דרכו של אלוקים להישאר אנונימי

כל מי שהתבונן אי פעם במגילת אסתר, בודאי שם לב שהנס של פורים קצת מוזר. מתוך עיון בעלילת המגילה, עולה תמונה של צירוף מקרים משעשע, שגרם להצלה הסופית של העם היהודי מפני ''הפיתרון הסופי'', נוסח פרס של המאה הרביעית שלפני הספירה. לא איזה מטאור שנפל ממרום היישר אל תוך ארמונו של אחשוורוש, לא מכת ברק שפגעה פגיעה ישירה בהמן האגגי, בעת שתר אחר עץ המתאים למידותיו של מרדכי, לא נס של ''ממש'' - רק רצף של מקרים רגילים, שהוביל את המן בתזמון מיוחד היישר אל מרומי העץ, ואת מרדכי אל תוך כורסתו המפוארת שבלשכת ''משרד האוצר'' הפרסי.

מגילת אסתר בנויה מרצף של עשרות אירועים, שכל אחד, כשלעצמו, אינו נראה משמעותי כלל. רק צירוף כל החלקים לקדירה אחת רקח את התבשיל המשכר ששמו פורים. מאורע זה היווה סוג חדש של נס שירד על גבי במת העולם. עד עתה הייתה השגחת ה' גלויה, תוך שימוש בנסים גלויים לעיני כל, ותוך שימוש באלמנט הנבואה. אך, עם חורבן הבית, החל עידן חדש של ''הסתר פנים'', בו תהליכי ההשגחה נעשים מתחת לפני השטח ותחת מסווה של חוקי טבע מקובעים. מקרה זה היה רק הסנונית הראשונה שרמזה על אופן ההתערבות האלוקית שתהיה מעתה בעולם. לא לחינם נקראה מגילה זו ''מגילת אסתר''. כשמה כן היא- ''גילוי ההסתר'' שבחיי היום יום, שכן גם כיום מתחוללים נסים רבים, רק שהם נעשים תחת מסווה של 'סטטיסטיקה יבשה' ו'מקרים רגילים', שבהחלט יתכן שיתרחשו. מעין שרשרת נתונים אפורים, המכילים בקרבם ''סטיית תקן'' המותרת להתרחש מידי פעם, ויוצרת אירועים בלתי שגרתיים.

* * *

הנה, לדוגמא, סיפור בן ימינו, שללא ספק מסביר באיזה אופן ה' עושה נסים נוסח המאה עשרים ואחת.

המטוס היה בדרכו לאנטוורפן, וישבו בו כמאה איש. בין הנוסעים היו הרבי מפיטסבורג זצ''ל, עם שמונה מתלמידיו. היעד היה חתונת בנו של אחד מחסידי האדמו''ר. מלבד הרבי ותלמידיו, לא היו עוד יהודים שומרי תורה ומצוות על המטוס.

הטיסה התחילה ללא תקלות והתנהלה למישרין, אך לפתע הודיע הטייס בפתאומיות שחסר דלק במטוס, ועליהם לנחות ולתדלק בשדה תעופה קטן מחוץ לעיר. שדה התעופה היה שומם ונידח ומיועד לטיסות פנימיות בלבד. כל הנוסעים ירדו מן המטוס, ביניהם הרבי ותלמידיו, שהחלו לתור אחר מקום שקט בו יוכלו להתפלל בנחת וללא הפרעה את תפילת המנחה.

הרבי התקרב לדלפק ופנה לאחד מעובדי הקבלה של שדה התעופה, בבקשה שיפתח להם חדר צדדי בו יוכלו הוא ופמלייתו להתפלל ללא הפרעה. עובד הקבלה הביט המום ברבי ונראה חיוור לחלוטין.

לאחר רגע של התאוששות ענה: ''אני מוכן למלא את בקשתך, אבל בתנאי אחד: שתיתן לי להגיד קדיש לזכר אבי...''.

"אתה יהודי?", שאל הרבי.

"כן", השיב. "אני לא מכיר יהודים שגרים בחלק זה של בלגיה, האם מותר לשאול מה מעשיכם כאן?".

"האמת שבדיוק רציתי לשאול אותך את אותה שאלה", השיב הרבי. ''אתה בדיוק עשירי המשלים לנו מניין!...".

''אני לא חושב שתאמין לסיפור שלי...'', התחיל האיש לספר, ''אבל אני מבטיח לך, כבוד הרב, שזו האמת לאמיתה. נפרדתי ממשפחתי לפני שנים רבות וברחתי לעיר הקטנה הזו. על אף שאני מגיע ממשפחה אורתודוקסית ביותר, איני שומר מצוות כבר עשרות שנים. כל הזמן הזה, אף לא אמרתי קדיש לזכר אבי, אשר נפטר בינתיים.

אתמול בלילה הופיע אבי בחלום ואמר לי: 'יענקל, מחר יחול יום השנה למותי, ואני רוצה שתגיד קדיש לזכרי!'.

'אבל אבא', מחיתי, 'בשביל לומר קדיש צריך מניין, ואני היהודי היחידי בכל העיירה. אין שום סיכוי שאצליח למצוא מניין ברדיוס הקרוב!'.

'אל תדאג יענקל, אביא לך מניין', ענה לי אבי.

לאחר שהתעוררתי מהחלום'', מוסיף האיש ומספר, ''רעדתי זמן רב והייתי המום. אולם, לאחר מספר דקות של התאוששות, אמרתי לעצמי שזה רק חלום ואין לו כל משמעות. מעבר לכך, זה הרי ממש מגוחך, מניין יגיע לעיירת חקלאות נידחת שכזו מניין אנשים יהודים?!...".

צירוף מקרים מדהים או שמא יד מכוונת? הכל לפי בחירתו של האדם... הסיפור ניתן להסבר סטטיסטי, מצד אחד, אך גם מורה על יד מכוונת ברורה המושכת בחוטים, מצד שני.

* * *

נביא סיפור נוסף, שהתפרסם בעיתונות הישראלית לפני מספר שנים.

תושב יהודי בארה"ב התניע את מכוניתו והתכוון לנסוע, כדרכו בכל יום, למקום עבודתו. בארה''ב, כידוע, ניתן לנסוע שעות רבות בין מקום אחד למשנהו, וכך הייתה אמורה להיות גם נסיעתו. הוא נסע למעלה משעה, עד שהבחין במשהו מוזר - בשונה מתמיד, הפעם התנועה הייתה דלילה מאוד. כל כך דלילה, עד שחשד שמשהו אינו כשורה.

עקב מנהגו, זה מכבר, לנצל את זמנו לשמיעת קלטות עם דברי תורה בזמן הנסיעה, לא האזין לרדיו מאז נכנס לרכב. חששו הלך והתגבר כשהבחין, שכבר מספר דקות הוא כמעט יחידי בכביש, שבדרך כלל, הומה מכלי רכב. הוא הדליק את הרדיו ואכן חששו התאמת - סופת שלגים עזה התקרבה במהירות רבה לאיזור. סופה בה אמורים להחסם כל הדרכים למשך מספר ימים. הוא האיץ את מהירות הרכב. יש לו עוד שעתיים לפחות עד שיגיע למקום חפצו. הוא התלבט אם להמשיך הלאה, בתקווה שיצליח במשימתו, או שמא עדיף לפנות ביציאה הקרובה מן הכביש המהיר, ולחפש בית מלון קטן בו יעביר את היומיים הבאים.

הרוחות החלו להתחזק, ואכן לאחר מספר דקות החלו לרדת פתיתי שלג ראשונים. הוא ידע בבירור - עליו למצוא מיידית מקום בו יוכל ללון, אחרת ימצא את עצמו תקוע עם רכבו עמוק בתוך השלג. על רכבו כבר החלה להיערם שכבה דקה של שלג לבן, והנסיעה נעשתה קשה מרגע לרגע. הוא פנה ביציאה הראשונה שנקרתה לפניו, והחל לחפש מקום מיושב כלשהו. השלג ניתח בעוז והראיה נעשתה קשה. הוא אימץ את עיניו במטרה לראות משהו מבעד לכפור והלובן שהשתולל בחוץ, וכיסה את זגוגיות המכונית.

לפתע, הבחין במבנה גדול ובודד הניצב בצד הדרך. הוא הפנה את רכבו לעבר השביל המוליך למבנה. הרכב התקדם מספר מטרים ואז נעצר. זהו. אי אפשר היה להתקדם יותר. בלית ברירה הוא יצא אל הכפור והחל ללכת מול הרוח העזה, שהטיחה על פניו פתיתי שלג קפואים. הוא הרגיש שחום גופו מתחיל לצנוח ועוד זמן מה עלול לקפוא. לאחר מספר דקות של הליכה הגיע סוף סוף אל בניין כלשהו. ''בית אבות'', היה רשום על גבי שלט צנוע. הוא הקיש על הדלת בחזקה, וקיווה שמישהו יענה לקריאתו.

''מי שם?'', שאל זה שמעבר לדלת.

''תעשו לי טובה, נתקעתי בשלג, פיתחו לי בבקשה את הדלת''.

הדלת נפתחה, איש קר מזג עמד מולו, ''צר לי אך אין לנו מקום בשבילך'', ענה. ''אם אתה רוצה אתה יכול להישאר כאן בלובי ולישון על הספה''. חדר הכניסה היה קר מאוד, והמחשבה שיהיה עליו להעביר את היומיים הבאים בקור הזה, העבירה בו צמרמורת, תרתי משמע.

לאחר כשעה בקור המצמרר, הוא ניגש למשרד והקיש קלות על הדלת. הדלת נפתחה והאיש חמור הסבר עמד בפתח.

''אולי יש לכם איזה חדר פנוי?", שאל. ''אני מוכן לשלם עבור כך כסף רב, אנא תתחשב במצבי''.

''תראה'', השיב האיש, ''אתמול נפטר אצלנו אחד הדיירים. הוא היה ערירי, והאמת שחדרו עדיין לא פונה מחפציו. אם אתה רוצה, אתה יכול לישון על מיטתו'', הפטיר בקרירות.

היתה ברירה אחרת?... הוא נכנס לחדר בחשש. המחשבה שהוא נכנס לישון במיטה של אדם שמת אמש, לא הוסיפה להרגשתו הטובה. על השידה הקטנה היו מונחים עדיין ספריו של האיש. במבט חטוף הוא הבחין, לתדהמתו, שאחד מהספרים היה משניות. 'הדייר המסתורי היה יהודי', הרהר בליבו. 'מי יודע היכן הם יטמנו אותו, אני חייב לברר זאת מייד'.

הוא שב אל המשרד והקיש שוב על הדלת. האיש חמור הסבר פתח בזעף את הדלת, והיה נראה שהוא מאבד את הסבלנות. ''מה רצונך עכשיו?", שאל.

''האם הדייר שמת אמש כבר נקבר?", שאל ללא הקדמה.

''עדיין לא'', השיב האיש. ''עם השתפרות מזג האוויר, נעביר את גופתו לרשות הכנסייה הקרובה, שם מטפלים על-פי החוק בקבורת כל העריריים שאין להם קרובים".

הוא התחלחל. 'יהודי עומד להיקבר בקבורה נוצרית? חס וחלילה! אסור לי לתת לזה לקרות. מי יודע אם לא התגלגלתי לכאן למען מטרה זו...', חשב בליבו. ''אני אדאג לקבורתו'', הפתיע את האיש העומד מולו. "הנפטר היה יהודי ועליו להיקבר בקבורה יהודית'', סיים בנחרצות.

''מבחינתי לא אכפת לי מה תעשה איתו, עליך להתמודד עם רשויות החוק באזור זה, שכן על-פי החוק, כפי שאמרתי, מצב כזה עובר אוטומטית לרשות הכנסייה הקרובה''.

אכן, לאחר יומיים, עם ההפוגה הראשונה בסערה, הוא פנה לטפל בקבורתו של האלמוני. לא היה לו מושג מה הצעד הבא אותו הוא אמור לעשות, אך הוא התפלל שה' יעזור לו במעשיו.

הוא בירר אצל ידידו היכן בית העלמין היהודי הקרוב ביותר. לאחר מכן יצר קשר עם הנהלת בית העלמין ושאל אם יש להם אפשרות לקבור אדם ערירי, שאין מי שיקנה עבורו חלקה. בירור קצר העלה, שבבית הקברות ישנה חלקה קטנה המיועדת בדיוק עבור מקרים כאלו.

לאחר מכן הוא פנה לכנסייה המקומית, ולאחר שהוכיח את כנות כוונתו, ניאותו לאשר את שחרור הגופה. הוא העמיס את הארון במושב האחורי של מכוניתו, ונסע לעבר בית העלמין, שהיה מרוחק מספר שעות נסיעה. כל הדרך לא הפסיק לחשוב על המטען הלא שגרתי הנמצא במושב שמאחוריו...

בהגיעו לפתח בית הקברות, ניגש למשרד הראשי ופנה למנהל המקום, על מנת שיארגן את הקבורה בצורה הטובה ביותר. המנהל ביקש ממנו את המסמכים של הנפטר ואת תעודת הזהות שלו. לאחר שהגיש לו אותם, הביט המנהל בתמונה ובשם הנפטר, ופיו נפער לרווחה בתדהמה.

לאחר רגע של התאוששות, התעשת מנהל בית העלמין, והחל לספר: ''לפני מספר שנים הגיע למשרדי בית העלמין אדם שלא הכרתי קודם לכן. מראהו היה נאה ומכובד, ולאחר שעשה עימי הכרות של מספר דקות, שלף לפתע סכום כסף רב ואמר לי: ''תראה אדוני, יש בידי סכום כסף נאה, ואני מעוניין לעשות עימו דבר מה לא כל כך שגרתי. אני רוצה שבכסף זה תייחדו חלקה שתהיה מיועדת עבור אנשים ערירים וגלמודים שנפטרו ללא מכר וגואל. אתם תדאגו בסכום כסף זה לכל צרכי הלוויה שלהם וכן למקום קבורה''.

אכן, בכסף הזה הכשרנו עשרה מקומות קבורה, ועד היום כבר נעשה שימוש במקום אחד בחלקה הזו. האיש הזה הוא שתרם את החלקה", הוסיף ואמר. "מיד כשראיתי את תמונתו מעל גבי התעודה זיהיתי את פניו, וכשראיתי את שמו ידעתי באופן מיידי שזה אכן הוא. מסובב הסיבות ידע, שאדם זה עלול להיקבר בקבורה נוצרית, חס ושלום, ולכן הוא שלח אותך בדרך לא דרך, על מנת שתתגלגל למקום הנידח בו היה מונח, ותביא אותו למקום אותו הוא בעצמו הכין למטרה הזו...!".

* * *

התערבות שכזו אינה מחייבת שינוי בחוקי הטבע. היא מסדרת את הדברים כך, שהכל ייראה במסגרת החוקים הסטטיסטיים. כל שלב במאורע הנ''ל יכול היה לקרות "במקרה", אך השילוב המופלא בין חלקי הפאזל, מביא לתוצאה מופלאה ובלתי נתפסת.

בתגובה לבקשתו של משה לראות את אלוקים, השיב לו ה': "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי. כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי... וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות כ"ג כ'). מובן שלאלוקים אין גוף, ולא מדובר כאן במראהו הגשמי של אלוקים. משה רצה "לראות" – לתפוש – את דרכי האלוקים ואת האינטראקציה שלו עם הבריאה. התשובה שהוא קיבל הסבירה לו שבמסגרת התובנה המוגבלת שלנו, אנחנו לא מסוגלים להבין את האירועים תוך כדי התרחשותם. רק במבט לאחור נוכל לראות את 'גבו' ולהבין את חוכמתו האינסופית של ה'.

* * *

ביטוי מרכזי בעלילה המתוארת במגילת אסתר הוא "ונהפוך הוא". כל מה שנראה בתחילה כמו חוסר מזל, מתברר בסופו של דבר כהשגחה אלוקית. יש נסים, שבשונה מאלה המתוארים בתנ"ך, מגיעים מוסווים ונראים כמו צירופי מקרים, התרחשויות טבעיות, מציאות אקראית. אולם, במציאות הם תוצר של התערבות שמימית בענייני האדם.

השם פורים עצמו בא מהמלה "פור" – הגרלה. יש מי שקורא להגרלות משחק "מזל" - הזוכה נקבע על פי כוחות אקראיים, בלתי צפויים וחסרי כל בסיס רציונאלי. האמונה, לעומת זאת, מאפשרת לנו להבין, שבעולם שנשלט על ידי א-ל רואה כל, אין מקום לגורל עיוור. גורל הוא הרבה יותר ממזל - הוא מאפשר למנהל היקום להחליט מה תהיינה התוצאות, בעודו ממשיך להסתתר מאחורי הקלעים.

פורים הוא החג שעוסק במה שאנשים מכנים 'מקריות'. הוא מזכיר לנו, כמו שמנסח זאת הפתגם, ש"צירופי מקרים הם, למעשה, דרכו של אלוקים להישאר אנונימי".

סיפור חג הפורים כולל נסים רבים. לא מסוג הנסים שגוברים על חוקי הטבע, אלא נסים שמתרחשים בתדירות רבה יותר בחיינו אנו. נסים שפעמים רבות כל כך אנו מתעלמים מהם, משום שאלוקים בוחר לא לצעוק, אלא ללחוש. עלינו לכוונן את עצמנו לקולו השקט והעדין, כדי לזהותו כשהוא הופך את האסון לברכה.