הסודות הקטנים שאסור לפספס: פורים כפי שלא הכרנו מעולם

במשך אלפיים וחמש מאות שנה ברציפות עומדים יהודים בבתי כנסיות על רגליהם בי"ד באדר, ומברכים בקול "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה", וכן "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה".

כל המתבונן מעט במגילת אסתר, שואל: על אלו ניסים מדובר כאן?

כל "נס" פורים, כפי שהוא מופיע במגילה, מנוסח בצורה מאד עניינית ופוליטית, כמעט עיתונאית. שמו של הקדוש ברוך הוא אינו מוזכר אף לא פעם אחת, ואין אף רמז אחד על קיומו. ביטול גזרת המן מתואר כתעלול של אסתר המלכה, שניצלה את קנאותו של אחשוורוש הטיפש, בעזרת חכמתו המדינית של מרדכי היהודי...

נס, הלא הוא מלשון הרמה והתנשאות (כמו שכתוב בתהילים "נתת ליראיך נס להתנוסס", תהילים ס' ו'). כלומר, משהו מעל הטבע, מעל למציאות הרגילה.

במגילת אסתר אנו קוראים סיפור רגיל לחלוטין, ואם נחליף את שמות גיבוריו, יוכל, מן הסתם, למצוא מקום של כבוד גם בכותרות החדשות של ימינו.

מהו, אם כן, הנס כאן? ומהי פשר החשיבות המיוחדת שנתנו לו חכמינו?

יתרה מזו, נשאלת שאלה מפליאה עוד יותר. מדוע חז"ל משבחים כל כך את יום הפורים, עד שאמרו שאפילו יום הכיפורים, היום הקדוש והנורא בשנה, נקרא "כיפורים" בגלל דמיונו לפורים (תיקוני הזוהר פ"ו). כיפורים = כמו פורים. כלומר, קדושתו של יום כיפור מתקרבת לקדושתם של ימי הפורים.

מדוע? הלא, לכאורה, ימים אלו הפוכים במהותם לחלוטין.

ביום כיפור אנו צמים, פורשים מכל התענוגות, מרבים בתפילה, אסורים בעשיית מלאכה כבשבת, ומקדשים את היום כולו להתבוננות וחשבון הנפש. בפורים אנו מותרים בעשיית מלאכה, ואדרבא – מצווים לאכול, לשתות ולשמוח עד בלי די...

איזה מקום יש, אם כן, להשוות את מעלת שני הימים האלו, ועוד לומר שמעלת פורים גדולה משל יום הכיפורים? מה מסתתר מאחורי הסיפור "התמים" של המגילה?

כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, נ"ו סעיף ג'): "כי יש שני מיני הסתרות, וכשהשם יתברך נסתר בהסתרה אחת, גם כן קשה מאד למצאו, אך אף על פי כן, כשהוא נסתר בהסתרה אחת, אפשר להתייגע ולחתור, עד שימצא אותו יתברך, מאחר שיודע שה' יתברך נסתר ממנו. אבל, כשה' יתברך נסתר בהסתרה בתוך הסתרה, דהיינו שההסתרה בעצמה נסתרת ממנו... שאינו יודע כלל שה' יתברך נסתר ממנו, אזי אי אפשר למצוא אותו כלל, מאחר שאינו יודע כלל מה' יתברך, וזה בחינת: 'ואנכי הסתר אסתיר' (דברים ל"א), דהיינו שאסתיר ההסתרה, שלא ידעו כלל שה' יתברך נסתר.

אבל, באמת, אפילו בכל ההסתרות, ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה, בוודאי גם שם "מלובש" ה' יתברך, כי בודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות ה' יתברך, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל".

"ואנכי הסתר אסתיר", אומר משה רבינו בשם הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, "יבוא זמן שבו לא ידעו את הקדוש ברוך הוא כלל מרוב הסתרתו, וכמו שכותב הנביא: 'אכן אתה אל מסתתר' (ישעיהו מ"ה ט"ז). כה גדולה תהיה ההסתרה הזו, עד שרבים לא יבינו כלל שמשהו נסתר וחסר מהם, שיש דבר מה שעליהם לחפש. דומה יהיה בעיניהם כאילו כל העולם ומלואו מושלך למקרה ולטבע, שאין מנהיג ואין מכוון.

סיפור המגילה מסופר מבחינה היסטורית בתוך זמן הגלות, בו הקדוש ברוך כבר מסתיר את פניו. משום כך הוא משמש כ"בניין אב" ודוגמה לכל הסיפורים והמאורעות ה"טבעיים" וה"מקריים" הממלאים את חיינו כאומה וכפרט בזמן הגלות. סיפורים בהם גם חייו של כל איש ואיש נראים, לכאורה, כנתונים ביד הטבע, וכנעדרים, חלילה, יד מכוונת. באו חכמינו והורו: קחו את הסיפור ה"רגיל" הזה, ואמרו עליו ברכת "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה!".

לכשתתעורר בכם הפליאה – על אלו ניסים מדובר כאן? התבוננו שנית, ויותר לעומק, ותגלו שמתחת למסווה ההסתרה, האלוקים חי וקיים, וממשיך "למשוך" בחוטי ההשגחה. כאז כן עתה, "כי בודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות השם יתברך, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל".

רעיון זה מרומז גם בשם המגילה – מגילת אסתר – גילוי ההסתר, חשיפת הרז הטמון גם בחיים הפשוטים והטבעיים, לכאורה. זו גם הסיבה ששם השם כלל אינו מופיע במגילה. הזוכה לחשוף סוד זה, יבין מדוע גדולה מעלת פורים מיום הכיפורים. יום כיפור הוא יום אחד בשנה של התנשאות, התעלות ותיקון עצמי. פורים מלמדנו את השמחה שבגלוי האלוקות בכל יום ובכל רגע – גם בחולין וגם בטבע, ואפילו בתוך עומק ההסתרה.

גילוי כזה הוא עמוק ומקיף יותר מאשר הגילוי החד פעמי של יום כיפור. הוא מגלה את האלוקים החי וקיים בחול ובקודש, ש"הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".

זהו פשר דברי המגילה – "ונהפוך הוא" (אסתר ט' א'): "הפוך" את העולם לצידו הפנימי, ותגלה את המסווה מעל פני האלוקות הממלא את הכל. לכן אנו מצווים לשמוח כל כך בפורים. לשמוח שיש מנהיג, שהעולם אינו הפקר, שיש צדק ויושר בכל המתרחש בעולם כולו, ובחייך שלך, שיש תכלית וטעם למצוקות, לייסורים, למבוכות – והכל מוביל, בסופו של דבר, אליו – אל הטוב והמיטיב.

כן מובא עניין זה בדברי רבי נתן (ליקוטי הלכות – הלכות תשעה באב ותעניות ד' ב'): "כי לכאורה קשה – מה קול הרעש הזה, שהפליאו רבותינו זיכרונם לברכה, בתוקף הנס של פורים, שהוא גדול מכל הניסים?... הלא בנס פורים לא היה שום שינוי הטבע כמו שהיה בניסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שראו שידוד המערכות ושינוי הטבע... אך ניסים נגלים כאלה, שהם שינוי הטבע, אינם יכולים להיות כי אם לפי שעה, באותו העת ששימש הנס, אבל אחר כך הקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בחסד ומסתיר את עצמו בתוך הטבע.

"אבל, בנס של פורים לא היה שום שינוי הטבע, ואף על פי כן ראינו על ידי זה עוצם נפלאות השגחתו יתברך עלינו בכל עת, אפילו בעת תוקף ההסתרה מאד... על כן זה הנס של פורים גדול מכל הניסים, כי על ידי זה רואים עוצם השגחתו יתברך תמיד, ובוודאי כל מה שנעשה עימנו גם עתה בדורות הללו הכל לטובתנו. אף על פי כן, צריכיןם להאמין שבודאי הכל לטובה, אף על פי שאין רואים שום שינוי בטבע. ה' יתברך מסתיר את עצמו בכל הצרות והמניעות והייסורים בדרכים נפלאים לטובתנו, לחיותנו כיום הזה, עד אשר תצמח קרן ישראל ויבוא משיח צדקנו. אז נבין ונראה שכל מה שסיבב ה' יתברך עימנו בנפלאותיו היה לטובתנו, אפילו בתוקף מרירות הגלות" (כמו שאנו רואים כשקוראים את המגילה, איך כל הפרטים, גם אלו של צער וספק, מצטרפים, בסופו של דבר, לסיפור של ישועה).

עוד הוא מוסיף ומבאר (ליקוטי הלכות אורח-חיים, פורים, הלכה ב', סעיף ח'): "ועל כן, פורים מותר בעשיית מלאכה, ואין בו שום קדושת יום טוב כלל, כי פורים הוא בחינת הארת הקדושה הגבוה מאד מאד – שמגודל עוצם הקדושה אין רואין שם שום קדושה. כל הימים טובים, שהם בחינת "ימי טוב", יש בהם כמה וכמה קדושות, שמקדשין הימים טובים על ידי קידוש (פרישה) מעשיית מלאכה וכיוצא בזה. על כן, צריכין לנהוג בה כמה קדושות, כדי להמשיך ולהגביר ה"ימי-טוב" ולהכניע ה"ימי-רע", ואם עושין חס ושלום איזה מלאכה של חול ביום-טוב, אזי יכולים להתגבר ה"ימי-רע" שיניקתן ממלאכות של חול כידוע. על כן, אסורים בעשיית מלאכה. אבל בפורים, שנכנע ונתבטל שורש הרע לגמרי ונתגלה אור הגנוז, "אור האהבה שבדעת", שהוא למעלה מהימים והמידות, אין צריכין שום (פעולה של) קדושה להכניע ה"ימי-רע" שלא ישלטו, כי אין להם שום שליטה אז (בפורים). על כן, אפילו אם עושין מלאכות של חול, אין להרע שום שליטה ואחיזה בהם כלל, כי נכנע ונתבטל הרע לגמרי בשרשו ... ונתגלה אור 'האהבה שבדעת', שהוא למעלה מהזמן, למעלה מהימים והמידות, למעלה מכל הקדושות".
 

מצוות פורים: מלחמה לה' בעמלק

אמנם, אין בפורים איסור לעשות מלאכה, והוא יום שכולו שמחה וחדווה, אך יש בו כמה מצוות המוטלות עלינו, והן הכלים ה"מינימליים" שלנו לקבל את אורו העצום של היום. מצוות היום הן: מקרא מגילה בלילה וביום, סעודת פורים, משלוח מנות איש לרעהו (לפחות שתי מנות, דהיינו שני דברים שונים הראויים למאכל) ומתנות לאביונים (לפחות שתי מתנות, כסף או מזון, לשני עניים שונים). בנוסף, ישנה מצווה להשתכר ביין (המוטלת על הגברים בלבד, ואף עליהם – רק על מי שוודאי לו שלא יעבור שום עברה בשכרותו, ולא יפגע בשום צורה בגוף, בנפש או ברכוש).

בפורים, אנו נלחמים עם האויב האיום והנורא מכל – עמלק. "יצור" בוגדני ומתעתע זה שולח את ציפורניו אל לב כל אדם, ומטרתו, באופן הפשוט ביותר, כמובא בלשון המגילה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים – ביום אחד" (אסתר ג' י"ג).

"השמדת" היהודים, מבחינתו, גם אם לא תצליח להיעשות במישור הפיזי הפשוט, יכולה ומוטב לה להיעשות במישור הרוחני: להשמיד להרוג ולאבד מאיתנו, חלילה, כל צלם וזכר של יהדות, וכל רושם של קדושה.

מלחמה זו, מאז יציאת מצרים ועד היום, מלחמה עקובה מדם היא. את סופה – יבצע רק ה' יתברך לבדו. אמנם עתה, בהתקרב מאד אור הגאולה וקץ הימים, קרב גם קיצו של עמלק – שורש הרע. בחסד ה', ניתן גם לנו לקחת חלק בקרבות האחרונים של המלחמה בו. מצוותיו של יום פורים – הם הם חלקנו במלחמת עמלק, אך בטרם נבוא לבאר כיצד נוכל לעשות זאת, היה מן הראוי לחשוף, ולו במעט, את המסווה מעל פניו של "עמלק".

"עיקר קליפת המן עמלק", כותב רבי נתן בליקוטי הלכות, "הוא בחינת זוהמת הנחש, בחינת בלבול המדמה".

עמלק אינו עוד עם או כח בעולם. שורשו הרע עמוק הרבה יותר. הוא בא מן הנחש הקדמוני, וענינו – "בלבול המדמה".

המדמה, כמבואר בספרים, הוא כח מהותי מאד בנפש, ותפקידו "לתרגם" את המציאות למח. הן את המציאות החיצונית הנתפשת בחושים, והן את המציאות הרוחנית הנתפשת בשכל. אדם שנטיות ליבו טהורות מפניות ולכלוך האנוכיות – "מתרגם" את המציאות (הן הגשמית והן הרוחנית) כהלכה וכראוי, וזהו הנקרא בכתבי רבי נחמן "מדמה מבורר". אדם כערכנו, שנטיות ליבו ואנוכיותו עדיין ממלאות מקום של כבוד בנפשו, נוטה "לתרגם" כל דבר במציאות באופן שיתאים לנטיות ליבו, ולמעשה, רואה את המציאות (הן החושית והן השכלית) באופן מסולף ומעוות.

כל טעויותינו, הן הפעוטות והן הרות הגורל ביותר, בהבנת המציאות ופרשנותה, מקורן בכח המדמה שלנו. כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות יורה דעה, הלכות חוקת העכו"ם ב' סעיף א'-ב'): "כי המדמה מטעה את האדם, שהוא מדמה דבר לדבר, עד שהוא מהפך חס ושלום ומשים רע לטוב ואור לחושך. כמו שנאמר "שמים אור לחושך וחושך לאור, שמים מר למתוק ומתוק למר", כמו שנראה בחוש, שכח המדמה מטעה את האדם כמה פעמים בגשמיות, כגון כשאדם רואה איזה דבר מרחוק, ובפרט בלילה, נדמה לו על חתיכת עץ שעומד כאדם ומתיירא מפניו, וכמו כן בכמה דברים שהאדם טועה על ידי כח המדמה, כמו כן ממש בעניין דעות האדם ומידותיו".

היומרה האנושית ל"אובייקטיביות" אין לה ולא כלום עם המציאות בפועל. תפישת העולם של האדם היא תוצאה ישירה של מידותיו וטהרת נפשו בלבד! עיקר עבודתו הרוחנית של האדם הינו בירור המדמה, דהיינו, מאמץ כביר, עיקש ומתמיד, לעקור מליבו את השפעת נטיות הלב, האנוכיות, הזיוף והטעיית עצמו.

בסופו של דבר, מה שנדמה לאדם שהוא רואה (בעיני בשר או בעיני שכלו), הוא "השתקפות" של איך שהוא רואה את עצמו. השאלה היחידה שנותרת היא – למי באמת הוא דומה? אם הוא דומה לטוב, לקדוש, למבורר, למדויק ולאמיתי, זהו מה שיוכל להבחין בו גם בעולם, ואם הוא דומה למזויף ולמעוות – זה מה שיראה סביבו.
 

הפוך על הפוך

"חיסולו" של עמלק בקץ הימים, אם כן, הוא חיסולה של קליפת הטשטוש וההטעיה העצמית שאנו נגועים בה עד לבלי נשוא. אך, גם בטרם תתפשט הבהירות המדהימה בעולם נקי מעמלק, יש לנו יום בשנה להלחם בו, להתנער מזוהמתו, ולחוש משהו מן המשהו מטעמו של עולם נעדר בלבול ומבוכה. קריאתה של מגילת אסתר, תפקידה, בהקשר זה, "לחבר" את הפרטים הלא מובנים והכואבים של החיים ולהראות כיצד באמת הכל הפוך. הרע – מוביל אל הטוב ומשרת אותו, ו"בגדול" – יש מי שמנהל את הכל. גם מצוות השכרות, שבאופן ובזמן אחר היא ממשרתיו ונושאי דברו של "עמלק" – הבלבול והטשטוש, מפנה אליו היום עורף ואומרת גם היא: "ונהפוך הוא". מהתעצמות הבלבול שבשכרות, דווקא ביום זה, נשברת עוצמתו ומתוכו מתגלה בהירות אין סוף.

"וזה בחינת השכרות של פורים, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (מסכת מגילה דף ז') "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים כל כך, עד שלא ידע להבדיל בין רשעותו של המן לצדקותו של מרדכי. בלבול מוחלט...), כי שכרות היא בחינת שינה, בחינת התגברות המדמה, כמו שרואים בחוש, שהשיכור מתגבר בו בלבול המדמה ומדבר דברי שטות שבאים מבלבול המדמה (שאינו מבחין בין מציאות לדמיון). על כן צריכין להתרחק משיכרות מאד מאד (ובודאי מכל המצבים הדומים לה...), כדי שלא יתגבר בו המדמה, שמשם כל התאוות רעות. אבל בפורים, שאז הכנעת המן-עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל כך, עד שאין השכרות מזקת כלל ביום הזה. אדרבא, על ידי השתייה מתקנין המדמה, שיהיה נכלל בקדושה, ומהפכין מרע לטוב. בפורים נכנע הרע שבמדמה כל כך עד שיכולים על ידי ריבוי השתייה להפוך המדמה דווקא אל הקדושה, כי יין יש בו שתי בחינות: "זכה משמחו, לא זכה משממו" (מסכת יומא דף ע"ו). הכל כפי בירור המדמה, שמי שאינו זוכה לברר המדמה מרע לטוב – אזי היין משממו, כי שממון הוא בחינת שיגעון, בחינת בלבול המדמה. אבל, מי שזוכה, דהיינו שכבר הכניע הרע שבמדמה (כמו הצדיקים הגדולים), אזי היין משמחו. זהו בחינת השתייה של פורים, שאז הכנעת המדמה (אפילו לאנשים כערכנו) ואזי השמחה גדולה מאד".

עוד מ"תעלוליו" של כח המדמה, ליצור באדם תחושה שהוא בודד, לאיש לא איכפת ממנו, שאיש אינו מבין לנפשו ולא דואג לו. במצב כזה בוודאי בנקל יוכל "עמלק" לגרור את האדם אחר "עצותיו" ולהכשילו בכל דבר רע.

היום, בפורים, אנו מתאספים ושמחים יחד, ודואגים במיוחד "לפרק" את הדמיון הרע הזה. סעודת פורים, משלוח מנות לרעינו ואהובינו, ומתנות לאביונים - הם דרכנו היום להרבות שמחה ואהבה. להוכיח ולגלות לעצמנו ולזולתנו – אין אנו בודדים, יש בינינו אהבה ורצון לעזור ולהיטיב. כך אנו נמצאים פתאום "בבית", מוגנים מן הבדידות השקרית בה עטף אותנו "עמלק".

כאן, אנו מגלים את הטוב והקדוש שבאמת יש בנו. אנו נותנים מתנות, מעניקים מטובנו לעצמנו ולבני משפחתנו (סעודת פורים), לידידנו ורענו (משלוח מנות איש לרעהו), וגם למי שזקוק לסיוע ורחוק מאיתנו (מתנות לאביונים). היש שמחה גדולה מזו? לגלות שיש בי טוב, שחפץ אנכי להיטיב, והנה – גם אחרים שמחים בי ומיטיבים איתי! שמחת פורים (שמתחילה כבר מתחילת החודש) על ידי הסעודה, השכרות, התקבצות החברים ושמחתם יחד, המתנות והצדקות – "מקלפת" והורסת את נשקו האכזרי ביותר של "עמלק" – העצבות, ומשליכה אותו היום הצידה ככלי אין חפץ בו.

"וזה בחינת 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' – כי אז צריכין להכניע קליפת המן-עמלק שהוא המדמה, ועל כן צריכין להרבות בשמחה, שעל ידי זה מכניעין המדמה וזוכין לעלות לכל המדרגות שבקדושה, אמן ואמן" (לקוטי הלכות יורה דעה חוקת העכו"ם ב' סעיף ט').
 

בפורים - כל תפילה נענית

עוד מסודותיו של פורים ומצפונות מעלותיו – התפילה. הבקשה אל ה' ביום זה, ובודאי בעת רצון של חצות הלילה, מקובלת ביותר, לאין שיעור מאשר בזמן רגיל. באופן רגיל "נבדקת" כל פניה ובקשה כלפי מעלה על פי מהות הפונה וזכויותיו, ואילו היום, בפורים, נענים הכל!

כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (חושן-משפט, מתנה ומתנת שכיב מרע ג' סעיף י"א) "ועל כן בפורים 'כל הפושט ידו ליטול נותנין לו' זה בחינת אוצר מתנת חינם שנתגלה אז לכל, ועל כן כל הפושט ידו ליטול נותנין לו מתנת חינם".

ביום רגיל, החפץ לתת צדקה ולסייע לזולת, צריך לוודא שהלה אכן עני, שכוונותיו טהורות והוא אכן בגדר "עני הגון" שמעשיו הגונים והשימוש שיעשה במתת שיקבל יהא הגון אף הוא. אולם, בפורים, הדין הוא שנותנים צדקה לכל מי שמבקש, מבלי לדקדק ולברר מי הוא ומה הוא, וכלשון חז"ל "כל הפושט ידו ליטול (צדקה בפורים) נותנין לו". כשם שכך הוא הדין בארץ, כך הוא גם בשמיים, וכל מי ש"פושט ידו" בתפילה ומבקש רחמים וסיוע מה' – נותנים לו מבוקשו בפורים, אף אם אינו ראוי, במתנת חינם גמורה, מבלי לדקדק ולברר מי הוא ומה טיבו.

חג שמח!