מגילת הסתר

מקום נכבד במורשת היהדות תופסת מגילת אסתר. הדבר מובלט היטב בהלכה הקובעת: "כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם – כולם מבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה (מגילה ג')". וכל כך למה?

לכאורה, אין במגילה זו אלא סיפור מעשה "יבש", עלילה מסוימת שאירעה לאבותינו בימים עברו. אילו נקראנו לסכם בצורה תמציתית את הנאמר במגילה, היינו מספרים כך: מעשה במלך שהיה לו שר שהיה שונא ישראל (תופעה רגילה ביותר במשך כל 2,000 שנות גלותנו). אותו שר זמם להשמיד את כל היהודים (פעמים רבות קרה הדבר בהיסטוריה של עם ישראל). "במקרה" היה יהודי אחד שרכש לעצמו מעמד מיוחד בחצר המלוכה, בעקבות גילוי נאמנות מיוחדת אל המלך (כאשר גילה את אוזן המלך בדבר קשר שקשרו נגדו כמה מעבדיו – תופעה שאינה יוצאת דופן). אותו יהודי היה "במקרה", דודה של המלכה, ושניהם יחד, באמצעי שתדלנות, העבירו את רוע הגזרה מעל היהודים.

זהו, למעשה, תוכן הסיפור הנמסר על ידי כותב המגילה, מתוך אובייקטיביות כה מושלמת, עד שנמנע מלהזכיר שם שמים ולו פעם אחת. דומה שאילו הייתה בידינו העיתונות מאותם ימים, יכולנו למצוא תיאור מעין זה באחד מעמודי העיתונים, אך בתיאור זה, אין אלא צד אחד של פני המגילה – צד ההסתר שבה.

מתחת למעטה ההסתר, מתגלה תמונה אחרת לגמרי. פסוק אחד בסופה של המגילה, שיש בו כדי להאיר את כל המגילה באור שונה לחלוטין. משל למה הדבר דומה? לאדם הממונה על הצנזורה הצבאית, אשר בא לידיו מכתב מאדם החשוד בריגול. הלה קורא בו ואינו מוצא אלא סיפורי דברים של מה בכך – על מזג האוויר, על הצטננות וכו', אך שורה אחת בסוף אותו מכתב "תמים", מאירה את עיניו להבין שמדובר בכתב צופן מחוכם ביותר.

כך נאמר בסוף המגילה: "וכל מעשה תקפו וגבורתו, ופרשת גדולת מרדכי אשר גדלו המלך, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס". הקורא הנבון יבין שלא באה המגילה לשמש ככרטיס ביבליוגרפיה לספרים עתיקים, ולהצביע על ספרים מהם יוכל לשאוב יותר ידיעות ופרטים אודות האיש מרדכי. פסוק זה בא לגלות לנו את טיבה של המגילה ולומר: אם ברצונך ללמוד על תקופת מלכי מדי ופרס – תוכל להיעזר בספריהם, שם תיעדו את הקורות אותם באותה תקופה. מגילת אסתר אינה סיפור כעין זה, היא אחד מכתבי הקודש, ובהתאם לכך, חייב אתה להתייחס אליה כאל כזו.

המסקנה הנובעת מכך היא שאי אפשר להסתפק בקריאה שטחית של המגילה, כדרך שקוראים עיתון או כל ספר. היא מחייבת לימוד מעמיק ועיון מדוקדק ככל שאר ספרי התנ"ך. או אז אפשר יהיה לגלות טפח מהאור הגנוז בה.

המן לעומת מרדכי

לפנינו במגילה שני גיבורים ראשיים: המן האגגי ומרדכי היהודי. מאבק איתנים ביניהם לחיים ולמוות. חז"ל פירשו שמאבק זה היה לא רק בין אישים, אלא גם, ובעיקר, בין שתי שיטות. המן ומרדכי מייצגים שתי השקפות עולם מנוגדות, הנאבקות זו עם זו בכל הצורות.

מיהו המן? מהי השקפת עולמו? מרדכי גילה לנו את הדברים: "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" (אסתר ד', ז') – "אמר להתך, לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עליכם, שנאמר: 'אשר קרך בדרך" (מדרש רבה, שם). לשיטתו של המן, מאורעות המתרחשים בעולם אין ביניהם כל קשר. כל דבר אינו אלא ''מקרה עיוור". כאשר דבר מה מתרחש בעולם, אין זה כתוצאה מרצון ההשגחה העליונה, אלא תוצאה של ''גורל עיוור". אם כן, מה יפריע בעדו מלהתנכל ליהודים?

"אידיאולוגיה" זו לא הומצאה על ידי המן. ירושה היא בידו מאבי אביו – עמלק. לסבא עמלק זכות היוצרים על שיטה זו, והוא שהורישה לשונאי ישראל שבכל הדורות. כאשר עם ישראל יצא ממצרים ביד רמה, בעת שבעולם התרחשו אותות ומופתים, שכל באי העולם חרדו מהם, עמלק לא התרגש. לא רק שלא התרגש, אלא היו בו העוז והחוצפה לפגוע בעם הנגאל. מנין לו, לעמלק, יהירות וחוצפה שכזו? זוהי תוצאה ישירה מגישתו כלפי מאורעות החיים. הוא רואה בכולם מקרים עיוורים ונטולי משמעות וכיוון. כך הוא מוצא סיבה "מדעית" לקריעת ים-סוף, למכות מצרים, לנס חנוכה וכו'. אם כן, רשאי הוא, לדעתו, לזנב בנחשלים שבישראל. נכד לסב זה היה המן, שהחזיק בשיטתו.  

מן הצד שכנגד עומד מרדכי היהודי בגאון, ואינו כורע ומשתחווה – לא להמן ולא לשיטתו. מרדכי היהודי מאמין בהשגחה העליונה המכוונת מעשים ומאורעות. "בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים" (אסתר ב', י"א). תקופה ארוכה למדי הוא מסתובב לפני חצר ארמון המלך. לשם מה עשה כך? אמר: "לא אירע לצדקת זו שתילקח למשכב נכרי, אלא שעתידה לקום להושיע לישראל, לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה" (רש"י שם). גם מרדכי מחזיק בשיטתם של אבותיו היהודים, אשר הורישו מדור לדור את האמונה שאין מקריות בעולם, אלא הכל מחושב ומתוכנן היטב בהתאם לתכנית האלוקית. זאת אף אם לעתים לא נגלה לעין בשר ודם על מה ולמה אירע מאורע פלוני לאלמוני. יש להניח שבמרוצת הזמן יתגלה פשר הדבר לכל.

בהתנצחות גדולה זו שבין השיטות, משמשת לנו המגילה כשופט. שופט זה מכריע את הכף ללא היסוס ומכריז קבל עם ועולם כי הצדק עם מרדכי ושיטתו.

נס פורים ומשמעותו  

הבה נפתח שוב את המגילה ונעיין בה שנית. ננסה להסיר את המסכה המסתירה את עומק דברי המגילה, ואז יתגלה לעינינו שהגיבור הראשי במגילה אינו אלא הקב"ה. אף ששמו לא נזכר בה במפורש, נוכחותו מורגשת על כל צעד ושעל.

רגילים אנו מילדותנו לתרגם לעצמנו את המושג ''נס" כשבירה של מסגרות הטבע. דוגמאות קלאסיות לנסים הרי הם נס קריעת ים-סוף, נס פך השמן של חנוכה, ועוד. והנה, באה מגילת אסתר ומעמידה אותנו על האמת – נסים גדולים ומופלאים מתרחשים גם בתוך מסגרות טבעיות. ההשגחה העליונה מתגלה גם בתוך ההסתר, מכוונת ומדריכה את הכל.  

את המאורעות שקדמו לנס פורים נוכל להכליל בשלשה:

א. בשנת שלש למלכו עשה משתה... כתוצאה ממשתה זה נידונה ושתי לגירוש. מחפשים מועמדת אחרת לתפקיד המלכה, מקבצים נערות מכל רחבי המדינה, ובשנת שבע נלקחת אסתר אל בית המלכות. הרי לפנינו שורה של מאורעות, המתרחשים בפרק זמן של ארבע שנים.

ב. בימים ההם (הזמן המדויק לא נתפרש), קצפו בגתן ותרש, ויבקשו לשלוח יד במלך אחשורוש. אסתר מגלה את הדבר למלך בשמו של מרדכי, "ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך".

ג. אחר הדברים האלה (שוב, אין תאריך מדויק), גידל המלך אחשוורוש את המן... כל עבדי המלך כורעים ומשתחווים להמן, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. כתוצאה מכך מבקש המן להשמיד את כל היהודים, ובחודש ניסן, בשנת שתיים עשרה, הפיל פור. הגורל נפל על חודש אדר בשנת שלוש עשרה.

לפנינו שלושה מאורעות הרחוקים זה מזה בזמן, ורחוקים עוד יותר מבחינת עניינם. והנה, תוך תקופה קצרה ביותר, מתגלה קשר בין המאורעות. החל מיום י"ג בניסן מתחילים לפתע הדברים להתגלגל בצורה לגמרי לא צפויה, ותוך שלשה ימים בלבד נהפכת הקערה על פיה.

ביום בו שלח המן את הספרים אל כל מדינות המלך, הזעיק מרדכי את אסתר וביקשה "לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה". בדיוק באותו לילה נדדה שנת המלך "ויאמר להביא את ספר הזיכרונות". בו בלילה, בא המן לבית המלך לאמור למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. הוא נכנס לארמון בדיוק בשעה בה קראו הסופרים למלך את פרשת ניסיון ההתנקשות של בגתן ותרש. אחשוורוש ציווה להרכיב את מרדכי על הסוס ולהוליכו ברחוב העיר. מכאן ואילך, נפילתו המוחלטת של המן כבר הייתה בלתי נמנעת, ואת זאת אמרה לו זרש אשתו ויועציו: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפל תיפול לפניו".

מה, למעשה, קרה פה? המאורעות השני והשלישי שצוינו לעיל, הצטרפו לפרק זמן אחד, וכאשר המאורע הראשון הצטרף אליהם (אסתר) היה... ונהפוך הוא!

לזאת יקרא נס! היש לנו שיעור מאלף מזה בתורת ההשגחה?

מידה כנגד מידה

באמונה היהודית בשכר ועונש קיים עקרון יסודי הקובע שהקב"ה משלם מידה כנגד מידה. בלשון המשנה (סוטה ח', ב'): ''במידה שאדם מודד, בה מודדין לו". עקרון זה מופיע בתנ"ך פעמים רבות ובאופנים שונים. ירמיהו מתנבא (ל"ב, י"ט): ''תיסרך – רעתך", כביכול, הרעה עצמה היא המשלמת לאדם כגמולו. הרי זה מעין הנאמר בתהלים (ל"ז, י"ז): ''בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל". אם נשוב רגע אחורנית לתקופתו של עמלק, נמצא באותה תקופה אישיות מסוימת השמור לה מקום של כבוד לדורות עולם בתודעת עמנו. הכוונה היא ליתרו, חותן משה, שהיה אחד האישים הראשונים שהתקרב לאמונת היהדות מתוך הכרה, עד כדי נכונות לגיור. מה נתן לו את הדחיפה לכך? מספר על כך יתרו (שמות י"ח, י"א): "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים, כי בדבר אשר זדו עליהם", חז"ל ביארו כי יתרו פשפש ובדק בכל שרשרת הנסים והנפלאות שנעשו לישראל, ומצא בהם חוקיות מסוימת, הכלולה בהגדרה: ''מידה כנגד מידה". כה אמרו חז"ל: "אשר זדו – לשון נזיד. בקדרה אשר בשלו, בה נתבשלו". המצרים רצו להשליך ולאבד ילדי ישראל במים, ובמים נידונו, ועל זה הדרך בכל הניסים שנעשו.

במגילת אסתר קו זה של "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו" מודגש ביותר, ומופיע בצורת "ונהפוך הוא". הרי לפנינו דוגמאות אחדות:

א. ביום אשר תכננו אויבי היהודים לשלוט בהם - "וישלטו היהודים המה בשונאיהם".

ב. המן בא אל חצר המלך לאמור למלך להשפיל את מרדכי ולתלותו על העץ, אך דווקא כתוצאה מהליכה זו מושפל המן ונאלץ לנשא את מרדכי ולהרכיבו על הסוס ברחובות העיר.

ג. על העץ שהכין המן למרדכי במו ידיו, נתלה הוא בעצמו.

הרי לנו פרק חשוב במסכת ההשגחה, אותו למדנו מן המגילה.

מעגלי שלמות

הכלל של "מידה כנגד מידה", אינו אלא אחד מן ההיבטים הרבים על השלמות הנפלאה המתגלה בהשגחה העליונה שיש לקב"ה על בריותיו. חז"ל הרחיבו וביארו לנו חלקים נוספים ביריעה זו. הבה נקרא תיאור מדברי המדרש (ילקוט שמעוני, אסתר, פ"ז): "קרא הקב"ה לעצים, אמר: 'מי ראוי מכם שיתלה המן עליו?' תאנה אמרה: 'ממני היו מביאים ביכורים ונמשלו בי ישראל, שנאמר: 'כביכורה בתאנה בראשיתה מצאתי אבותיכם'. גפן אמרה: 'גפן ממצרים תסיע'. רימון אמר: 'כפלח הרמון רקתך'. (כך גם טענו האגוז, האתרוג ושאר המינים שבלולב, התפוח והארז, כפי שהמדרש מתאר באריכות). באותה שעה קפץ קוץ לפני הקב"ה ואמר: 'ריבון העולמים, כל מה שבראת בעולמך – לכבודך בראת, ואילו כולם כבר מצאו להם זכות שלא לחינם נבראו, ואני, למה אני בעולמך? אלא יתלה קוצץ בן קוצץ על הקוץ... מיד קיבל ממנו הקב"ה".

בדברים אלו ביארו חז"ל שלא רק מעשי אנוש אינם "סתם כך" תולדת המקריות. גם לצומח ולכל שאר הפרטים המצויים תחת השמש יש תכלית ומטרה. הקוץ טען טענה ניצחת, שלכל העצים תפקיד בעולם – אם כאמצעים לקיום מצוות, ואם כמשל לישראל ולצדיקים. רק הוא, הקוץ, עדיין לא הצדיק את עובדת קיומו בעולם. עוד טען הקוץ, שהרי שמו מוכיח על תפקידו המיועד לייסר ולהעניש את הבא לעקוץ ולהכאיב לעם ישראל, ואכן, נענה לו הקב"ה והסכים לדבריו. בכך הרשע בא על עונשו וגם העץ בא על תיקונו. רותקה החוליה האחרונה בשלשלת נוספת, ומעתה היא גלויה לעינינו בכל יופייה.

הכיוון המדויק של המעשים המופיעים במגילה, מזכיר לנו תזמורת סימפונית רבת משתתפים, אשר כל אחד מהם מאומן היטב בכלי נגינתו, וכל כלי שבה – מיתריו ערוכים בדייקנות מופלגת. בכך מתקבל ביצוע מוסיקלי מושלם, תחת שרביטו של המנצח הגדול שבמנצחים.

הקדמת רפואה למכה

פרט נוסף המודגש במגילה, גם הוא כלל יסודי ביחסו המיוחד של הקב"ה לעם ישראל, והוא מה שלמדונו חז"ל: הקב"ה מקדים רפואה למכה.

עקרון זה עובר כחוט השני מראשית המגילה ועד סופה. מהבחינה התיאורטית יכול היה לקרות שקודם תצא הגזרה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ורק אחר כך תלקח אסתר אל בית המלך, או שרק אחר יציאת הרצים בדבר המלך, יגלה מרדכי את אוזני המלך בדבר הקשר שקשרו נגדו בגתן ותרש. אך, למעשה, לא כך היו הדברים. סדר המאורעות היה כזה שתמיד קדמה רפואה למכה. לפיכך, מדגישה המגילה פעמים רבות: "אחר הדברים האלה...". אחר מה? פירשו חז"ל: אחר שכבר נבראה התרופה (הסבר הדברים נמצא בספרו של המהר"ל מפראג "אור חדש").

גם הסיבות שהביאו לנס פורים נתפרשו בדברי חז"ל: ''גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל. לפיכך הקדים שקלים לשקלים" (מגילה, שם). שוב, מידה כנגד מידה. שקלים נגד שקלים, ושוב, הקדמת רפואה למכה.

לאור זאת, מובנת ביותר ההלכה הקובעת: "הקורא את המגילה למפרע, לא יצא ידי חובה". כלומר, אם הקדים הקורא לקרוא פרק או פסוק אחד לפני קודמו, אינו יוצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקוראה כסדרה. סדר הדברים של המגילה מלמדנו עקרונות גדולים, ביניהם עקרון הקדמת הרפואה למכה אותו למדנו. המוציא מן המגילה את הסדר המופתי שבה, כאילו נוטל את נשמתה.

שילוב מדוקדק זה שבין מעשים ומאורעות, המודגש במגילה, והגילוי שאין כל מקרה בעולם, ואין כל יצירה שאין לה תכלית, הוא הלקח הנלמד ממגילת אסתר.

כאשר עם ישראל סובל מתופעות לא נעימות ומעיקות מכל עבר, ידוע נדע שרק מקצת היריעה פרושה לפנינו. כל מעשה ומעשה אינו אלא בורג אחד מתוך המכונה הגדולה של שלמות הבריאה. באמונה שלמה נצפה לישועת ה', בידענו כי כל הכלים לכך כבר מוכנים, ואין להם אלא להצטרף כאחד ולהתגלות. או אז יבקע אור הגאולה.

שנזכה ללמוד את הלקח הנפלא של המגילה, ונראה איך שכל מאורעותינו, הנראים כמתרחשים בלא כל קשר ביניהם, מתחברים לפאזל נפלא, המגלה את נפלאות ההשגחה ומורה כי הכל משמים, הכל בהשגחה והכל לטובה!