלות כלפיו. אבל כאשר עם ישראל אינו מתקדש בלימוד התורה, ואינו מבדיל את עצמו משאר אומות העולם על ידי קיום המצוות ח"ו – גם אומות העולם אינן מקדשות את עם ישראל, ואינן נבדלות ממנו, ומייסרות אותו.

"מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל" (תהלים י"ח ז') – קץ הגלות והייסורים, ושמחת הגאולה האחרונה והנצחית – תלויים בהתעוררות עם ישראל לתשובה, ולקיום התורה והמצוות. רבת שבענו בוז, וכדברי הנביא (ישעיה נ"א י"ז): "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית"; "עוּרִי עוּרִי, לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן; לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיה נ"ב א'). יהי רצון, שנזכה לתשובה שלמה במהרה, ויתקיים בנו הכתוב בנביא ישעיה (נ"ב ז'): "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקָיִךְ".