פורים של ’שודדים’

בכיכר השוק של העיירה התורכית גומודז'נה, בין החנויות המרובות, עמדה גם חנות מכולת יהודית, שבעליה מכר סוכר, מלח, דג מלוח, תה, קפה. וכו'. במרחק צעדים אחדים משם היתה חנות מכולת נוספת, שעסקה בממכר אותם דברים עצמם, ובעליה היה תורכי. מלבד תושבי העיר, קנו בחנויות הללו גם איכרי הסביבה, שהיו באים מפעם לפעם לרכוש את המצרכים הנחוצים להם. לחנווני היהודי יצא שם טוב בקרב ציבור הקונים, כמי שיש לו מאזני צדק ומחירים קבועים וכמי שאינו מרמה את הלקוחות בעד בצע כסף. לא רק יהודים, אלא גם גויים, הן מהעיר והן מהסביבה, רחשו יותר אימון לחנווני היהודי מאשר לחנווני התורכי. אין פלא כי בימי השוק, שנערכו מפעם לפעם, היתה החנות של היהודי מלאה ושוקקת קונים. בעוד שהמכולת של השכן היתה לעתים ריקה מאדם.

נקל להבין, כי דבר זה חרה מאוד לסוחר התורכי, שחיפש דרכים כיצד להפטר מהתחרות הבלתי נעימה.

המעשה שלפנינו אירע בעיר גומודז'נה שבתורכיה בשנת תקמ"ה (1786), היה זה יום שוק רגיל, כאשר החנווני התורכי ניצב ליד חנותו, והביט בעיני קינאה כיצד איכרי הסביבה יוצאים ונכנסים בחנותו של היהודי וידיהם מלאות מהסחורה שקנו שם. החנווני גמר אומר להעליל על שכנו עלילה שתסייע לו להפטר ממנו. כאשר אחד הקונים, איכר ממוצא טטרי, עבר ליד חנותו, הוא קרא לו להיכנס אליו.

"בוא ואראה לך שהחנווני היהודי רימה אותך" - אמר התורכי לטטרי - "הבה נראה, כמה מלח קנית אצלו?".

הטטרי התמים אמר לחנווני את כמות המלח והלה הציע לו לשקול את המלח.

לחנווני התורכי היו שני סוגי משקלות חבויים מתחת למאזנים. בסוג אחד הוא השתמש, כאשר הוא קנה סחורה: הללו היו ככדים יותר מהמשקל האמיתי, ואילו המשקל השני, בו הוא השתמש לצרכי מכירה, היה כמובן, פחות מהמשקל האמתי. בצורה זו הוא נהג לרמות הן את הקונים והן את המוכרים...

עתה הוא הוציא את המשקלות הכבדים יותר ושקל את המלח, שהטטרי קנה אצל החנווני היהודי. "הנה תראה, כיצד הוא רימה אותך - אמר - כיצד הוא נתן לך פחות מהמשקל המלא!".

לאחר מכן נטל החנווני התורכי את שאר המצרכים, שקנה הטטרי ושקל אותם אחד אחד, בעזרת המשקלות המזויפים, באומרו, כי הנה היהודי רימהו בכל מצרך ומצרך.

הטטרי המרומה התרגז מאוד ורץ בחזרה לחנותו של היהודי, כשהוא מלא חמת זעם. הוא התנפל על היהודי והרביץ לו מכות רצח. תוך שהוא צועק : "יהודי ארור, כיצד העזת לרמות אותי!".

החנווני היהודי פתח בצעקות וקרא לעזרה. מיד נכנסו שכנים יהודיים ועצרו בעד הטטרי מלבצע את זממו. בינתיים נעשתה בשוק מהומה גדולה והגויים הפיצו שמועה, כי היהודים רוצים לרצוח תורכי. כמעט שהגיעו הדברים לידי התנגשות דמים, אולם ברגע האחרון הגיעה המשטרה, והחזירה את הסדר על כנו. היהודי והטטרי נלקחו לבית המשפט.

בשומעו את טענות הצדדים, הודיע השופט, כי הוא יבדוק תיכף ומיד אם אמנם רימה היהודי את הקונה שלו. הוא ציווה להביא את המאזנים העירוניים, הרשמיים, שלפיהם נהגו להשוות את המשקלות של כל החנוונים. כאשר עשו כדברי השופט, התברר, שהיהודי נתן את המשקל המלא ואפילו קצת יותר מזה.

לשווא ניסה עתה הטטרי להצטדק ולומר כי החנווני התורכי ניסה להפיל אותו בפח. הלה הכחיש הכל מכל.

השופט דן את הטטרי על עלילת שווא שהעליל על היהודי לעשר מלקות, ואף הטיל עליו קנס כספי על הצער והבושה, שהוא גרם לחנווני החף מפשע. מיד הובילו את הטטרי לכיכר השוק, הקריאו את פסק הדין כאזני ההמון, שנאסף שם, קשרו את הנידון אל עמוד ושני חיילים חסונים הלקו אותו 10 מלקות, הראויות "להתכבד" בהן.

הטטרי חזר לכפרו, כשהוא פצוע הן בגוף והן בנפש. גופו שתת דם מהמכות שספג ואילו כבודו שנפגע זעק לנקמה. ואכן הוא נשבע לנקום בכל העיר, החל מהשופט וכלה בחנוני היהודי. הוא נשבע כי לא תישאר בעיר זו אבן על אבן וכי הוא ילמד אותם פעם ולתמיד מה פירוש הדבר להלקות טטרי!

הוא הלך ממקום למקום והסית את ידידיו ושכניו שבכפר וכן בכפרים הסמוכים. אט אט התלקטה סביבו כנופיה גדולה של ריקים ופוחזים. צעירים חמומי-מוח, להם הוא הבטיח עושר רב, שיושג באמצעות רצח ושוד. הכנופיה הסתתרה בהרים והפילה חיתתה על כל הסביבה. הם נהגו להתנפל על עוברים ושבים, על נוסעים שלווים, לרצוח אותם ולשדוד כל מה שהיה ברשותם. הכנופיה גדלה מיום ליום, עד שהיא מנתה כ-5,000 שודדים מזוינים, שבראשם עמד הטטרי "שלנו", שנשבע לקחת נקם.

כאשר הוא הרגיש בעצמו מספיק חזק, החליט הטטרי לבצע את זממו ולהנקם מהעיר גומודז'אנה ויושביה. תושבי העיר חיו בפחד מתמיד. הם התכוננו להתנפלות וארגנו שמירה אזרחית, שמתפקידה היה להגן על העיר ולהדוף כל תוקפן.

אולם הם ידעו, כי בכוחות עצמם לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב כנגד השודדים החמושים היטב. הנהלת העיר שיגרה שני פרשים אל הסולטן, כשבידיהם שדר דחוף, בו מבקשת העיר עזרה מידית. אולם הפרשים לא חזרו והעזרה המיוחלת לא הגיעה.

מחשבה נוראה הציקה למגינים: אולי נפלו הפרשים בידי הפורעים, כך שאין להם לצפות לשום עזרה מבחוץ והם נתונים לחסדי שמים?

במיוחד פחדו יהודי העיר מהגורל הצפוי להם. הם ידעו היטב. כי לעת כזאת הקרבנות הראשונים הם תמיד היהודים. הרבנים גזרו תענית ציבור ויהודי העיר צמו יום יום. פרט לשבת, מהבוקר ועד הערב. הם גם התכנסו בבתי הכנסת. התפללו ובקשו רחמים. בעת ובעונה אחת הם החלו לאסוף סכום כסף גדול בתקוה, כי בעזרת ממון יוכלו אולי לפדות את עצמם מידי הפורעים. כל יהודי צעיר, שהיה מסוגל לשאת נשק, הצטרף אל כוחות המגינים.

והנה הגיע היום המר והנמהר, שבו הגיעו כנופיות השודדים אל שערי העיר. השערים היו נעולים ועל חומות העיר עמדו המגינים, אולם היה ברור, שבלי עזרה מבחוץ לא תוכל העיר להחזיק מעמד זמן רב. באחד הלילות פרצו הפורעים את החומה החיצונית ופשטו אל פרברי העיר. תושבי הפרברים נמלטו בעוד מועד ועברו לתוך העיר. כשהם בורחים על נפשם ומשאירים מאחוריהם את כל רכושם.

כך יכלו השודדים לשדוד באין מפריע ולהתכונן לקרב המכריע על העיר עצמה. המצב היה קשה מנשוא.

ברגע האחרון, כאשר כבר לא נותרה כל תקווה להציל את העיר, הפנו לפתע השודדים עורף וברחו על נפשם. מיד התברר, כי כוחות השולטן הגיעו, כדי לשחרר את העיר מידי הצרים עליה. החיילים רדפו אחרי השודדים וניהלו אתם קרב עקוב מדם: הכנופיה הוכתה והתפזרה ואילו מנהיגה הטטרי, נפל בשבי והובא לעיר, כשהוא אסור בנחושתיים.

העיר ניצלה. אולם ליהודים שבהם נשקפה סכנה חדשה. נפוצה שמועה כי היו אלה היהודים, שפתחו את שערי העיר בפני הפורעים. הדבר הוסבר בכך כי בראותם את המצב המיואש, עשו היהודים יד אחת עם השודדים והסכימו להכניסם לתוך העיר ובמחיר זה יינתן להם נפשם לשלל. את רכושם אמרו היהודים להציל - לפי שמועת שווא זו - בעזרת כופר, סכום גדול, שהיו צריכים לשלם, כביכול, לשודדים.

עלילה שפלה זו הופצה על ידי לא אחר מאשר החנווני התורכי, שחנותו אשר בכיכר השוק היתה בשכנות לחנויות יהודיות. בכך הוא בקש להיפטר לא רק מהמתחרה היהודי שלו, אלא מיהודי העיר כולה. ממש כמו המן הרשע בשעתו...

אולם למפקד כוחות הממשלה היתה הוראה מפורשת להגן על אוכלוסיית העיר כולה, לרבות היהודים. הוא עמד, אפוא, על המשמר כדי למנוע התנפלות על היהודים. יחד עם זאת הבטיח לחקור ולדרוש בדבר האשמה נגד היהודים, וציווה לעצור את הרב ואת ראשי הקהילה.

בינתיים נשפט הטטרי המורד ונידון למוות ע"י תלייה בכיכר השוק. שוב התאסף קהל גדול, כדי לחזות ב"טקס" התליה.

כאשר הובא אל עץ התליה, הביט הטטרי מסביבו וזרק אל הקהל מבטים מזרי אימה. מבטו נפל על החנווני התורכי, ששידל אותו בשעתו להתנפל על הסוחר היהודי.

"הנה הוא בן הבליעל, שאשם בכל מה שקרה!" זעק הטטרי וניסה לנתק את כבליו. כדי לרוץ ולתפוס את התורכי, שעמד בשורות האחוריות של ההמון. עתה ניסה התורכי להתחמק מהמקום, אך ללא הצלחה. "תפשו את הכלב" – צעק הטטרי. מפקד הצבא ציווה להביא לפניו את החנווני התורכי, כדי לחקור ולדרוש מה חלקו בעניין.

"אתה שידלת אותי להעליל עלילה על החנווני היהודי, החף מפשע, ואתה פתחת בפני את שערי העיר, נבזה שכמותך!" - זעק הטטרי במר לבו.

"ככה?" - קרא המפקד - "פשטו ממנו את עורו. עד שהוא יודה במעשיו!".

התורכי הטיל את עצמו לרגלי המפקד וביקש רחמים. הוא לא התכוון לעשות רע - גמגם - וכל מה שרצה, היה להיפרע מהיהודים "הארורים"...

"תלו אותו!" - ציווה המפקד. מיד ביצעו את הפקודה ותלו את הטטרי ואת החנווני התורכי אחד ליד השני.

"דבר זה חייב לשמש לקח לכולם" - אמר המפקד - "ככה ייעשה לכל מי שיעז להרים יד נגד הסולטן, או להעליל עלילה נגד אזרחים שלווים".

כך ניצלו יהודי העיר גומודז'נה מהסכנה הנוראה שנשקפה להם בימים הקשים ההם. כאמור, קיבלו יהודי העיר על עצמם לחוג את יום הכ"ב בחשוון כיום "פורים" מיוחד במינו, לזכר הצלתם המופלאה. מידי שנה בשנה עשו יהודי המקום משתה ושמחה והלל לה' והמאורע נכנס להיסטוריה כ"פורים" של שודדים והצטרף אל השורה הארוכה של "פורימים" מיוחדים בקהילות השונות.